הפגנת הסולידריות עם הקהילה ההומו-לסבית בכיכר רבין, במלאת שבוע לטבח במועדון הנוער של הקהילה בתל-אביב, הותירה אותי גאה וזועף בעת ובעונה אחת.
גאה – לנוכח עשרות האלפים שבאו להפגין נגד ההומופוביה, אחד הערוצים המכוערים של הגזענות.
זועף – לנוכח הסתופפותם של מארגני ההפגנה מתחת למטריית ממשלת הימין הישראלית, ודחיקתם החוצה של אישי שמאל הנאבקים נגד הגזענות לכל צורותיה. ח''כ לשעבר
עיסאם מח'ול שביקש להיות אחד הדוברים, נדחה.
אדיר שטיינר, עוזרו של ראש עיריית תל אביב
רון חולדאי לנושא הקהילה ההומו לסבית, תיחקר את עיסאם ורצה לדעת מה הוא יאמר. כאשר התברר לשטיינר כי עיסאם ידבר נגד גזענות לכל צורותיה, הוא נפסל. שטיינר בתפקיד הסלקטור. מה הם צריכים מנהיג מרכזי של הציבור הערבי, שיקלקל להם את ההצגה הממסדית המתוקה בה מופיעים שרי ליכוד ונשיא המדינה? שהרי עיסאם היה מעמיד את שר החינוך
גדעון סער ושרת התרבות
לימור לבנת, שנמנו עם הדוברים בהפגנה, שניהם מהאגף הימני של הליכוד, תומכי ההתנחלויות ומשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, בכל ערוותם. כך קורה האבסורד שבהפגנה נגד ההומופוביה שקראה בין השאר ליציאה מהארון, ביקשו המארגנים להכניס את המנהיג הערבי לתוך הארון.
כאשר שמעתי את הנשיא
שמעון פרס אומר ''שאנחנו עם של לא תרצח'' נעשה בשרי חידודין חידודין. האיש שידיו מגואלות בדם, שבעשרות שנות השתתפותו בשלטון עבר אין ספור פעמים על הדיבר לא תרצח, מופיע כשה תמים שקדושת חיי אדם היא נר לרגליו. עיסאם היה בוודאי מזכיר לו כמה דברים בנושא. למשל טבח
כפר כנא ב
לבנון במבצע ''ענבי זעם'' ב-1996, בו נהרגו למעלה ממאה אזרחים לבנונים, בהם ילדים ונשים, שמצאו מקלט במתחם האו''ם. פרס היה אז ראש ממשלה. מי צריך את הערבי משבית השמחה?
רבים מקורבנות הגזענות, שותפים לגזענות כאשר לא מדובר בקהילותיהם. מתנחלים הומו-לסבים שותפים לגזענות נגד ערבים, חלקים מהציבור הערבי, החרדי, דתי והרוסי חולקים יחד את ההומופוביה. חרדים ורוסים חולקים שנאת ערבים וכך הלאה. רק איש השמאל מציג השקפה קוהרנטית נגד גזענות באשר היא: בין אם מדובר בחרדים, בקהילה ההומו-לסבית, בערבים, במזרחים, באתיופים, בפליטים מאפריקה, במהגרי עבודה – עבור איש השמאל כולם חברים בקהילה אנושית וזכאים לזכויות שוות.
אנחנו טרם יודעים מי הרוצח שטבח בצעירים שהתכנסו במועדון הנוער ההומו לסבי. אולם גם בלי ידע פרטני כזה, ברור לי, כי הכיבוש הוא מרכיב משמעותי ברצח, שקיפד את חייהם של
ליז טרובישי בת 17 ו
ניר כץ בן 26 ופצע 11.
הכיבוש העצים את הקנאות הדתית והלאומנית, הפך את ישראל לחברה אלימה ולא סובלנית, הגזענות עולה כפורחת, הנשק הפך להיות זמין לכל בר בי רב, ובתנאים סביבתיים כאלה, מערכת המעצורים לביצוע טבח היא מאד רופפת.
דברים אלה נכונים בין אם מדובר ברוצח שיצא מתוך הקהילה ובין בגזען דתי לאומני.
