פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ב')
יוסף אורן (יום שלישי, 21/07/2009 שעה 9:00)


השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ב')

יוסף אורן



להלן הקישור לחלק א' של הסדרה.

במקביל לס. יזהר וגם ביכולת אפית דומה ובלהט מוסרי זהה, הניח משה שמיר אדנים רעיוניים אחרים להתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה. בעוד שיזהר צמצם את תמונת השקף ההיסטורית שעל רקעה התחוללה מלחמת 1948, וגם הצניע והעלים עובדות, שהיו מסבירות את האירועים שקדמו לגירוש הערבים מחִרבת-חִזעה ומנמקות את נחיצות הפעולות שביצעו שם החיילים, בחר שמיר לתאר את מלחמת תש''ח בדרך הרחבת השקף ההיסטורי במסורת הטולסטויאנית. ולכן השתמר בסיפוריו תיאור ספרותי מהימן יותר למלחמת תש''ח. לא נהפוך את המסה להרצאה על ההיסטוריה, ולכן נסתפק רק בשתי אמיתות שנחקקו בהכרת הלוחמים של תש''ח, שבכוחן להסביר מדוע לא כירסם בהם הפקפוק המוסרי בצדקת המלחמה שההיסטוריה הטילה על דורם.

את האמת הראשונה ספגו מתורת ארץ-ישראל בחזונה של הציונות, שהאירה את עיניהם בעובדה הבאה: מעולם לא היתה ארץ-ישראל מולדתו של עם מהעמים שפלשו לארץ-ישראל וכבשו אותה זה מזה ממניעים דתיים ומחמדנות קולוניאליסטית. ולכן גם באלפיים השנים שבהם שהה העם היהודי בגלות נותרה ארץ-ישראל מולדתו רק של עם אחד והוא העם היהודי, ומניעיו לשוב אליה בעת החדשה היו לא רק דתיים-חזוניים (''הגאולה''), אלא גם מדיניים: להשיב לעצמו את נחלתו הלאומית (''ארץ האבות''), לכונן בה מחדש את ריבונותו (''מדינת היהודים'') ולכנס אליה בהדרגה את יהדות העולם עד לביטול המוחלט של פרק הגלות בתולדותיו (''שלילת הגלות'').

את האמת השנייה הסיקו מהביוגרפיה הדורית שלהם. כאשר חברו הצבאות של מדינות-ערב השכנות לערביי ארץ-ישראל ויזמו את מלחמת 1948, כוונתם לא היתה רק לנצח ולבטל בכך את החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מיום כ''ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, וגם לא לנצח ולבטל את הכרזת העצמאות מ-ה' באייר תש''ח. במסורת הפרעות והרציחות, שהפעילו הערבים נגד ''היישוב'' מרגע שהתחדשה השיבה של יהודים אל המולדת ב-‏1882, הועידו הערבים למלחמת 1948 מטרה זהה לזו שהציבו שנים אחדות קודם לכן, בשנות השואה, הגרמנים ועוזריהם מקרב העמים האחרים באירופה: להשמיד את יהודי ''היישוב'' ולהרוס עד היסוד את התשתית היישובית שהקימו מבעוד מועד ואליה קלטו את הפליטים משואת מאירופה.

ולכן, לא בסיפוריו של ס. יזהר, אלא בסיפוריו של משה שמיר ניתן ביטוי להכרה של לוחמי תש''ח, שמלחמתם צודקת ושאין מוסרית ממנה. ואכן תיאר שמיר את ההשתוללות של ערביי הארץ, שאז עדיין לא היו בשום מובן ''עם'', ואת הטירור הרצחני שהפעילו נגד התשתית היישובית שהקימו חלוצי העליות בארץ-ישראל בין השנים 1948-1881, ברומאן ''תחת השמש'' (1950) ובפרקים שונים של הטרילוגיה ''רחוק מפנינים'' (שכרכיה הושלמו בין השנים 1991-1973), שהיא יצירה מונומנטלית של אפיקן מזהיר, ואף-על-פי-כן לא בושו יריביו מתנועת השאננים לציון והמיתו אותה בשתיקה עוד בחייו. וכמו כן השאיר עדות מהימנה על התנהלות הלוחמים שלנו במלחמת השיחרור ברומאנים המוקדמים שלו: ''הוא הלך בשדות'' (1947) ו-''במו ידיו'' (1951).

