עתיד הזיכרון

הרהורים על הנרטיב ביום הזיכרון לשואה, נושא ראוי לדיון מעמיק, ציבורי ואקדמי.

רוב מועדי וחגי ישראל, הם דתיים ומעוגנים בתורה. רק שני אירועים הם חילוניים שנקבעו על ידי ממשלת ישראל. יום העצמאות (לפניו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל- אירוע צמוד) ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואין זה מקרה שאירוע אחד קודם לשני בשבוע בלבד. יש גשר ברור בין השניים. יצוין כי בניגוד לשואה, חורבן הבית , ט' באב, שבו יהודים רבים צמים, איננו אירוע רשמי, לבד מתקנות שנוגעות לבתי שעשועים ואנשים רשאים ליטול חופשה, אם רצונם בכך. מזמן הציבור, רובו ככולו, משתמש ביום הזה, כחופשה וכבילוי בחורש, בהרים או בשפת הים.

היו, וישנם, כאלה שסוברים שיום ט' באב, צריך היה להפוך מיום אבל ליום שמחה, עם הקמתה של המדינה, כלומר עם חידוש קוממיות ישראל. אני לא סבור כך. זאת מסורת ויש להניח לה. לשם כך יש יום העצמאות. אבל גם בו חלו שינויים שהן תוצאות נסיבתיות, ולמעט טקס פתיחת יום העצמאות וכמה טקסים נלווים כמו טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, החגיגות פחות מאורגנות ויותר אישיות, משפחתיות, קהילתיות בבית, בחורש, בים ובטבע בכלל. כך נאה וכך יאה. פחות ופחות יש אירועים מאורגנים ואם כן אזי מטעם רשויות מקומיות ולא השלטון המרכזי. ''ארגון'', הוא אנטיתזה לחוויה עממית.

גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מספר טקסים ממלכתיים בראשם הטקס בהר הזיכרון, צפירות דומיה ועוד מספר אירועים מאורגנים. ככה צריך להיות. מעבר לאלה מתבקשת השאלה האם ליום זיכרון הזה אין ייחודיות שאינה מצויה ביום העצמאות, שבו חוגגים את יום הקמת המדינה, והשאר נלמד בבתי ספר, במסגרת מחקרי האקדמיה, במערכות צה''ל וכיו''ב. התשובה לדעתי, היא: כן מוחלט. יום השואה הוא יום של חשבון נפש נוקב, בעיקר של העם היהודי מול העולם הנוצרי אבל גם עם החברה הלא נוצרית וההשלכות שייכות גם לנו פנימה בקרב העם היהודי ובישראל. אין כמעט תחום בחיים שלנו, שאין בו איזה קעקוע של השואה, אין פיסה אחת שאין בה צריבה עמוקה של הקורות העם היהודי ברצח וחורבן ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. משום כך הסוגיה הזאת, על כול משמעותה והשלכותיה לעולם לא תהיה רוויה בתכנים. אבל יש מקום לערוך בהם בדק. במה שיש ובמה שאין.

בביקורת על ספרו של דון הנדלמן Israel Nationalism and the State (אוקספורד), כותב פרופסור ירון האזרחי:

התרבות הפוליטית בישראל נוטה להבין ולפרש הכרעות ואירועים מדיניים במונחים פרסונאליים; על רקע זה, בולטת חשיבות ספרו של האנתרופולוג דון הנדלמן, שקובע כי הכוח המארגן העיקרי של החיים בישראל הוא דווקא ''ההיגיון הביורוקראטי'' .דוגמה מובהקת שדון הנדלמן מתעכב עליה היא סיווגם הייעודי של שרידי השואה בישראל.

