אחרי שפירסמתי שלוש מסות בענייני הספרות הישראלית באתר זה וגם צברתי קומץ של תגובות עליהן, אני מבקש להשיב עליהן בקצרה. והדרך שבחרתי לעשות זאת היא באמצעות גילוי ה''אני המאמין'' שלי כמבקר-ספרות המתעקש מזה ארבעים וחמש שנים לפרש רק יצירות של הסופרים העבריים ולפרסם רק עליהן פסקי-טעם הקובעים את ערכם ותרומתם לספרות הלאומית של עמנו, היא הספרות העברית, שהתחילה בספר הספרים, התנ''ך, המשכה בספריהם של כל הדורות וגם הסופרים בדורנו אמורים לתרום לה.

כאמור, רק קומץ תגובות צברו שלוש המסות שלי ולכן קל לי לסכם את תוכנן : רק מגיב אחד, יהודה בן שומרון ארצי, גונן על אחת המסות, כי מצא בה דברי טעם. שני מגיבים פטרו את מסותי בהדבקת תארים גידופיים למחברם. אריק פורסטר כינה אותי ''קומיסר'', תואר שנעשה שימוש בו במשטר רודני שנודע לשמצה בכך שהוציא להורג סופרים ובמיוחד אם היו ממוצא יהודי. ''סתם אחד'' החליט ליטול ממני את התואר ''סופר'', או לחילופין ''מבקר ספרות'', ועיטר את ראשי בזר הקוצים ''גרפומן''. אני מציע לשניהם לבדוק את מצפונם (לא הלאומי, כי אם האזרחי), אם כך ראוי שקורא יגיב על כתיבה ראויה, אך ורק משום שאין הוא מסכים עם תוכנה או עם דרך הבעתה.

דוד סיון היה ענייני יותר ממפריחי הגידופים והציג לי שבע שאלות (!), שמהן הובן שלדעתו אין לספרות לא תפקיד לאומי ולא כוח חינוכי משפיע. זהו חידוש כה גדול בהבנת הספרות ומקומה בחיי האנושות בכלל ובחיי העם היהודי בפרט, שאני נאלץ לחזור על ''ההשקפה השמרנית'' של הסופרים מאז ומעולם. כתיבה ספרותית היא בחירה באורח-חיים נזירי, שרק מי שהאש בוערת בחובו להשפיע עומד בקשייה לאורך שנים. השפה היא נשקו של הסופר והתחמושת שלו הוא הרעיון. מחשבה היא נועזת ומקורית בעיתוי של אוניפורמיות מחשבתית בחברה, ולכן תמיד יוקע מי שישמיע בדורו דעה שהיא פחות מקובלת על הרבים. יתר על כן: רעיון שהכותב מאמין בו הוא חלק מהאסתטיקה של טקסט ספרותי, בדיוק כמו יפי הניסוח, המבנה ותחבולות הכתיבה האחרות. מבקר-ספרות אמור לדעת זאת, אלא אם כן נתפשת אצלו הספרות במושגים של בידור בלבד, ומבקר ספרות עברי לא כל שכן: חובתו לדעת זאת!

לכן בחרתי להשיב לקומץ המגיבים – וגם לידיעת שאר קוראי האתר - בעזרת הצגת ה''אני מאמין'' שלי כמבקר ספרות עברי. בדרך זו, אני מקווה, יכירו אותי וילמדו להקשיב לדברי, שמטרתם – בל יטעו בי - היא מטרת הספרות העברית מאז ומעולם: להשפיע.
מבקר-הספרות עברי הוא סופר שבחר למקד את יצירתו בכתיבה עיונית על ספרות, על ספרים ועל מכלול יצירתם של סופרי עמו הכותבים בעברית. וכמו כל סופר גם עליו להבטיח לעצמו חירויות שהן הכרחיות לסופר הכותב בסוגה ספרותית זו: את החירות לבחור את היצירות שמעניין אותו לדון בהן, את החירות לפרש אותן על-פי מיטב הבנתו ואת החירות להחיל עליהן את אמות-המידה שבעזרתן הוא שופט ספרות.

החובה היחידה שחלה על מבקר הספרות העברי - ושגם אותה הוא עצמו צריך להגדיר לכתיבתו - היא החובה להגיש לקוראים מסת ביקורת המפרשת את יצירת הספרות העברית, שבחר לעיין בה, באופן מרתק, המציגה אותה במיטבה וגם שופטת את ערכה ביושר אינטלקטואלי, באומץ-לב, בניסוח ממוקד ונוקב, בשפה עשירה ובהירה ובכוח השכנוע המירבי.

מבקר-ספרות עברי אמור להיות מחוייב – וגם הפעם מטעם עצמו – לספרות העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית, יהודית וציונית, ספרות שליוותה את תולדותיו של העם היהודי, שיקפה את חזונו וערכיו וטיפחה את ייחודו באנושות. המחוייבות הזו היא אתגר לסופר-המסאי כפי שהיא אתגר גם לסופרים שכותבים בסוגות האחרות של הספרות: המשורר, המספר והמחזאי.

קיום המחוייבות לספרות העברית לדורותיה מטילה על מבקר-הספרות העברי למצוא את האיזון בין שתי המגמות המנוגדות שעלולות לצמצם את תנופת הישגיהם של סופרי דורו בכל הסוגות: מגמת הסגירות המוגזמת בפני כל השפעה של הספרות העולמית על הספרות הלאומית ומגמת פתיחות היתר להשפעה של רעיונות וערכים שנולדו בספרות העולם בעידן הנוכחי, אך סותרים את אלה שמטופחים בספרות העברית לדורותיה. מחוייבות זו אומרת, שעליו להציע איזון הגיוני בין שתי המגמות הסותרות, כדי שהספרות העברית תפיק תועלת אמיתית מדיאלוג בינה ובין הספרות העולמית.

מבקר-ספרות עברי צריך לייעד למסות-הביקורת שלו בה-בעת שתי מטרות: הן את המטרה הדיאגנוטית והן את המטרה הפרוגנוטית. המטרה הדיאגנוטית אומרת, שעליו לפענח את סתריה של יצירה חדשה סמוך ככל האפשר ליום הופעתה, כדי שיוכל או לקדם אותה ולהעצים את השפעתה, בזכות התרומה האפשרית ממנה לספרות הלאומית, או לחסום את השפעתה המזיקה ולצמצם את נזקיה להתפתחותה התקינה של הספרות הלאומית. והמטרה הפרוגנוטית פירושה, להקיש מהמדף של ספרות הדור על מה שצפוי להתפתח בספרות הלאומית ולפעול להבטחת המשך התנהלותה במסלול המקורי שלה.