ולפיכך עד היום לא מצוי בספרות הישראלית, ספרות ''דור המדינה'' על חמש המשמרות שלו, סופר שניסח כמוהו את ההשקפה המנוגדת להשקפת של השאננים לציון. שמיר ביטא אותה באופן הנוקב ביותר וגם האמיץ ביותר בספרו ''חיי עם ישמעאל'' (1968): לא הבינונו אז, מה שאנו מתחילים להבין היום – שהפער בין היהודים והערבים בארץ יצטמצם, שייצוב היחסים יושג, שההשלמה הערבית עם קיומנו וקידמתנו תגיע – רק כאשר הרצון היהודי המאורגן והעצמאי יקבע את גורל הארץ [ההדגשה במקור – י. א.]), לשון אחרת: רק במסגרת מדינה יהודית-עצמאית על מלוא שטחה של ארץ-ישראל (עמ' 59). בהמשך המסה יוכח, שדווקא בעקבות הניצחון המזהיר במלחמת ששת-הימים נטתה הספרות באופן תמוה אחרי השקפת השאננות לציון מבית מדרשו של ס.יזהר, ולא אחרי ההשקפה של משה שמיר שייצגה את המורשת הלאומית-יהודית-ציונות לדורותיה.

עד מלחמת ששת-הימים היו מונחים בפני הקורא שני התיאורים המנוגדים, של יזהר ושל שמיר, על ''הסכסוך'' בכללו ועל מלחמת השיחרור כנקודת תפנית בו, ושניהם איתגרו במידה שווה לא רק את טעמו הספרותי אלא גם את מצפונו האנושי. לכן, טענת הנישול, שייחס לנו יזהר, רק הטרידה, אך לא נקלטה לא בקרבנו וגם לא בעולם, כי תבוסת מדינות-ערב במלחמת 1948 הובנה אז כתוצאה שהן הביאו אותה על עצמן, כאשר פיתו את ערביי ארץ-ישראל לפתוח במלחמה זו, ושעל כן עליהן לספוג את מחירה ולשקם את אחיהם מארץ-ישראל שהפכו לפליטים באמצעים הבלתי-מוגבלים בשטח ובממון שעומדים לרשותן.

וגם אין להתכחש לעובדות הבאות: טענת הנישול שהשמיע יזהר לא הניבה באותן שנים בקרבנו דרישה להעניק ''זכות שיבה'' למובסי מלחמת השיחרור לתחומה הריבוני של מדינת-ישראל. והיא גם לא הבשילה אצל ערביי ישראל תביעה לשנות מהנאמר במגילת העצמאות ולהגדיר את מדינת העם היהודי כ''מדינת כל-אזרחיה''. אלה גם אלה לא ערערו על הריבונות ולכן גם לא היתה יכולה לצמוח עד מלחמת ששת-הימים תנועת סופרים שכתיבתם תבטא שאננות לציון בלי התלבטות רעיונית וללא היסוס מצפוני.


מחלוקת רעיונית ומשמרתית

יחסי הכוחות בין שתי ההשקפות נותרו פחות או יותר קבועים גם אחרי מלחמת ששת-הימים, אך הם השתנו במובן אחר. מתחילת שנות השישים ועד מלחמת 1967 התבססה משמרת חדשה בספרות הישראלית, שלימים זיהה אותה גרשון שקד, חוקר ומבקר ספרות שצמח מתוך המשמרת, כמשמרת ''הגל החדש''. סופריה המוכשרים של המשמרת החדשה (הנודעים מביניהם הם גם כן צמד: עמוס עוז וא. ב. יהושע) התבדלו מסופרי ''דור בארץ'' לא רק בחידושים תימאטיים ובמעבר מהסגנון הריאליסטי, ששלט בכתיבה של קודמיהם, לסגנונות פחות ריאליסטיים, אלא גם באימוץ ההשקפה הרעיונית של ס. יזהר – השקפת השאננות לציון.

ולפתע התברר, שלתנועת ''ארץ-ישראל השלמה'' השתייכו בפועל או אהדו את עמדתה בשאלת הבעלות על הארץ רק הסופרים הוותיקים: רוב סופרי העליות המבוגרים (עגנון, הזז, דב סדן, אורי-צבי גרינברג ואלתרמן ואחרים) ורוב סופרי ''דור בארץ'' בגיל הביניים (משה שמיר, אהרון מגד, חיים גורי, בנימין גלאי ואחרים). ועוד התברר, שמבין הסופרים הצעירים של המשמרת החדשה אין תומכים רבים – לפחות בפומבי – בהשקפה שמשה שמיר ייצג אותה. ולכן בוויכוח שהתלהט בין שתי ההשקפות בין השנים 1973-1967, התבלטה לא רק היריבות הרעיונית, אלא גם היריבות המשמרתית בין הסופרים המבוגרים יותר לסופרים הצעירים שזה מקרוב עלו וגם התבססו על הסיפון של ספינת הספרות הישראלית.

