אריה פרלמן השקיע זמן ומאמץ רב בכתיבת מאמרו ''
העם הפלשתינאי- הכזב הגדול מכולם'' ועל כך תבוא עליו הברכה.
לי נראה ונשמע הויכוח על קיומו או אי-קיומו של עם פלשתינאי כמשהו ארכאי. וכי ניתן להכחיש את קיומם הלאומי של 4 מיליון אנשים, שאינם יהודים, בין הים התיכון לנהר הירדן? ואם לא נקרא להם פלשתינאים אלא ירדנים או רמאללאיים, או סחנינאים האם זה ישנה מהותית את עובדת קיומם ודתם ושיוכם האתני וההיסטוריה המשותפת להם?
הם קיימים, חיים, נושמים ולעיתים גם בועטים.
פרלמן מציג את התנאים להגדרת קבוצת אנשים כעם, כפי שנוסחה על ידי אונסק''ו, כדלקמן (
International Meeting of Experts on further study of the concept of the rights of peoples):
- מסורת היסטורית משותפת,
- זהות גזעית או אתנית,
- אחידות תרבותית,
- אחידות לשונית,
- קרבה דתית או אידיאולוגית,
- זיקה לטריטוריה,
- חיים כלכליים משותפים,
- מספר מניח את הדעת של אנשים,
- מוסדות שמביאים לידי ביטוי את מאווי הקבוצה לזהות לאומית.
פרלמן עוסק במאמרו, באורח מסודר ושיטתי, בריסוק כל אחד מהמאפיינים הנ''ל ביחס לקבוצת האנשים הקרויה פלשתינאים.
אני אנסה להראות כי המאפיינים דווקא מוכיחים כי האנשים שאינם יהודים וחיים בין הים התיכון לנהר הירדן הם עם שהעולם בחר לכנותו פלשתינאים.
מסורת היסטורית משותפת: ארץ ישראל התאפיינה כארץ מעבר של עמים וצבאות רבים. חלקם חלפו ועברו בארץ בלבד וחלקם נשארו והשאירו פה את חותמם. ההגירות היו בדרך כלל מהדרום והפלישות מהצפון. ההגירות המשמעותיות ביותר היו הגירת בני ישראל ממצרים והגירת הערבים מחצי האי ערב בשנת 687 שבעקבותיה נכבשה הארץ ותושביה נאלצו להתגייר ולקבל את דתם של הכובשים המוסלמים.
מאז ועד קום מדינת ישראל התאפיינו החיים בארץ ישראל באורח חיים מסורתי מוסלמי שאפיין את המזה''ת בכלל ואת הארץ בפרט (הופר מדי פעם בפלישה זו או אחרת כגון: צלבנים, ממלוכים).
1200 השנים של חיים בנוסח המסורתי המוסלמי בארץ ישראל יצרו היסטוריה, מסגדים, קברי שייכים, בתי קברות, עולי רגל ועוד סממנים שונים.
זהות גזעית או אתנית: אין חולק שהערבים הם עיקרו של הגזע השמי שחי במרחבי המזרח התיכון. התושבים הפלשתינאים שחיים בין הים התיכון לנהר הירדן היו חלק מאותו עם שנמנה על הגזע השמי עד ראשית המאה ה-20. במשך אלפי השנים של הפלישות למיניהן נאחזו במרחב גם עמים בני גזעים אחרים אך מספרם בטל בשישים.
אחידות תרבותית: מאחר במאות השנים האחרונות (1500-1900 בערכים מוחלטים) כל המזרח התיכון שהערבים הם מירב אוכלוסייתו היה תחת שלטון התורכים, הרי התפתחה אחידות תרבותית שאיפיינה את כל תושבי המרחב, כולל אותם תושבים שהם נושא דיונינו. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה חולק המזה''ת למדינות נפרדות, והחלו להתפתח מגמות לאומיות שונות, אנו רואים התפצלות במגמות התרבותיות כפועל יוצא של הפתיחות היחסית לתרבות המערב המאפיינת כל מדינה ומדינה.