המחבר מראה כיצד הנרטיב של המדינה מופעל כאן בכל עוצמת ההיגיון הביורוקראטי כדי לנכס את שרידי השואה, ולהופכם לחיילים צייתנים בשירות הפדגוגיה של הסיפור הציוני. כך הופך הקורבן לדובר במחיר זניחת פנימיותו האותנטית. הקורבנות הכואבים והשותקים הופכים ברובם לניצולים-עדים, הנאלצים להתכחש לזיכרון אישי מפרק של זוועות מוות המוני בלתי נתפס ולהפוך לשופרות של סיפור קוהרנטי המסתיים בגאולה. הנדלמן מתאר בריאליזם חסר פשרות דמויות שבאו משם, כמו למשל דינה, שחדלה לנסות לספר בקול מהוסס וקטוע ובהתרגשות מצמררת את סיפורה האישי, כדי למלא את הציפיות של הקולקטיב כדוברת בטוחה של סיפור בונה. פעם היא הייתה קורבן, עכשיו - עדה; אז נאמר לה לשתוק, עכשיו – לצעוק.

''ספרים- הארץ'', 5.6.2006

ואכן הפן האישי, של ניצולי השואה, הוא ההיבט הדומיננטי, ויש עוד.

---

כמה פנים לציון יום השואה והגבורה

• הפן האישי. ניצול, או שריד השואה, מתייחד לבדו או עם משפחתו בזיכרון לשואה שלו- האישית, המשפחתית על כול מימדיה הנוראיים. ברצותו הוא עושה זאת לבד עם נר הנשמה וברצותו מתחלק עם הסביבה או עם החברה באמצעות מעגל רחב יותר או המדיה.
• הפן הטקסי. זהו החלק הרשמי של המדינה לציון השואה והוא כולל, כאמור, מספר טקסים מרכזיים ערב יום השואה ובמהלכו. חלקו מוצא ביטוי גם במדיה הממלכתיים או הפרטיים.
• הפן התקשורתי. המדיה לסוגיה מקדישה מקום נרחב לתוכניות ולמשדרים לציון היום הזה כראות עיניו. התקשורת היא למעשה המוליך הראשי גם של האירועים הממלכתיים וגם של תכנים נלווים.

בעשורים הראשונים למדינה, ציון יום השואה, שעם הזמן נוספו לו אלמנטים טקסיים רבים ובראשם הטקס ביד ושם, הצפירות וכו'- היה בו כורח בייחוד כלפי עצמנו, להטביע בנפשנו ולצרוב בנו הישראלים את תודעת השואה. זאת בייחוד לאחר משפט אייכמן, כאשר מימדי השואה גרמו לזיקה חזקה לנושא כגורם מכונן בקרב הציבור בישראל. במידה רבה האמירה הופנתה לעם היהודי בתפוצות. במידה לא פחותה המסר שבאירוע הופנה לעולם. בשנים האחרונות, התחושה שלי היא שכמו בכול אירועים אחרים, הבעיה אינה ''כול המרבה'' וכו', אלא האירועים חייבים להתאים עצמם לזמנים, נכון יותר לדור הצעיר, בכול מסגרת שהוא נמצא. שאוזנו תהיה קשובה, שמלבד ה''צווי'' הוא ימצא בזה עניין, כמידע, כלקח.

---

''מצעד החיים'' באושוויץ

לדוגמה ''מצעד החיים''. זהו אירוע שהוא ביסודו לא ממלכתי אך עם השנים קנה לו מקום במעגל השני של האירועים. לדעתי, ואני מביע אותה בזהירות רבה, הרושם והתחושה הם שאירוע זה הפך למעין ''מופע'', happening קבוע באושוויץ ובבירקנאו. בשנה שעברה, אם אינני טועה, ראינו, זאת הפעם הראשונה, גם ספר תורה שהוחזק בידי הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל לאו, כיום יו''ר מועצת יד ושם, תופעה שאותי לפחות התמיה.