ואילו משנת 1973 ואילך, ובמיוחד בשני העשורים של שתי האינתיפאדות, הופר האיזון המספרי בין התומכים בשתי ההשקפות. בהשפעת ''רעידת האדמה'' שטלטלה את החברה הישראלית במלחמת יום-כיפור, גדל בהתמדה מספר הסופרים התומכים בהשקפת השאננות לציון וכיום מחזיקים בה רוב הסופרים מהמשמרות שהצטרפו לספרות הישראלית אחרי מלחמת 1973: משמרת ''הגל המפוכח'' - סופרי שנות השבעים והשמונים, משמרת ''הקולות החדשים'' – סופרי שנות התשעים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ומשמרת ''הגל הדיסטופי'', המתגבשת בימים אלה, שבספרי סופריה הצעירים כבר ניכרת הנטייה לדבוק בהשקפת השאננות לציון.

נכונות רוב הסופרים מארבע המשמרות, שהצטרפו לספינת הספרות העברית אחרי המשמרת של ס. יזהר ומשה שמיר, להזדהות עם ''מחנה השלום'' ולהצהיר בכך על נאמנותם להשקפת השאננות לציון, היא יותר מדי סוחפת מכדי שתהיה חפה מחישובי תועלת. ואכן השתייכות לסופרי ''מחנה השלום'', ואפילו הזדהות בלבד איתה, מעלה את יוקרתו של הסופר בעיני חבריו, מבססת את מעמדו בספרות וברוב המקרים גם גומלת לו בהרבה טובות הנאה, שהרי בכל מוקדי הכוח של הספרות מחזיקים בימים אלה נציגים מקרב השאננים לציון. מביניהם נבחרים המרצים בחוגים לספרות באקדמיה, העורכים בעיתונות הספרותית, החברים בוועדות הקובעות את מימון הפרויקטים, שופטי הפרסים הספרותיים ומיַצגיה של הספרות הישראלית בכינוסי הסופרים בעולם.

ולכן, לאיש מבין קומץ הסופרים, שנותר נאמן להשקפתו היהודית-לאומית-ציונית והדיר את עצמו מהשקפת השאננות לציון, אין סיכוי כיום לזכות בעידודם של אלה, או בפירור מהסיוע שהם מחלקים לסופרים מההקצאה הממלכתית, או באחד מהפרסים שבאמצעותם מבטאת החברה הכרה בהישגיו הספרותיים של הסופר. קומץ סופרים זה מתאמץ לשרוד בדרכים שונות: מקצתם מוציאים את ספריהם בהוצאה עצמית ובמימון מלא מכספם, אחרים מייסדים לעצמם אתרי אינטרנט שבהם הם מדפיסים את יצירותיהם ומיידעים קוראים על הופעת ספריהם וישנו גם סופר נמרץ אחד מביניהם, אהוד בן עזר, שייסד עיתון אינטרנטי שבאמצעותו הוא מקיים קשר הדוק עם קוראי ספריו ועם נידחים בזדון ובאטימות-לב כמוהו, שמתעקשים להתבדל מבין השאננים לציון.


פשעי הכיבוש

במהלך השנים שחלפו מאז ''רעידת האדמה'' במלחמת יום-כיפור שיכללו סופרי השאננות לציון לא רק את הרציונאל האידיאולוגי של השקפתם, אלא גם את הטקטיקה להוכחת אמיתותו. וכיום כל סופר המבקש לרכוש לכתיבתו מעמד בספרות יודע בדיוק מה עליו לעשות. ולכן, אם יתפנה קורא מכל עיסוקיו ויקדיש אותן רק לקריאת אלף רומאנים ישראליים, שהופיעו מסיום מלחמת 1967 ועד היום, שבהם תוארו – בין לצורך ובין כסרח-לוואי לנושא האמיתי, לעלילה ולדמויות – מעשיהם והתנהגותם של חיילי צה''ל ב''שטחים'', יתברר לו שאם קרא אחד מהם יכול היה לוותר על קריאת כל האחרים.

[ מהתיאורים בכל אלף הכרכים מצטיירת אותה תמונה. לפיה מעבר לקו הירוק היתה משימתם העיקרית של חיילי צה''ל – כולם בנינו ובנותינו בשרות הסדיר ובמילואים – לפגוע בפלסטינים בכל דרך אפשרית: השפלה, התעללות, עינוי, גרימת נזק, גזל רכוש וירי מכוון באש חיה כדי לפצוע, לגרום לנכות ולהמית (ראה מיבחר מתיאורים אלה, כולם מהעשור האחרון ומספרי הנודעים יותר מבין סופרי השאננות לציון, במסה ''הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים'' בספרי ''צו-קריאה לספרות הישראלית\]'', 2009).

