מה שמותר לנו...

מה זה?

מה שמותר לנו...

טל כהן (יום ראשון, 07/07/2002 שעה 10:16)

הבוקר התראיין בגלי-צה''ל אדם בשם דני, תושב לוס-אנג'לס ב- 25 השנים האחרונות. הוא מצהיר שהוא רואה בעצמו ישראלי, תרבותו היא התרבות הישראלית, הוא לעולם לא יהיה ולא ירגיש אמריקאי (למרות שיש לו אזרחות אמריקאית), הוא חלק מקהילה השותפה להרגשה זו (ישראלים-לשעבר הרואים בעצמם ישראלים, דוברים עברית בלבד בינם לבין עצמם, וכו'), וילדיו מחונכים באופן דומה.

זכור לי רעש קטן שהתעורר בארץ כשגילו שחיים כאן עולים מרוסיה השולטים בשפה העברית על בוריה, אך מעדיפים לדבר רוסית, רואים בעצמם רוסים, תרבותם היא התרבות הרוסית, ולטענתם לעולם לא יהיו ולא ירגישו ישראלים.

אני עדיין משחק ב''מצא את ההבדלים''; מדוע בראשון אנו מתגאים, או לפחות מבינים, ועל השני אנו מתרעמים.

הצגת המאמר בלבד

מי אמר שאנו מתגאים???

איריס ארנסט (יום ראשון, 07/07/2002 שעה 12:24)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אין הבדל בין שניהם
אם רע לך להיות ישראלי ואתה מעדיף להישאר רוסי
אז לך לרוסיה
ואם אתה חי בארה''ב ומרגיש כל כך ישראלי אז מה אתה מחפש בארה''ב בוא הביתה
אין מקום ליהודים במקום אחר חוץ מישראל
ואין שפה אחרת חוץ מעברית

_new_

דור ההורים אינו דור הילדים

אלכסנדר מאן (יום ראשון, 07/07/2002 שעה 17:04)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

אין כל בעייה עם קבוצות אנשים המעוניינים לשמור ולשמר את תרבותם הפרטיקולארית, אך אין בדבר זה כדי למנוע מילדיהם חינוך במוסדות החברה אליה היגרו מרצונם החופשי.
שונה הדבר אם הגיעו כפליטים וכמבקשי מקלט פוליטי מדיני, ובמקרים מסוג זה יש לגלות התחשבות נוספת בצרכים קהילתיים מיוחדים, אך כאן לא יוכלו המצטרפים החדשים לקיים תמיד ובאופן זהה מערכת ערכים כבמולדתם הישנה.

במידה ואדם רוסי בוגר בישראל, ממש כאדם ישראלי בלוס אנג'לס או בכל מקום אחר על פני כדור זה מונע במתכוון מילדיו גישה ואפשרות אינטיגראציה - הרי שדבר זה פסול לשיטתי, ואדם זה אינו עומד בחובותיו הראשוניות לקבלת הנתינות של המקום החדש בו בחר מרצונו החופשי להתגורר.

_new_

טל: לא צריך מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים

שקד (יום ראשון, 07/07/2002 שעה 22:43)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

כדי להבין שאנשים שהגיעו בשנות ה 40-50 לחייהם למדינה חדשה יצליחו רק לעיתים רחוקות להפנים מנטאליות ואקלים, לרכוש מיומנויות שפה ו''לשנות'' זהות.
(ואגב, מחקרים רבים נעשו במדינת ישראל, החל משנות החמישים ובדקו התאקלמות של עולים חדשים וילדיהם)

תקוות המדינה היא דור הילדים והנכדים, שכור ההיתוך (ביה''ס והצבא) יקרב אותם לתרבות הישראלית.
אידה נודל היא דוגמה מצויינת לכך - למרות מאבקה ארוך השנים והיחס המיוחד שקיבלה עם הגעתה, היא תמיד תשאר קצת רוסיה ותרגיש נטע זר במדינת ישראל.

וכמו נודל, גם אותו ישראלי החי בארה''ב - הוא ישאר ישראלי אבל ילדיו (אם ירצה או לא) כבר יהיו אמריקאים.
אם רוצה הנ''ל בילדים בעלי זהות ישראלית, עדיף שיזדרז וישוב לחיות בארץ כל עוד ילדיו צעירים.

_new_

(ללא נושא)

טל כהן (יום שלישי, 09/07/2002 שעה 7:46)
בתשובה לשקד

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

יש הבדל מהותי בין ''לא מצליח להשתלב'' לבין ''לא מעוניין להשתלב (וגאה בכך)''. אני התייחסתי, כמובן, למקרה השני.

גם היהודים שעלו לארה''ב מבריה''מ לאחר קריסתה, או היהודים שעלו לארה''ב בתחילת ובאמצע המאה העשרים, לא השתלבו מעולם בצורה מלאה (ממש כמו אידה נודל בישראל). ההבדל הוא, שהם עשו *כל מאמץ* להתקבל כחברים בקהילה האמריקאית; לעומתם, אותו יורד (דני) עושה הכל כדי להתכחש לקהילה האמריקאית, אליה הוא מתייחס בבוז. יחס זה הוא עלוב ומתנשא, לדעתי, אלא שנדמה כי ישראלים אחרים רואים ביחס זה (של דני לארצו החדשה) משהו שיש להתגאות בו: ''הוא נשאר ישראלי''.

_new_

טל: סימפטום היורדים

שקד (יום שלישי, 09/07/2002 שעה 15:05)
בתשובה לטל כהן

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

כנראה שהלעג שהיה מנת חלקם (בעבר) של ישראלים שבחרו לחיות בארצות אחרות הוא שגרם לסימפטום זה.
די אם נחשוב על הכינוי ''יורדים'' (שלא לדבר על ''נפולת של נמושות'') כדי להבין את הסיבה להתעקשותם של המהגרים להמשיך ולדבוק בישראליותם.
כל זה, כמובן, גם מאפשר תירוץ נוח לקשיי הקליטה בסביבה החדשה.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.