אני חש שלא בנוח עם המצעד הזה, זה שנים. ראשית, הוא מפלה. השנה משרד החינוך קבע תעריפים מיוחדים להקל על נטל ההוצאות. בכול זאת, הוא אינו מאפשר לכול הצעירים להגיע לפולין, אלא לאלה שיד משפחותיהם משגת הוצאה זאת, אף שהיא מסובסדת. שנית, יש והיו תופעות לא רצויות, כמו בכול מסעי נעורים, שמיד לאחר הטקס, היה איזה פרץ של השתוללות, כאילו להשתחרר מן המועקה, או סתם ליהנות מביקור בארץ לא נודעת. הרי ראש ממשלת פולין עצמו התלונן זה לא מכבר כי חשוב מאוד שהתיירים הישראלים יכירו גם פולין אחרת מזאת של היותה בית העלמין הגדול ביותר על אדמות. לעצם הביקור דעתי היא שמי שבכול זאת רוצה לצאת ולראות במו עיניו את גאיות ההריגה ייצא לפולין לבדו או עם משפחתו. הרי בלאו הכי ניצולים או בניהם נוסעים לפולין או למקומות אחרים כדי לראות את מקום הולדתם.
ראוי היה יותר ש''מצעד החיים'' ייערך בין הר הזיכרון לבין הר הרצל, כפי שהוא מתקיים באחרונה. זהו המסלול הטבעי, בדיוק כמו הגשר שבין יום השואה לבין יום העצמאות. הרי אין צעד סמלי יותר מאשר צעדה בין שתי פסגות אלה. את אושוויץ ואת בירקנאו על כול האלמנטים האור קוליים ניתן לראות טוב יותר ביד ושם. אפשר ולרבים זה יהיה ביקור ראשון הן ביד ושם והן בהר הרצל. אבל המסע לפולין הוא רק פן אחד שיש ליתן עליו את דעתו.
שאלתי לדעתו של פרופסור יהודה באואר, מן הבולטים שבהיסטוריונים לתקופת השואה בארץ ובעולם, על כך,ועל אירועי היום בכלל. על זה כתב לי בקצרה:

בסך הכל אני מסכים איתך. עוד מראשית הנסיעות המאורגנות לפולין במסגרת ''מצעד החיים'' התנגדתי לכל העניין כפי שהתבצע, אף שבעצמי הכנתי קבוצות של י''א-י''ב למסע מטעם בתי ספר שלא במסגרת מצעד החיים. לטעמי, בבית קברות לא ''צועדים'' אלא הולכים על בהונות הרגליים; גם לא שרים ומניפים דגלים, ובוודאי לא נושאים נאומים פוליטיים תמוהים כפי שעשה בעת האחרונה הרמטכ''ל, ולפניו בוורשה נשיא המדינה שמעון פרס.

אשר לציון יום השואה, לחמתי בלא הצלחה למחוק משם היום הזה את התוספת ''והגבורה'', שכן הגבורה כלולה בשואה, היא חלק ממנה, כפי שהייאוש והכניעה הם חלק ממנה, ולא מדובר רק על גבורה פיסית, אם גם עליה מדובר. (אשר לשאלה בדבר עדות אישית) אינני סבור שיש היום טעם לראיין קשישים על מה שארע להם לפני 65 שנים. עדויות כאלה אינן אמינות כבר, ויש ביד ושם 33.000 עדויות בכתב, בצורות שונות, ועוד 1500 על וידיאו, ובאוסף שפילברג בלוס אנג'לס יש 51.000 כאלה. אפשר בהחלט לעבוד על חומרים כאלה. יש עוד די הרבה תחומים בהיסטוריה הזאת שאינם ברורים - בעצמי סיימתי לפני זמן מה ספר על עיירות יהודיות במזרח פולין - נושא עליו אין בשום מחקר היסטורי [אני מייחד לכך קטע בהמשך, צ. ג.] ויש עוד נושאים. על החינוך. בנושא עבדה שולמית אימבר מיד ושם, ודומני שהיא מצאה את המפתחות הראויים לעניין זה, כאשר התכניות שלה מותאמות לרמות שונות וסוגים שונים של בתי ספר. יותר מסובך הוא עניין חינוך מבוגרים, כי רוב המידע הנפוץ בציבור הוא מוטעה ומוטה, וזה לא קל למצוא פתרונות: דעות קדומות קשה לעקור משורש.

עד כה הדעה המתומצתת מאוד של פרופסור יהודה באואר לשאלות שהצגתי לו בכתב. אגב, עמיתו של פרופסור באואר, פרופסור ישראל גוטמן, ממניחי היסודות למחקר ולתיעוד תולדות השואה וספיחייה, במסגרת ''יד ושם'' ובעולם, בדעה שאין לבטל מנהג המסע המרוכז לאושוויץ, שהפך למסורת. עם זאת הוא בהחלט בעד ''מצעד חיים'' שבין הר הרצל להר המנוחות, לא רק כדי לאפשר לאנשים שאין בידם הממון לנסוע לפולין, אלא גם כערך בפני עצמו.

על היבט זה מעיר ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה:

אני שותף לביקורת על האופי של ''מצעדי החיים'' בפולין. כללית כפי שמצעדים אלה מתבצעים הם מעוותים את התמונה והפכו את הפולנים לשותפים של גרמניה הנאצית בהשמדת היהודים. אם לא גרוע מזה. עוד כאשר התחילו הנסיעות האלה לפולין באמצע שנות ה-‏90 (50 שנה לשחרור), הבעתי את דעתי כי מן הראוי היה שנסיעות אלה של הצעירים היהודיים יערכו דווקא בגרמניה - גם כדי להזכיר לגרמנים וגם כדי שצעירנו ילמדו מהיכן צמחה תופעה מפלצתית זו דווקא על רקע של החברה הגרמנית הנורמאלית של ימנו. אולם, היוזמים והמארגנים העדיפו את הנסיעות למחנות ההשמדה לפולין.

אשר לעדויות שאליהן מתייחס פרופסור באואר. אין כול צל של ספק שחלק זה הוא לרבים, שלא נתנסו בכך אישית, החלק המשמעותי ביותר. מדובר בשרידים שעברו את כול מדורי התופת והנה הם בדמותם ובצלמם מספרים מה שעבר עליהם ועל עמיתיהם או משפחותיהם, בין אלה שניצלו ובין אלה שנרצחו. אולם שונה הדבר כאשר המסר הזה מועבר בצורה בלתי אמצעית כמו בחוג, בבית ספר, במחנה צבאי או בכול מסגרת אחרת שבה יש אפשרות לרב שיח מאשר בתקשורת. מצד אחד יש כאן אלמנט חיובי, מעין נרטיב של הגדה שמגיע להמונים. ומאידך יש, מטבע הדברים, צד אחר במעבירי המסר אשר גם קשור באופי המדיום. הסיפור חוזר על עצמו, אותן דמעות, אותן פרצי התרגשות ולעתים מעידות לשוניות- דברים אשר מאבדים מתוקפן באזני מאזינים ובעיני צופים, אשר רבים מהם סוגרים את המכשירים והתועלת יוצאת בחסר.

---

מעדות אישית לעדות מתועדת

אם עדות זאת חשובה לנו שמא יש צורך בעריכה, לאמור בתוכניות מוקלטות, אשר בהן ניתן גם להדריך את המופיע וגם לערוך אותו. ההתייחסות הזאת אף שבאה מאיש תקשורת, בתחום המעשי והאקדמי, היא חשובה למסר אם מבקשים שהוא ייקלט. מכאן שרק טקסים יועברו בשידור חי, אך לא משדרים, ראיונות וכד'', אלא אם כן האיש הוא רהוט מאוד ומושך תשומת לב, ולא רק הנושא שמוכר.


איור של חתן פרס ישראל דן רייזינגר לסרט ''עופות החול''ובכלל, התקשורת בכלל ובישראל בפרט, אינה מסתפקת בהעברת מסרים. היא יוצרת אותם. וכאן היא יכולה למלא תפקיד חשוב מחוץ לשיקולי הרייטינג. בעוד שביום העצמאות רבים יוצאים מן הבית, ביום השואה הם מרבים לשהות בו. וודאי שכך לגבי הניצולים ודורות ההמשך. המדיה יכולה להיות יצירתית גם בנושא זה, כדי שהמסר ייקלט. ואם ככה לגבי המדיה המסחריים על אחת כמה וכמה בשידור הציבורי. אגב, ערוץ 1 ישדר ערב יום העצמאות סרט תיעודי – ''עופות החול'' שבו ניצולי שואה בולטים, ביניהם חתני פרס ישראל, מציגים את השגיהם במדינה על רקע עברם בשואה. כאמור, ניצולי השואה במדינה, ובכול מקום בעולם, הם עדות חיה למה שקרה אז ומה שוורה היום. זה מאוד שייך ליום הזה.