כאשר אלף ספרים כותבים על אותו נושא ומסתייעים באותן תחבולות ספרותיות, אין גבול להגזמה שהסופרים מתירים לעצמם. כל אחד בודה מלבו מקרים מעוררי חלחלה. ואם דמיונו לא מספיק לכך, הוא מסתייע ברטוריקה. כך כובסו מיטב המילים של ההגות הציונית, ובהבל-פה השתרשו בשיחה הציבורי התחליפים הבאים: ''שטחים'' במקום ''אדמת מולדת'', ''התנחלות'' במקום ''התיישבות'' , ''מתנחלים'' במקום ''מתיישבים'' (הממשיכים במעשי החלוצים הראשונים), ''עם פלסטיני'' במקום ''ערביי ארץ-ישראל'' ו''ערביי מדינת-ישראל'' ו''לוחמי חופש'' במקום ''טרוריסטים''. ואסור לשכוח, כמובן, שינוי נוסף: טענת הנישול, שהשמיע יזהר אחרי מלחמת 1948, הצטיירה פתאום כחסרת מעוף וצמחונית מול נתח הבשר העסיסי שהניחה מלחמת 1967 על צלחתם של סופרי השאננות לציון, שהחליפו את ''נישול'' ב''כיבוש'' או ב''פשע הכיבוש''.

תיאורי העוולות באלף הכרכים המרושעים האלה לא הסתפקו רק בביטויי אהדה לפלסטינים ובאמפתיה לסבלם, אלא הסתכמו בדרישה לנסיגה מיידית וחד-צדדית של ישראל חזרה לגבולות 1967, דרישה שביסודה ערעור החלטי על הזכות של ישראל להחזיק במרחבי המולדת ששוחררו ב-‏1967 וליישב בהם את אזרחיה. איש מבין הסופרים השאננים לציון לא הזכיר שישראל מחזיקה ב''שטחים'' (לפי הגדרתם) ומיישבת אותם, כחגורה ביטחונית תומכת לשהותו ההכרחית של צה''ל שם, משום שהפלסטינים בתמיכת מדינות הליגה הערבית דחו את ההצעה ''שטחים תמורת שלום'' כאשר זו עדיין עמדה על הפרק, והם דחו מאז כל יוזמה של ישראל שהיא פחות ממימוש מלא של שאיפתם לשים קץ לנוכחות של מדינת הלאום של העם היהודי במרחב שהם רואים אותו שלהם – מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי.

יתר על כן: באלף הכרכים של סופרי השאננות לציון נעשתה חזרה מייגעת על השיטה, שיזהר לפחות חיפה על חולשותיה בכישרון הנראטיבי הנדיר שלו, שיטה הכוללת: התעלמות מהעובדות האובייקטיביות של תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי (ובעיקר מאלה שאינן תואמות לנרטיב הפלסטיני), התמקדות באירועים המקוממים מבחינה מוסרית (ובעיקר את אלה שבהם ניתן לתאר את הפלסטינים כאזרחים פשוטים ותמימים שקלגסי הצבא הציוני מאמללים אותם ללא-סיבה) והעתקת אירועים חריגים וגם נדירים כאלה מהשוליים למרכז עלילת הסיפור, כדי שיצטיירו כמקרים שכיחים ואופייניים ליחסו של הלוחם היהודי לקורבן הפלסטיני חסר-האונים.

ובכל אלף הרומאנים הזהים האלה לא נאמר, ואפילו לא ברמז, על כך שמאז מלחמת 1948 ועד עצם היום הזה יזמו הפלסטינים ברציפות מלחמות, אינתיפאדות ואירועי טרור כדי למוטט את מדינת-ישראל. שהרי רמז כזה עשוי היה להעלות על דעת הקורא את המסקנה, כי כל עוד מתמידים הפלסטינים להיצמד למטרתם הנושנה, לפגוע במדינת-ישראל ובתושביה, תהיה זכאית ישראל לגבות מהם מחיר על כך.

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת ''יחד'' ספרו ''צו-קריאה לספרות הישראלית'', שהוא הכרך התשעה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית''.





חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  מאמר מאלף ומרחיב אופקים. אני ממש נהנה לקרוא את דבריך  (סתם אחד)
  מסע ההשמצה 'נגד ציונים' של השאנן לציון נמשך!  (דוד סיון) (7 תגובות בפתיל)
  זו ארצנו , ארץ ציון ובירתה ירושלים .  (סתם אחד)
  ''שאננים לציון''  (סתם אחד) (36 תגובות בפתיל)
  זו לא ביקורת ספרות זו פוליטיקה ימנית  (ע.צופיה) (6 תגובות בפתיל)
  (ללא כותרת)  (סתם אחד) (20 תגובות בפתיל)
  (ללא כותרת)  (סתם אחד) (24 תגובות בפתיל)
  ובעניין פשעי הכיבוש...  (סתם אחד) (7 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי