''אנחנו התחלנו את המבצע במוצאי שבת, ואנו מסיימים אותו במוצאי שבת כעבור שלושה שבועות לאחר שהשגנו את כל היעדים'' – כך אמר
אולמרט בנאומו לאומה בעקבות ההחלטה של ממשלת ישראל על הפסקת אש חד צדדית.
בכך ממשיכה הממשלה את שיטתו של ראש הממשלה הקודם
אריאל שרון שבהחלטה חד צדדית פינה את עזה. הצד השני לא קיים, הוא פרטנר למלחמה בלבד, לא למו''מ. בטרם נסיגה מעזה הוצע לשרון כי מוטב שיעשה זאת כחלק מהסכם עם הרשות הפלסטינית כדי שלנסיגה יהיו גם פירות מדיניים, אבל שרון, בהתנשאות אופיינית, החליט שישראל מכתיבה לפלסטינים וכך קרה שמעשה נכון ביסודו, פינוי ההתנחלויות, הפך לאסון כתוצאה מאותה יוהרה. ממשלת אולמרט לא למדה את הלקח, ושוב נהגה בשחצנות ובהתנשאות תוך שהיא מתעלמת מהצד השני. אני חושש שגם במקרה זה נשלם מחיר יקר בעתיד.
''ניצחנו'' אמר אולמרט והחמיא לביצועי הצבא בעזה שניהל את המערכה ''בתחכום''. האם אפשר לדבר על תחכום כאשר מתאבק סומו נשכב על איש רזה ומוחץ אותו? האם באמת ''ניצחנו''? בסיום המערכה נוצר מצב מוזר בו שני הצדדים טוענים לניצחון. ה
חמאס נותר על כנו, לפחות לפי שעה, כשולט ב
עזה. ממשל החמאס הוכה מכה קשה, אבל לא הובס.
בישראל מרבים לחלק מחמאות לצבא על הדרך בה התנהל הצבא. הקו השליט בתקשורת ובממשל בישראל הוא כי ישראל החלימה מטראומת
לבנון והחזירה לעצמה את ההרתעה.
האם הייתה בעזה מלחמה במובן המקובל של המלה, כלומר, שני צבאות שמתמודדים אחד מול השני? לא כך היו פני הדברים. הפלישה לעזה הייתה למעשה מטווח באש חיה על אוכלוסיה אזרחית שלא היו לה אמצעי הגנה. אנשי החמאס התפארו בשנה האחרונה ביחידות הצבאיות שהקימו והתרברבו במוכנות לקדם פני התקפה ישראלית. למעשה כמעט ולא ניהלו קרבות.
מרחץ הדמים שישראל ערכה בעזה מהאוויר, היבשה והים, לא הפריע לאולמרט להכריז כי הצבא הישראלי הוא ''מוסרי'', תרומה ישראלית לשפה האורווליאנית. הטבח ההמוני לא היה בו כדי ללמד על כוחו האמיתי של הצבא, או השתקמותו ממלחמת לבנון השנייה. כל שראינו הוא, שמטוסי אף 16 האמריקאים יכולים להטיל אלפי טון פצצות ולגרום להרס מסיבי ולהרג המוני של ילדים, נשים וזקנים. את זאת ידענו גם קודם לכן. הרהב הנשמע כמעט מעל כל במה בישראל בדבר יכולותיו המופלאות של הצבא, אין לו דבר וחצי דבר עם מצבו הממשי של הצבא. את זאת נדע רק במלחמה מול צבא של מדינה אחרת, והלוואי ולא נצטרך להתנסות בכך.
העיתונות הישראלית שופעת כתבות חנופה לצבא ולראשיו. נושא פופולרי הוא ראיונות עם טייסים. הנה טייס שמוצג כאינטלקטואל, לומד פילוסופיה, קורא בכתבי קאנט, מתעניין בזן ובבודהיזם, ובלילה הוא עולה על המטוס למשימת הפצצה בה יהרגו ילדים ונשים. האם הדבר מטריד אותו? הוא לא חושב על כך בדרכו למשימה. הוא מרוכז בביצוע כפי שהוטל עליו. עם סיום ההפצצה, הוא חוזר לבסיסו, ניכנס לקפטריה של הטייסים, שותה משקה, ומחליף רשמים עם חבריו. זה מזכיר לי את הכתבות על קצינים גרמנים, שלאחר יום עבודה שבו רצחו והרגו, חזרו לביתם, האשה והילדים כבר חיכו, ועל מנת להירגע הניח על הפטיפון תקליט של מוסיקה קלאסית. אנשים רגישים בסך הכול.