ההומופוביות לא תעלם באבחת הפגנה אחת. כבר למחרת מלאו הטוקבקים באיומים ובשנאה יוקדת לקהילה ההומו לסבית. חייל בנח''ל החרדי אותר כמי ששלח איומים באינטרנט, הרב הצבאי הראשי נזף בביטאון הצבא ''במחנה'' על שנתן מקום לנושא ההומו לסבי, והחרדים ימשיכו לראות בהומו לסביות מחלה שיש לטפל בה ''כמו בשפעת העופות'' (הברקה של הגזען והבור ח''כ
ניסים זאב מש''ס).
ההומופוביה והדת הם כמעט אחים סיאמיים. כתבי הקודש של שלוש הדתות רואים בהומולסביות עבירה דתית שעונשה סקילה ומוות. כל עוד לא תקום סמכות הלכתית שתתקן את הכתוב בתנ''ך ותוציא ממנו את איסור ההומוסקסואליות, החיידק האלים הזה ימשיך למרר את חיינו ולהפיל קורבנות. בשביל שכך יקרה, צריך לקום הרב הגאון שיאמר, לא כל מה שהאל אמר, או מה שאנו מייחסים לו, הוא קדוש. כל עוד מאמינים הרבנים, האימאמים והכמרים כי כתבי הקודש הם דברי אלוהים, הסיכוי למפנה דומה לאפשרות של ריבוע המעגל.
לכן, בינתיים צריך להמשיך במאבק הסיזיפי נגד הדעות הקדומות והבורות. בעבר הרחוק סברתי כי קהילה לא צריכה להיות גאה בנטיותיה המיניות, אולם מהר מאד שוכנעתי כי אחד האמצעים במאבק של מיעוט מופלה ומדוכא הוא בגאוות יחידה. השחורים בארה''ב טבעו את הסיסמא ''שחור הוא יפה'' והקהילה ההומו לסבית בצדק מפגינה גאווה במקום בו רוצים לדכאה או להשפילה.
6 באוגוסט
ה-6 באוגוסט הוא
יום הירושימה – היום בו הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה ב-1945.
השנה צוין יום השנה ה-64 להטלת הפצצה. זהו יום חשוב במאבק נגד נשק גרעיני והוא מצוין בעולם בכנסים ובעצרות. בישראל מתעלמים מהיום הזה, כי מי רוצה לדעת שיש כאן כאלה המתנגדים לנשק גרעיני בכלל ולישראלי בפרט, ונאבקים למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי.
העיתונות הממוסדת, שפחת הממסד הגרעיני בישראל, לא דיווחה על מספר פעולות שנעשו ביום זה.
בדיוק בשביל זה קיים הקול החופשי והלא מצונזר באינטרנט. להלן דיווח מאד מתומצת על הפעולות בישראל.
ב-4 באוגוסט התקיים ערב במועדון הרוגטקה בתל-אביב בנושא האקטיביזם והגרעין. השתתפו:
אביב סלע, מבעלי המועדון שהנחה את הערב, וסיפר על חוויותיו מ
גרמניה שם השתתף בפעילות נגד הנשק הגרעיני.
אהרן אלברג, סיפר על הצעדה העולמית לשלום ואי אלימות שתעבור גם בישראל.
ח''כ לשעבר
עיסאם מח'ול דיבר על הצורך במזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני.
גדעון ספירו, מהוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי דיבר על תחילתו של האקטיביזם האנטי גרעיני בישראל והתמיכה ב
מרדכי ואנונו.
שרון דולב, מגרינפיס, דיברה על הצורך בתנועה אנטי גרעינית בישראל בדרך לעולם ללא גרעין.
הערב היה מלווה בתערוכה על אימי הפצצת הירושימה והוקרן הסרט ''תפילתה של אמא''.
העיתונות הוזמנה אבל התעלמה.
ב-5 לאוגוסט לפני הצהריים התקיימה הפגנה מול משרד הביטחון בתל-אביב אותה ארגנה גרינפיס ישראל, בהשתתפות הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי. השתתפו כמה עשרות מפגינים, שנשאו שלטים כמו ''תל אביב לא תהיה הירושימה'', ''עמאן לא תהיה הירושימה'', ''קהיר לא תהיה הירושימה'', ''טהרן לא תהיה הירושימה'', ''ביירות לא תהיה הירושימה''.
תוך כדי ההפגנה נשכבו מספר מפגינים על המדרכה כשפניהם צבועות בלבן ומדמים קורבנות הפצצה אטומית. המשטרה הייתה נוכחת, אבל לא הפריעה.