אחידות לשונית: הערבית היא שפתם של מירב תושבי המזה''ת, כולל אותם תושבים שאינם יהודים והחיים בין הים התיכון לנהר הירדן. הפלישות הרבות ושינויי השלטון השאירו רישום לשוני מועט ובעיקר, הזינו, את הצורך בשפה שנייה ליצירת הקשר עם השליטים.
קירבה דתית או אידיאולוגית: אין חולק שרוב רובם של הערבים, כולל יושבי ארץ-ישראל הם בני דת האיסלם לפלגיה וכיתותיה. אידיאולוגיה כתחליף לדת נכנסה לחיי הערבים רק בעקבות פתיחותם לתרבות המערב (כולל הקומוניזם-סוציאליזם) במאה האחרונה, אך לא היכתה שורשים בקרבם.
זיקה לטריטוריה: מלבד העם היהודי ואולי עוד עם אחד או שנים, כל יתר העמים מתאפיינים בזיקתם למקום הולדתם. הצרפתים הראשונים, כמשל, שהיגרו לקנדה ראו את עצמם צרפתים, אך בדורות הבאים ראו את עצמם כקנדים וזה נכון במאות דוגמאות.
התושבים הפלשתינאים החיים, כאמור, בין הים לנהר ונולדו בחבל ארץ זה, הם, אבותיהם, אבות-אבותיהם ובמקרים אחדים אפילו עשרות דורות אחורה, חשים זיקה בלתי מתפשרת למקום הולדתם. ואין בכך כל ייחוד, זה אופייני לכל בני האדם באשר הם, כאמור, מלבד הדוגמה שהובאה לעיל.
רבים מהכותבים בפורום זה מציעים לאותם תושבים ילידי ארץ-ישראל להגר לממלכת ירדן. מדוע? האם שם מולדתם?
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי הזיקה לטריטוריה היא אחד הדברים המאחדים קבוצות אנשים לעם.
חיים כלכליים משותפים: תושביה הפלשתינאים של ארץ-ישראל מעולם לא זכו לעצמאות. לכן לא ניתן להעמידם במבחן בסעיף זה.
מספר מניח את הדעת של אנשים: בשטח בין הים לנהר חיים כ-4 מיליון תושבים שאינם יהודים. שליש מהם חיים בגבולות מדינת ישראל משנת 1948. לפי ראיונות שונים בתקשורת רובם המכריע הביע את רצונם להמשיך ולחיות בתחומי מדינת ישראל. יתר התושבים, שחלקם חי ברצועת עזה וחלקם ביו''ש חפצים בעצמאות לאומית ומדינית. רצונם של כ-3 מיליון תושבים מספיק לדעתי לענות בחיוב על סעיף זה.
פרלמן במאמרו בוחן מגמות היסטוריות של הנ''ל. מה זה בעצם חשוב מה רצו התושבים בשנות ה-30 של המאה הקודמת או מה אמר פלוני או אלמוני בנושא.
רצונם של התושבים כיום בעצמאות מדינית נשמע ברמה וזכה לתמיכה בינלאומית גורפת.
מוסדות שמביאים לידי ביטוי את מאווי הקבוצה הלאומית: הפלשתינאים באמצעות נציגם ''אש''ף'' זכו בסוף שנות ה-70 להכרה בינלאומית ובעקבותיה פתחו נציגויות דיפלומטיות במספר רב של מדינות ואף זכו להשמיע את דעתם באומות המאוחדות.
לאחר הסכם אוסלו הותר להם לערוך בחירות (בפיקוח בינלאומי) ולבחור מוסדות שלטון כגון: נשיא, פרלמנט, ממשלה וכו.
אז יבואו המקטרגים ויגידו: במה שונים התושבים הלא יהודיים שחיים בין הים לנהר מהתושבים שחיים מהנהר מזרחה, או בסוריה, בלבנון ועל גדות הפרת והחידקל?
חוץ מזיקה טריטוריאלית, הם אינם שונים בהרבה. זה נכון.
אך בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נכבש המזה''ת על ידי האנגלים וחולק למספר רב של מדינות. אותם ערבים שחיים בין הים לנהר מצאו את עצמם, לראשונה מאז שנת 687, לבד. הם נטו להסתפח לסוריה או ללבנון, אך שם שלטו הצרפתים. להסתפח לממלכת ירדן? שם שלט מלך שבא מהמדבר עם שבטי הרועים שלו. הניגוד התרבותי והמנטאלי היה חזק מדי.