ההיבט האחר שיש לתת עליו את הדעת הוא המעבר, והכוונה לזמן, בין עדות מקורית לבין עדות אמצעית. הרי ביום מן הימים יכָלו ניצולי השואה מן הארץ. ככה נפתח ''מנשר ניצולי השואה'' שהתקבל בתום כנס בינלאומי על ''מורשת ניצולי השואה- ההיבט הערכי והמוסרי לעולם'' שנערך ב''יד ושם'':

אנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: אני זוכר את מה שאירע בשואה. יוותרו רק ספרי זכרונות ומחקר, תמונות וסרטים ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי החתום בבשרנו ובנשמתנו ליעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות ולצקת בו תוכן ומהות.

כיצד אנו אמורים לטפח ולהבטיח מעבר זה, בין אם באמצעות דורות ההמשך של שרידי השואה ובין אם באמצעים אחרים. אך זהו מעבר המתבקש כבר עתה. פרוש הדבר שההיבט האוטנטי שוב לא ימלא תפקיד קרדינאלי. וגם כאן המבט חייב להיות על מקבלי המסר כאשר המסר עצמו ותוכנו גזורים כדי שהמסרים ייקלטו.
ויש עוד היבט לשואה, שמעט, יחסית, עסקו בו, כפי שציין פרופסור באואר, והוא תיעוד ואזכרה של ההכחדה המוחלטת של אלפי קהילות יהודיות במזרח אירופה, השמדה שלא השאירה שריד מאותן קהילות ולעיתים גם לא מצבות. עוד בהיותי בתפקיד בכיר בטלוויזיה הישראלית (בערוץ הראשון) המלצתי לעשות מאמצים כדי לתעד באופן רציף, מדי שנה, את הקהילות היהודיות שנכחדו. בינתיים הרבה חומרים ועדויות אבדו.
המסקנה המתבקשת היא שחייבים להשקיע יותר מאמצים ומשאבים להציל חומרים. זאת תפקידה של החברה, ליתר דיוק של מוסדות ציבוריים ובעיקר הממשלה. זהו אלמנט שבהחלט יכול להשתבץ באירועי יום הזיכרון, מתוך הסקרנות שהוא יעורר. בוודאי שניתן עדיין לגבות עדויות על הקהילות הללו ועל החיים בהם.בהנחה שבארכיונים השונים אפשר יהיה לאתר תמונות, דוממות או נעות על קהילות אלה.גם התקשורת חייבת להיות שותפה מלאה למשימה חשובה זאת.

שלבים בעיצוב יום השואה

ראול טייטלבאום מציין ארבעה שלבים בעיצוב זיכרון השואה. זאת, הוא מדגיש, כאשר בשלב הראשון, בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה, השואה נתפסה בארץ בדרך אפולוגטית. כצידוק של התפיסה הציונית לאמור: ''אילו עלו לארץ בעוד מועד לא היה קורה להם מה שקרה להם...'' הייתה זו גישה של מעין אשמת הקורבנות. לאחר המהפך בחשיבה זאת הוא מציין את השלבים האחרים שהם: גבורת מורדי הגטאות כחלק מן החוויה החלוצית-ישראלית. חיזוק הזיקה לנושא השואה בעקבות משפט אייכמן. העלייה הגדולה מחבר העמים שהביאה עימה לוחמים רבים בשורות הצבא האדם במלחמה נגד הנאצים. ואחרון, אחרון תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולהתפתחותה. השלב הזה בעיצוב הזיכרון, ואנו בתחילת התהליך, הוא ראשיתו של העיסוק בתרומת ניצולי השואה בהקמת המדינה והתפתחותה דבר שנשכח לחלוטין במשך העשורים הקודמים. ובכלל, מדובר בתופעה שלא טופלה עד כה כראוי בשום בחינה של שיקום עצמי של אלה ששרדו את השואה אחרי כל מה שעבר עליהם. ישראל לא רק קלטה את החלק הארי מאלה ששרדו את השואה. ניצולי השואה תרמו לה בחיוניותם בכל תחומי החיים והעשייה. אלמלי הניצולים ישראל הייתה נראית אחרת. דבר זה בלט במיוחד ביום השואה של 2008 וציון 60 שנה להקמתה של ישראל.