העיתונות הוזמנה אבל התעלמה.
ב-6 באוגוסט התקיים בחיפה, בתיאטרון אל מידאן, כנס תחת הכותרת ''למזרח תיכון ללא נשק גרעיני ונשק השמדה המונית''.
הכנס אורגן על ידי מכון אמיל תומא ללימודים פלסטינים וישראלים בראשו עומד ח''כ לשעבר עיסאם מח'ול, וקרן רוזה לוכסמבורג.
הכנס נפתח על ידי ראש עיריית חיפה
יונה יהב.
בכנס היו שלושה מושבים:
מושב ראשון: ''שלום או אטום במזרח התיכון – מקורות הסכנה הגרעינית באזור והיוזמות לעולם ללא נשק גרעיני''
הדוברים: פרופ'
אבישי ארליך, המכללה האקדמית תל אביב – יפו;
גדעון ספירו, עיתונאי וממקימי הוועד הישראלי למען מזרח תיכון חופשי נשק אטומי ביולוגי וכימי; עיסאם מח'ול, יו''ר מכון אמיל תומא.
מושב שני: ''הגרעין הישראלי, הכור בדימונה, והשאלה הסביבתית''.
הדוברים: פרופ'
קלמן אלטמן, פרופסור אמריטוס בפקולטה לפיסיקה, הטכניון; ח''כ ד''ר
דב חנין, יו''ר השדולה החברתית-סביבתית בכנסת; ד''ר
עדנה גורני, ''אשה לאשה'', מרכז פמיניסטי, חיפה;
נורי אל עוקבי, יו''ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל.
מושב שלישי: ''השתיקה וההשתקה סביב מדיניות הגרעין הישראלית – האם דיון ציבורי אפשרי ורצוי בישראל?''
הדוברים: ד''ר
רוחמה מרטון, נשיאת ''רופאים לזכויות אדם'';
סלמאן נאטור, סופר; ד''ר
יהודה עתי, לשעבר חוקר במכון למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון וכיום פעיל בוועד למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי; שרון דולב, מנהלת קמפיין הגרעין בגרינפיס ישראל.
זה היה כנס מרתק, שכיסה את נושא הגרעין מהיבטיו השונים. הדוברים, כל אחד מהזווית שלו, הדגישו את הסכנה הצפויה לישראל ולאזור ממרוץ חימוש גרעיני, מהרפתקה צבאית ישראלית נגד איראן שעלולה לגרום לשואה גרעינית, האיום הסביבתי שמהווה הכור בדימונה, כולם הסכימו שאין דבר כזה ''ידיים אחראיות'' כשמדובר בנשק גרעיני, וכי הידיים האחראיות ביותר בתחום זה הן אלה שאין להן נשק גרעיני. לא הייתה מחלוקת עם דברי הסופר
סלמאן נאטור, כי מרדכי ואנונו, שחשף את המתרחש בכור בדימונה, שירת את העיקרון הדמוקרטי של זכות הציבור לדעת והעלה את המודעות לסכנות הנובעות מיצור נשק גרעיני בישראל, הוא אדם מוסרי, ושמעון פרס, נשיא המדינה שנמנה עם מקימי הכור, הוא אדם לא מוסרי. יש כאן מצב בלתי נסבל שהאדם המוסרי נענש על ידי ישראל, וממשיך לסבול מההגבלות המוטלות עליו, והאיש הלא מוסרי מכהן כנשיא המדינה וקיבל פרס נובל לשלום.
את הכנס הנחתה העיתונאית
אימאן אלקאסם סולימאן.
אני מקווה שדברי המשתתפים בכנס יופיעו כחוברת שתופץ ברבים ותשמש גם חוקרים ותלמידים כמשקל נגד לשטיפת המוח הממסדית בנושא.
העיתונות הוזמנה אבל לא הופיעה.
עיתונות מגויסת
לפני מספר ימים יצא העיתון הנפוץ ביותר במדינה ''ידיעות אחרונות'' בכותרת ראשית ''מבחן הקרביות וההשתמטות''. העיתון הפך לשופרו של אגף כוח אדם בצבא, ופרסם שתי טבלאות של חמישים בתי הספר התיכוניים, בהם מספר המתגייסים ליחידות קרביות הוא גבוה, לעומת 50 בתי הספר שמספר המתגייסים ליחידות קרביות הוא הנמוך ביותר.
הידיעה פורסמה ביום שישי, שבו מופיע גיליון סוף השבוע, כאשר התפוצה גבוהה בהרבה מאשר בימי השבוע הרגילים.
הכותרת לא משאירה ספקות באשר למגמה: המשתמטים הם הרעים. הם אמנם מתגייסים אבל משתדלים לא להגיע לחזית הלחימה. הטובים הם כמובן הקרביים, אלה שבין השאר מבצעים את פשעי המלחמה, כמו במלחמות עזה ולבנון, כמו גם את העבודה המלוכלכת של דיכוי וטרטור האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים.
האם הצבא השתלט על העיתון או העיתון נשבה בקסמו של הצבא? זה לא ממש משנה, כי הכתבים הצבאיים הם ממילא שלוחי הצבא, אף עיתון בישראל לא יכול להחליט על כתב צבאי בלי שיקבל את אישור הצבא. פועל כאן הכלל של הפרה המיניקה והעגל היונק.
ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, ראה את שתי הטבלאות, וממש נעלב. מבין בתי הספר בהם יש אחוז גבוה של מתגייסים ליחידות קרביות, אין אף בית ספר בתל אביב. ממש נורא. ראש העיר לא הפסיד דקה. הוא נפגש עם הגנרל שאחראי על החינוך בצבא וסיכם איתו על דרכים ''לשיפור המצב'' ובמקביל הורה חולדאי למנהל/ת מחלקת החינוך של העירייה להכין תכנית להגדלת המוטיבציה של התלמידים בתל אביב להתגייס ליחידות קרביות.
מדוע נעלב חולדאי? כי גם הוא גנרל. ככה זה בישראל. ראש עיר בישראל הוא אחד התפקידים האהובים על גנרלים שהשתחררו מהצבא. חולדאי היה טייס קרב והגיע לדרגת גנרל. האם הגנרל חולדאי גילה זריזות ותקיפות כה רבים גם כאשר הישגי התלמידים בישראל הוכחו כנמוכים במבחנים בינלאומיים? האם התרגש באותה עוצמה כאשר התברר כי רבים מתלמידי ישראל הם בורים? לא למיטב ידיעתי. בורים או לא, העיקר שיתגייסו ליחידות קרביות וידעו להרוג כמו שצריך.
הטבלאות מגלות עוד נתון מעניין. המספר הגדול ביותר של מתגייסים ליחידות קרביות באים משני מגזרי אוכלוסייה: בתי הספר של התנועה הקיבוצית, שמרביתם משתייכים לשמאל הציוני, ובתי הספר של ההתנחלויות ששייכים לימין הציוני עם גוון פשיסטי ברור. שני אלה, לכאורה ניגודים, ולמעשה נפגשים בחינוך שהופך את הצבא לאלוהים נוסף. אלילות של ממש. שר הביטחון, הגנרל
ברק, שגם הוא בן התנועה הקיבוצית ואחד מגדולי בוני ההתנחלויות, בוודאי מרוצה מהמפגש הציוני הזה של שמאל וימין, שבמהלך השרות הצבאי מטשטש לחלוטין ההבדל בין השניים.
גדעון לוי, עיתונאי ''הארץ'', שאין צורך להרבות בזכויותיו בכל הקשור לכתיבה נגד הכיבוש, ביקר את הפרסום ב''ידיעות אחרונות'', אולם סייג את הביקורת במשפט ''השירות בצה''ל הוא הכרח'' (''הארץ'' 10 באוגוסט 2009).
האומנם? לישראל לא נשקפת סכנה צבאית כלשהי. היא לא מאוימת על ידי אף אחד, כולל איראן. להיפך, ישראל היא זו המאיימת על זולתה ומהווה סכנה לשכניה ולעצמה. הצבא הישראלי אינו צבא הגנה מזה שנים, אלא צבא כיבוש השוחק את ישראל מבפנים. ככל שיגדל מספר הצעירים שלא יסכימו להיות בשר תותחים להרפתקאותיה של ממשלת ישראל, יגדל הסיכוי ליציאה מהמבוך בו אנו נתונים. או אז יהפוך הצבא שוב לצבא הגנה.