כך החלו לנבוט ניצני הלאומיות המקומית. אין דבר מאחד יותר מאשר האיום הקיומי. והפלשתינאים בארץ-ישראל היו תחת איום קיומי: ההגירה היהודית. אותו זרזיף קטן של הגירה יהודית שהחל בסוף המאה ה-19 ואשר לאט, לאט הפך לזרם חזק לאחר הכיבוש הבריטי גרם לפלשתינאים להתאחד ולהתגבש כדי לעמוד מול האיום החדש. הזלזול ביהודים היה בעוכרי הפלשתינאים. הם האמינו שנבוט גדול יספיק בכדי לנפנף את היהודים מהארץ. ובשנת 1948, לאחר מלחמה מרה וכאובה הגיע הרגע הנורא: הם אלה שגורשו מן הארץ.
במשך כעשרים שנה הם חסו בצילם של שכניהם המצרים והירדנים. אך בשנת 1967 קרה להם נס. הם שוחררו, כלומר, הם שוב היו תושבי האזור שבין הים לנהר. והפעם נחושה דעתם לממש את זכותם ליישות לאומית-מדינית רק שלהם ורק למענם. לאחר 20 שנה הם קיבלו הזדמנות נוספת לממש את שאיפותיהם הלאומיות.
האם יצליחו? ימים יגידו.
בחלק השני של מאמרו מנסה פרלמן, כמו רבים מהשותפים להשקפת עולמו, להוכיח כי ממלכת ירדן היא למעשה המדינה הפלשתינאית ולכן מקומם של התושבים הערבים בין הים לנהר הוא מהנהר מזרחה.
ידידי
אליצור סגל, משתתף קבוע בפורום זה ואשר אף טיפה של שמאלניות לא דבקה מעולם לבגדיו, נשאל פעם, פה בפורום, האם זהו הפתרון לבעייתנו עם שכנינו הערבים.
הוא ענה שלא. ונימק: בכדי להגיע לפתרון שממלכת ירדן תהיה המדינה הפלשתינאית, יש, קודם כל, לכבוש את ממלכת ירדן, להכריח את תושביה להסכים לקבל את הפלשתינאים ואז להכריח את התושבים הפלשתינאים לעבור לממלכת ירדן.
במצב הגיאו-פוליטי הקיים כיום בעולם אין שמץ של סיכוי להגשים זאת.
לכן, חברי'ה: ''חדל פטפטת בקשר''.
יש משהו מקומם מאוד בכך שקבוצת אנשים אחת מנסה לקבוע עבור קבוצה אחרת את גורלה. למשל האם אותה קבוצת אנשים היא עם. יש ביומרה זו הרבה התנשאות מצד אחד וזלזול מעמיק בצד השני .
בחלק השלישי של מאמרו מנסה פרלמן להוכיח לנו כי רעיון ''העם הפלשתינאי'' הוא סוג של מזימה ערמומית של מנהיגי ערב לחיסול מדינת ישראל. משהו בנוסח ''זקני ערב''. ממש מיותר להתייחס לכך ברצינות.
ולבסוף מגיע הפתרון המיוחל לסכסוך הדמים עם הערבים תושבי ארץ-ישראל. אם הערבים רוצים עבור הפלשתינאים מדינה ערבית נוספת על 22 המדינות הערביות שכבר קיימות, אזי שיתנו קודם כל עצמאות לכל אותם הלאומים החיים בשטחי המדינות הערביות וה''משועבדים'' להן כמו הדרוזים, הכורדים, המרונים, האשורים וכן הלאה והלאה.
ורק לאחר שכל אותם הלאומים יתקיימו במדינותיהם העצמאיות לפחות עשרים שנה באושר ובעושר, אז נדון ברצינות בהקמת מדינה ערבית מספר 23 עבור הפלשתינאים.
נו, באמת, אריה, תהיה רציני!
שלילת קיום העם הפלשתינאי - הכזב הגדול מכולם