על כך, אני מבקש להוסיף. לעניות דעתי, תהליך קביעת התודעה של תרומת הניצולים למדינה, התחיל באיחור רב, בין היתר, מכיוון שהניצולים עצמם עסקו בדברים אחרים, בראש וראשונה בשיקום משפחותיהם ובפרנסתם. הם יכלו לעשות יותר. זאת לא רק דעתי אלא דעתו של פרופסור ישראל גוטמן, ניצול שואה, מורה, חוקר ומתעד מן המעלה הראשונה, שעדיין מתבונן מן התצפית שלו ב''יד ושם'' על הקורות במוסד. בעניין זה הפרופסור גוטמן החלטי. הוא ישב במוסדות המנהלים של ''יד ושם''. אתו ישבו גם נציגים מטעם ארגונים של ניצולי שואה, אבל הם לא תרמו רבות, בלשון המעטה, בנושא של ניצולי השואה ומדינת ישראל, נושא שבא לידי ביטוי בתערוכה אחרונה ב''יד ושם''.

''יד ושם'' הוא מפעל אדיר שאין כמותו בעולם. זאת לא משום שהוא בארץ. אלא מכיוון שאלה שעמדו בראשו, ובייחוד יו''ר הנהלת יד ושם הנוכחי, אבנר שלו, עשו אותו שכזה בעמל רב ובעזרת תרומות מן העולם. צר לומר שגם במסגרת זאת מדינת ישראל הרשמית לא נהגה בנדיבות כלפי מוסד שהוא מכונן באופיו בכול הקשור בראש וראשונה בניצולי השואה, בציבור בישראל, בעם היהודי ובעולם. פרופסור גוטמן רואה מן הגומחה שלו הרבה תורמים, מעט ניצולים. הוא מניד ראשו בעגמומיות. זאת המציאות. ומסיבה זאת, וגם כאן לא מעט בשל מחדל של ארגוני הניצולים עצמם ומנהיגיהם, הניצולים הם יותר אובייקט מאשר סובייקט. ההבדל הוא בכך שכאובייקט מוסד ''יד ושם'' עושה מלאכה אדירה, רבת מימדים, למען נפש הניצולים. כסובייקט הוא אינו מרבה לשתף אותם, גם בתקופה כאשר לייחם טרם נס. כאמור, בראש וראשונה מכיוון שהם עצמם אולי לא ראו בכך עניין יוצא דופן. אישית, בדברים שראיתי בהם חשיבות ועמדתי עליהם, מצאתי אוזן קשובה ויד תומכת אצל יו''ר ההנהלה, אבנר שלו, לעתים חרף הסתייגויות של החוגים האקדמיים במוסד. עד כאן ההערות שלי בהקשר זה.

ישנו עוד היבט אשר הודגש מעט מאוד ביום הזיכרון לשואה, והוא ההיבט ההומניסטי- היהודי אוניברסאלי. בשנת 2002 נערך, כאמור, ביד ושם ''כנס בינלאומי למורשת ניצוליי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם''. היו לא מעט חששות לקראת הכנס. החשש הראשון היה שבשל האינתיפאדה הנציגים הזרים שהבטיחו להגיע, לא יבואו. החשש השני, שהודגש לא פחות, היה שמא תנוצל הבמה להתקפה נגד ישראל בסוגיית הכיבוש. שתי החששות הופרכו. הגיעו נציגים מ- 26 ארצות והנושא של ישראל והפלשתינאים הוזכר פה ושם בשולי הדיונים.להערכתי העלאת הנושא מעל בימה זאת, תועלתה הייתה מרובה מן המגרעת. אבל זאת דעה שלי. בסוף הכנס הוקרא מנשר ניצולי השואה לעם היהודי ולעולם. הכנס נחשב להצלחה גדולה. מאז לא נערך כנס דומה. גם האקדמיה לא עסקה באינטנסיביות הראויה לנושא. הנושא אמנם מוזכר בזירה הבינלאומית, כאשר הרקע שלו הוא בעיקר פוליטי או דתי (העולם האיסלמי) אך ישראל היא שהייתה צריכה להעלות את הנושא ביתר שאת. לא רק כלפי העולם בכול הנוגע לאנטישמיות ולגזענות אלא לא פחות כלפי החברה שלנו פנימה. נראה לי שאנו חזקים דיינו כדי להעלות את הנושא לדיון ציבורי, בהקשר של ערכיה המוסריים של החברה הישראלית כאחד מלקחי השואה.