אילו אני פלסטיני הייתה לי בטן מלאה על ממשלת החמאס. מדיניותה בעימות עם ישראל סבלה משילוב של הערכת מצב שגויה וקלות דעת פושעת. אין חולק על הזכות להיאבק נגד הכיבוש והסגר. השאלה היא באלו שיטות? ירי טילים על ישובים אזרחיים בישראל, הוא גם פשע וגם לא משרת את מטרתם. הערכת מנהיגי החמאס כי ישראל לא תפלוש לעזה סמוך לבחירות, ולכן אפשר להגביר את הירי, הוכחה כמשגה פטאלי. ירי 60 טילים מעזה לישראל יומיים לפני הפלישה, העניק לישראל את העילה לפתוח במלחמה. אנשי החמאס קוראים בוודאי עיתונים ישראלים ולא היה זה סוד שישראל מתכננת פלישה לעזה ומכינה את הצבא לכך. במציאות כזו להתגרות באריה ולדרוך על זנבו, הוא בלתי נסלח. האם הציבור הפלסטיני יבוא חשבון עם שליטיו? האם הזעם של אלפי הסובלים יופנה בעיקר לישראל או יתחלק בינה לבין החמאס? בשעת כתיבת שורות אלו מוקדם לדעת ומסוכן להתנבא.
אינני פלסטיני, וכישראלי המיקוד הטבעי מופנה למדיניות הממשלה במדינה בה אני חי. בהקשר זה עולות שתי שאלות: האם הייתה וישנה דרך לא צבאית להפסקת ירי הקסאם על ישראל? והאם הממשלה עשתה את אשר ביכולתה למצות דרך לא צבאית? לשאלה הראשונה תשובתי היא כן, לשנייה לא.
מתוך המידע הנמצא ברשותי, שאומת גם בביקורי בעזה בטרם המלחמה, אפשר היה לפתור את ירי הקסאם בדרך לא צבאית אם ישראל הייתה ממצה את ערוצי ההידברות עם החמאס, שעשויים היו להניב הסכם לפיו אין מצור מחד גיסא ואין ירי לעבר ישראל מאידך גיסא. ממשלת ישראל סירבה להליך המדיני. בכיפה שלטה העמדה שרק בכוח יפתרו את הנושא. עוד בטרם יבש נהר הדם הפלסטיני, כבר מדברים על הסיבוב הבא. שהרי אם לא מדברים עם האויב, ברור שהולכים למעגל דמים מתמשך.
בשעתו, בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כאשר ישראל טיפחה, השקתה ומימנה את החמאס, אמרנו, שוחרי השלום, לממשלה, דברו עם אש''פ החילוני, לפני שהסכסוך מידרדר לתהום של עימות דתי. לא שמעו בקולנו. ''לך לעזה'' הוא משפט ששמעתי בימים ההם שוב ושוב מצד אנשי ימין. עתה, לאחר שתנועת החמאס הפכה לגורם בחברה פלסטינית שאי אפשר להתעלם ממנו, אנו אומרים לממשלה, אין מנוס, צריך לדבר איתם, לפני שגורמים עוד יותר קיצוניים ימלאו את הזירה, שוב אומרים לי ולאחרים אותם אנשי ימין: ''לך לעזה''. לגרש את החושבים אחרת, זהו ההיגיון שמפעיל לאורך השנים את הימין הישראלי (שמתחיל במפלגת העבודה ונגמר ברבני השטחים הכבושים).
עתה, עם יציאת חיילי צבא הפלישה הישראלי מעזה, הולכים ומתגלים עוד ועוד סיפורים מכוערים, שתמיד מתלווים לצבא שכובש אוכלוסיה אזרחית. חיילים שירו על אזרחים פלסטינים שהניפו דגל לבן, חיילים שעסקו בביזה מבתים של פלסטינים אליהם נכנסו, בשפת הכיבוש המכובסת הם מכנים זאת ''מזכרות''. זהו חלק מהשחיקה המוסרית המתמשכת בחברה הישראלית ובצבא ה''מוסרי ביותר בעולם'' כפי שאוהבים להתנסח המופקדים על התעמולה הישראלית. ככל שיחלוף הזמן ילכו ויצטברו סיפורי זוועה על רצח, גניבה, ולא אתפלא אם ביום מן הימים גם נשמע על מעשי אונס. בצבא ''המוסרי ביותר בעולם'' כבר קרו כדברים האלה, הן ב-1948, והן בשטחי הכיבוש לאחר 1967.
''הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'', עוד מושג שבישראל אוהבים להשתמש בו, סובלת מאחוזי נכות גבוהים. במסלול הנוכחי היא בדרך להתרסקות.
במקום שהמלכות מבצעת פשעי מלחמה, חובה למרוד במלכות.
משיח חדש או נשיא בשר ודם?
שורות אלו נכתבות ביום השבעתו של הנשיא ה-44 של ארה''ב,
ברק אובמה, הנשיא האפרו אמריקאי הראשון. ניצחונו של אובמה בבחירות לנשיאות
ארה''ב מילא את ליבי שמחה בדומה לכל שוחרי דמוקרטיה, זכויות אדם ושוויון ברחבי העולם.
הגזענות עדיין חיה ובועטת במגזרים רבים בחברה האמריקאית. אבל אין ספק שארה''ב עברה כברת דרך מרחיקת לכת מאז ימי העבדות ועד לימינו. חזונו של
מרטין לותר קינג בנאומו המפורסם ''יש לי חלום'' בו אמר בין השאר כי הוא אולי לא יראה את הארץ המובטחת אבל אין לו ספק שהיא תגיע – מתגשמת באופן משמעותי עם השבעתו של ברק אובמה.
אובמה מתחיל את כהונתו לאחר הנשיא
בוש. נשיאותו של דבליו בוש היא אחת מתקופות השפל החמורות ביותר בארה''ב. כישלונו ומחדליו רבים מספור. הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה בלא מעט נושאים. יש מי שסבורים כי יש להעמידו לדין באשמת ביצוע פשעי מלחמה. בכדי להיכשל אחרי בוש צריך להיות אדם מוכשר, במובן הרע של המלה, באופן יוצא דופן.
יחד עם זאת, התקוות שתולים בברק הן אדירות. יש מי שתולים בברק אובמה תקוות שהן יותר בתחום המשיחי, שאדם, גם אם הוא כריזמטי ומוכשר, יתקשה לעמוד בהן. הסכנה היא שכגובה התקווה, כך תכאב חבטת הנפילה.
הציפיות מאובמה הן מפליגות. הוא תרם לכך בנאומיו מעוררי ההשראה.
האם ירסן את הקפיטליזם האמריקאי הפראי? האם יכניס בקרה ציבורית בכלכלה? האם ימסה כהלכה את המולטי מיליונרים ומיליארדרים? האם יקטין את הפערים בין עשירים לעניים? האם יבטל את עונש המוות? האם יגשים את הבטחתו בדבר ביטוח בריאות לכל? האם יוציא את ארה''ב מהמשבר הכלכלי? האם יהיה נשיא ירוק ויפעל לצמצום זיהום כדור הארץ שארה''ב היה המזהמת הראשית שלו? האם יכניס רוח חדשה למערכת הבינלאומית, שיתוף פעולה במקום השתלטות? האם יפעל לצמצום הפער בכדור הארץ בין הצפון לדרום? האם יוציא את צבא הפלישה האמריקאי מעיראק? האם יצליח להביא שלום לסכסוך המדמם בין ישראל והפלסטינים? האם יפסיק את זרם המיליארדים למימון מכונת המלחמה הישראלית כל עוד ישראל מקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד? האם יפעל לפירוק חימושה הגרעיני של ישראל במסגרת יצירת מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי? האם יבטל את החוקים האנטי דמוקרטים שנחקקו בימי בוש? האם יקטין את התקציב הצבאי ויזרים את הסכומים שישתחררו ליעדים של צדק חברתי?
אפשר להמשיך בשאלות רבות נוספות. עינינו הרואות שגם אם קשה להיכשל אחרי בוש, קשה לא פחות להצליח לאור התקוות הגדולות.
אני מניח שאובמה יודע כי בגלל הגזענות יזקפו כל כשלון לחובת השחורים, מה שמעמיס על גבו משקל נוסף.
מה תהיה החלטתו הראשונה? אולי ביטול כלא גוונטאנאמו? נקווה.
הבה נתפלל שהנשיא אובמה יירשם בהיסטוריה כנשיא המשקם של ארה''ב, ביחסי פנים וחוץ כאחד.
''ניצחנו''?
