אין צורך לאהוב את בנימין נתניהו כדי לבחור בו כראש ממשלה. זה לא צריך להיות שיקול בבחירת מנהיג שיוביל את מדינת ישראל והדברים הללו לא אמורים רק בזכות הצוות הסובב אותו, אלא גם בזכות האיש עצמו. היותו בלתי אהוד מנטאלית, עלולה להיות שיקול זר לחלוטין לבחירה הנכונה.

• • •

כתגובות למאמריי בתחום המדיני, ככל שמשתמע מהמאמרים שלי כי הבחירה הטובה ביותר היא לליכוד, מופנות אלי שתי טענות כדלקמן:

1. מה מבין מהנדס בניין בפוליטיקה?
2. חלק ניכר מהעם אינו אוהב את בנימין נתניהו ומסתייג ממנו.

להלן תגובותיי לשתי הטענות, מהפחות אקטואלית באלו הימים - אל היותר:

1. אמנם אני מהנדס בניין במקצועי, שכן זהו המקצוע שבחרתי לעצמי ובו עסקתי מאז סיום לימודיי בטכניון החיפאי – וייאמר: אני מברך על ההחלטה וסבור כי זהו המקצוע הכי מרתק שיש - אך במרוצת השנים גלשתי למקצועות אחרים קרובים ורחוקים, מבלי לזנוח את המקצוע העיקרי שעליו תפארתי, ובכללם (של המקצועות האחרים) – גם: מדיניות ציבורית. למען הגילוי הנאות אותו אני חב לקוראיי, אומר כי סיימתי תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב בשנת 1988.
2. אין צורך לאהוב את בנימין נתניהו כדי לבחור בו כראש ממשלה. מטבע הדברים יש אנשים המעוררים התנגדות נפשית אצל אחרים בגלל אופיים, מנהגיהם, אופן דיבורם, צורתם, משפחתם, תחביביהם, ויכול להיות כי נתניהו צובר מתנגדים רבים מעל הממוצע. זה לא צריך להיות שיקול בבחירת מנהיג שיוביל את מדינת ישראל והדברים הללו לא אמורים רק בזכות הצוות הסובב אותו, אלא גם בזכות האיש עצמו. היותו בלתי אהוד מנטאלית, עלולה להיות שיקול זר לחלוטין לבחירה הנכונה.

יתכן שמקום המגורים של אהוד ברק במרומי מגדלי אקירוב גורמים להסתייגות מהאיש, ואולם זהו שיקול זר הפוגע בבחירה הנכונה. מגורים שם, לא מצביעים על שום פגם בתפקודו של ברק, ולעומת זאת לשונו המשתרבבת של חיים רמון – כן מצביעה על פגמים המעמידים בספק את כושרו לנהל מדינה, בגלל הטיפשות, בגלל חוסר האחריות, ובעיקר בגלל הפגיעה בחלש ממנו וחוסר האבחנה בין מותר לאסור.

מי שסולד מנתניהו בגלל הסיגאר, מי שהחיוך של נתניהו מעלה לו את הפיוז, מי שמעדיף דמות אחרת המתחבבת עליו ביתר קלות – צריך ביום הבחירות לנטרל את הכרעתו מכל התחושות האלה, ולבדוק מי הכי מתאים לשמש כראש ממשלה לעת הזאת. וההתאמה היא, כמובן, גם על פי הסובבים אותו והמיועדים לחבור אליו בממשלה.

החדרת שיקולים המושפעים מהתגרות של עיתונאי נרגן במרקע, בעת ריאיון עם מנהיג – מעידים על רמה נמוכה, לא של הנבחר, אלא של הבוחר.

הכושר להרגיז את השני מהווה בפוליטיקה לעתים יתרון, כמו שההתחבבות היתירה וההתמסרות בקלות עד כדי התבטלות – מהוות חיסרון.

אני מצפה בהחלט גם ממי שמסתייג מאהוד ברק בגלל החיוך התמידי הנמרח על פניו – להתגבר על הסתייגותו זו שהיא לא לעניין, ולבחור בו, ככל שהוא סבור כי אהוד ברק הכי ראוי לשמש כראש ממשלה.

---