---

לקחים והיפוכם

השלבים האלה בעיצוב הזיכרון של השואה והגבורה, הנמשכים זה למעלה משישים שנה, לא היו מתוכננים או ידועים מראש- אומר ראול טייטלבאום. היו בתהליך זה לא מעט סתירות פנימיות. אולם, התמונה הכוללת מתחילה להתגבש כתמונת זיכרון מאוזנת. כל דור ודור מעצב בתודעתו את זיכרון השואה שלו ואף מסיק ממנה לקחים משלו. טייטלבאום: לתפיסתי, השואה ותוצאותיה הם שהפכו את הרעיון הציוני שהיה לפני עליית היטלר לשלטון רעיון אוטופי ביסודו, מאוטופיה למציאות. זה שייך לפרדוקסים שההיסטוריה האנושית מלאה בהם. הוא מוסיף: מה בעצם מאחד היום את היהודים באשר הם? הדת היהודית שהייתה בעבר הרחוק אחד המרכיבים העיקריים בזהות היהודית, איבדה ב-‏200 שנים האחרונות את תפקידה המרכזי בחיי היהודים. אחת מאבני הבוחן למקום זיכרון השואה בעיצוב הזהות הישראלית בימנו הוא יחס יוצאי ארצות ערב לשואה. בספרה רחוק מן המסילה – המזרחיים והשואה שיצא לאחרונה עוסקת בסוגיה מעניינת זו פרופסור חנה יבלונקה. חנה יבלונקה , דור שני לשרידים, הייתה הראשונה שחקרה את נושא תרומת הניצולים במסגרת מחקר אקדמי ושנים רבות הייתה היחידה בעולם האקדמי שטרחו לעסוק בסוגיה זאת, בעצם בסיפור שלא סופר.

טייטלבאום: גם כאן הייתה התפתחות דינאמית מאלפת. בעשורים הראשונים אחרי השואה היהדות בארצות האסלאם גילתה הזדהות עם סבלם של אחיהם באירופה. (דבר זה השתקף היטב ביצירותיהם של הסופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ואמנון שמוש.) לאחר מכן, בשנות ה-‏80 וה-‏90 בא שלב של ריחוק, שרקעו חברתי. ואילו בעשור האחרון יש שלב חדש: מאמץ יוצאי קהילות המזרח להיות חלק משיח השואה. להזכיר, אלפים מקרב יהודי צפון אפריקה, נשלחו למחנות ריכוז.

---

עיוותים בעיצוב הזיכרון

בתהליך מורכב וממושך של עיצוב זיכרון השואה, היו לא מעט עיוותים שאתה. בעיני העיוות הראשון הוא ''תרגום השואה לכסף''. העיוות הזה החל כמעט מן ההתחלה. צריך לזכור כי המגעים הראשונים בין נציגי ישראל והעולם היהודי עם גרמניה בראשית שנות ה-‏50 נערכו מסביב להסכם השילומים. וגם 55 שנים אחרי כן הדיון הציבורי בארץ מתנהל בסוגיית העוול שנעשה בתחום הפיצויים לניצולי השואה. אין דיון ציבורי ממשי על לקחי השואה הלאומיים והאוניברסאליים.

לדעתי הגיעה העת שגם מחקר השואה, בישראל ישנה קצת כיוון. עד כה הוא עסק בעיקרו על הסבל היהודי. זה היה גם הגיוני וגם טבעי. אולם, דומה כי במחקר השואה בארץ לא נחקרו המניעים האידיאולוגיים של ההשמדה. כלומר, אופייה הייחודי של האידיאולוגיה הגזענית הנאצית, המדעית כביכול. היבט זה של המחקר מביא אותנו למעשה להיבט האוניברסאלי של תופעת הנאציזם בחברה המודרנית. מכאן גם הלקחים האוניברסאליים של השואה.

