טענתו של רבי לוי בן גרשון היא שעיקר מאווייו של השלם, הוא: החכם, הם יצירת מושכלות ולמידתן, להבדיל מהסכלים הבוהים אחר תענוגות הגוף וסיפוק היצרים. המוות מבטל את הגוף ומשאיר את הנפש, היא – כאמור – המושכלות, ולכן השלם אינו ירא מהמוות; ה' הודיע למשה על מותו הקרב, ומשה לא חרד.

• • •

ידוע כי אחת השאלות המעסיקות כל אדם, ללא תלות במין, גיל, אמונות ודעות, רמת משכל וסוג העיסוק, היא – המהות של המוות, המהווה סוף לחיים.

המחשבות בנושא הן נחלתם של כל בני אנוש, ולא רק נחלתם של אלה המתפרנסים מכך – כגון: אנשי האקדמיה במחלקות מדעי הרוח בתחום הפילוסופיה, רבנים מכהנים המתבקשים לתת תשובות ברורות לצאן מרעיתם - ורבים אחרים.

והנה, אומר הרלב''ג בפירושו לתורה בפרשת מטות בהקשר למותו של משה רבנו, דברים מעניינים כדלקמן:

התועלת השני הוא להודיע שהשלמים אינם חרדים מהמוות. כי אינם בוחרים מאוד באלו החיים הגופיים. כי היותר טוב להם – אחר שקנו מן המושכלות – שימותו, כדי שיתענגו תמיד בהשגת כל המושכלות אשר קנו אותן יחד. כי אז לא ימנע החומר זאת ההשגה, כמו שנתבאר זה במקומותיו. ולזה לא תמצא שחרד משה מהמוות בזה המקום ולא במקום אחר. אך ביקש משה מהשם יתברך שיפקוד איש על העדה אשר ישתדל בהנהגתם. כי כוונתו כולה הייתה אל שימשוך מהטוב בסיבתו, מה שאפשר לו.

והרי ה' אמר למשה (במדבר ל''א ב') אלה הדברים:

נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.

ומי לא יירא מהודעה כזו?!

לא כאן, ולא ''במקום אחר'' (כאשר אמר ה' למשה ''עלה את הר העברים'') – לא פחד משה מהמוות.

הטעם לכך הוא כי השכל הנקנה בחייו של אדם (''מה שהשיג מן המושכלות'' בלשון הרלב''ג) נותר בר קיימא גם לאחר מותו, כי אין לחומר נגיעה במושכלות שאינן נעלמות עם היעלמות החומר. העיקר בחייו של אדם שלם (חכם), להבדיל מהעיקר בחייהם של הסכלים, הוא במושכלות.

החכם מבין זאת - שלא כמו הסכל המעדיף את תאוות הגוף וחרד מביטולן של תאוות אלו.

בהקשר זה צריך לדעת כי לפי הרלב''ג - החכם יגיע לדרגת קבלת המוות ללא ייראה, רק כאשר קנה כבר בחייו כל האפשר מהמושכלות, כי לאחר המוות אין עוד דרך להשיג מושכלות, בשל הצורך באמצעים מתחום העולם הזה כדי להשכיל וליצור, כגון – כוח הדימיון שאינו קיים לאחר המוות, כוח הזיכרון ועוד. כל מה שנותר אחר המוות הוא המושכלות שהן כבר אינן מתפתחות.

כך גורס הרלב''ג בספרו הפילוסופי ''מלחמות השם'', מאמר ראשון פרק שלושה עשר, ולהלן דבריו:

ואולם אחר המוות ישיג יחד כל המושכלות שהשיג בחייו, אבל ראוי שנדע שאי אפשר שיקנה אחר המוות מושכל – לא השיג אותו בחייו, כי אין לו הכלים אשר יושג בהם המושכל והם החושים ושאר הכוחות הנמשכים להם, כמו הדמיון והכוח הזוכר.

עיקרו של דבר, החכם שכל מאודו – הגעה אל המושכלות, לא ירא מהמוות, המבטל רק את תענוגות הגוף, תוך השארת המושכלות שנוצרו בימי חייו של החכם, וככל שהן ראויות – גם יישארו לנצח נצחים.

---