---

סיכום ביניים

מן הנאמר, יובן כי אין לדאוג לעתיד זיכרון השואה כאשר לא יהיו עדים חיים ממנה. זיכרון השואה יתקיים עמוק בתודעה היסטורית של העם היהודי גם בלעדי השרידים. אבל, כן יש להרהר עמוקות בכול הקשור לעתיד הלקחים שיש להסיק מן השואה. גם אנחנו כיהודים וגם בני אדם באשר הם. אחד ההיבטים מובאים במאמר ארוך על תפיסת השואה ולקחיה של ד''ר חיים גרוסמן (חוקר פולקלור ותרבות בישראל, מרצה באוניברסיטת בן גוריון), שמסכם אותו ככה (emago 30.4.2006):

שלמה כהן, קריקטוריסט פוליטי, צייר בשנות השמונים את מנחם בגין בחליפת הפסים של אסיר מחנה שטלאי צהוב מעטרו בחזיתו, כשמתחת מבצבצת חולצת החאקי הצבאית. בגין, בדיסקית חיילית לצווארו, מנפנף מזהיר באצבעו כל חורש רע של עבר והווה, וממחיש הוויה המתקיימת גם כיום: תבנית של מציאות כמעט סטיכית שבה העולם ממשיך להיות נגדנו, הגוזרת לקח של כח ואין בלתו במציאות עולם קיומי מאיים. תבנית עולם פוסט שואתי הממשיך לייצר איום קיומי, אפיינה את המנהיגות הותיקה למן בן גוריון ועד לבגין. תבנית זו בהווית דור מנהיגות ההמשך בודאי שאינה מובנת מאליה, והתקיימותה כיום מחזקת הוויה דפנסיבית של היהודי הממשיך להתגונן. תבנית זו משמרת עולם מושגים מוגבל וחד מימדי ואינה מאתגרת חשיבה נחוצה שתמציתה דיאלוג על טיבה הנחפץ של זהות יהודית ישראלית, בפתחה של המאה העשרים ואחת. דיאלוג אמיתי על טיבם של חיים בחברה המקדשת קדמה, ערכי דמוקרטיה ומנהלת דיאלוג תרבותי קבוע ומפרה עם ארסנל עצום ומגוון של ערכי תרבות יהודית לדורותיה

יש לזכור ולהזכיר שואה יהודית ולקחיה. זהו בבחינת צו אנושי אוניברסלי קדוש כמו גם צוואת זהות יהודית מתבקשת. יש ללמד כדי להבנות בלב הלומד ידיעה, הכרה והמון הבנה לצורך לייצר עולם מעט טוב יותר הדוחה ומרחיק התקיימותו של רשע טוטאלי מתוך מודעות לתשתיתו האידאית, לתנאי צמיחתו האפשריים ולתבניות פעילותו. ספק אם נגיעה פיזית בזיכרון המוות במחנות ההשמדה בפולין מחזקת צו זה. ספק אם חוויה טראומטית קצרה יכולה לשמש תשתית לחשיבה המכוונת לעתיד ומקיימת יותר ממסר מוגבל של ''אוי לחלש''. יש להפוך פרק אפל זה בקיומו המפואר של העם היהודי מנוף נוסף לחתירה לחברה וארץ של מופת. יש לחברו למראה אופטימי של חברת הווה המכוונת לחיים שלמים וראויים בארץ.

מצעד החיים

מכאן שהדיון על הנרטיב הציבורי בכול הקשור ביום הזיכרון לשואה, הוא רק בראשיתו. אנו השרידים יכולים רק להפעיל את ה-starter. ההיסטוריה ללא ספק תעשה את היתר, ותעסוק במעגלים השונים של אירוע נורא זה, כמו הטבעות שמקיפות גורמים שמימיים שונים.
בתחילתה של הרשימה ציטטתי את הפתיח של מנשר הניצולים. בסופה אני מצטט את משפטי הסיום של המנשר:

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג ברוע ובאובדן צלם אנוש המאיימים על כול ערך אנושי, אנו הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם-מסר של מחויבות לערכיי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כול בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחיי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטאליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: ''מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור''

זהו המסר שלנו לאנושות,זאת המורשת לדורות הבאים.

---