פגע, ברח, הפקיר

הנהגת שפגעה בנער בן 11 באזור התעשייה יהוד, פצעה אותו אנושות, ונמלטה עם בן זוגה ועוד אדם שהיה ברכב, הודתה בחקירתה בביצוע המעשה הנתעב. זאת לאחר שהיא ובן זוגה הכחישו בתחילה נמרצות כל מעורבות באירוע המצמרר. אלא שתחת לחץ החקירה המשטרתית והצטברות הראיות המפלילות נשברה הנהגת והודתה באחריותה לתאונה ובהפקרתו של הנער שנפצע באורח כה אנוש מפגיעת רכבה.

אם לא די בשחזור המעשה הנורא על מנת להקפיא את הדם, הרי המשכו כבר מעביר אותנו לממלכת האופל הסדומית. שכן, מספר שעות לאחר שהותירו את הנער מתבוסס בדמו, נעצרו הנהגת הדורסת, בן זוגה ובן משפחה נוסף כשהם אוכלים להנאתם במסעדה בראשון לציון...

אולי יש בינינו כאלה שעדיין ינידו ראש מתוך היתממות, ויפמפמו בינם לבין עצמם, שהמעשה הוא אומנם נורא, אך מנוולים יש ודאי בכל חברה אנושית, ואנחנו איננו גרועים יותר מאחרים. אלא שבאותה יממה אירעו ארבע תאונות פגע וברח, בדרגות שונות ומשונות של זוועה מחליאה.

אילו היו פשעי פגע וברח מתרחשים על רקע של חברה בריאה, אנושית ואמפטית, מן הראוי היה להתייחס אליהם כאל תחלואים נקודתיים שיש לטפל בהם באופן ממוקד. אך החזיון מעורר החלחלה של הפקרת נדרסים מתבוססים בדמם על ידי דורסיהם משקף פתולוגיה שרק מכה שורש במקומותינו.

הזלזול בזולת טבוע כה עמוק בתודעה הציבורית, עד שגם האזרח המתהדר בתואר ''נורמטיבי'' לא רק שאינו מבחין בו אלא גם מתמזג לתוכו בטבעיות. הצללים האפלים החבויים באישיותו המהוגנת של האזרח מן השורה נחשפים במלוא כיעורם בעת הטרנספורמציה לפאזת השליטה על הרכב. שכן, כידוע הכבישים הם הזירה המובהקת ביותר לפורקן היצרים הדורסניים הגלומים בטבע האנושי.

את העדר היכולת להתחשב בזולת, להזדהות איתו ברמה הבסיסית או להתייחס אליו ניתן להגדיר כחצי צרה לעומת ההתעלמות המוחלטת מקיומו של האחר. שכן, על כל צעד ושעל מצביעה המציאות היומיומית על כך שהציבור בארץ הולך ומאבד את היכולת להבחין בזולתו.

הצפיפות, הדוחק והרעש צפויים רק להחמיר עם הזמן, ולהקשות עוד יותר על התנועה בדרכים, על קבלת שירותים במוסדות השונים ועל החיכוך הימיומי. בתנאים סביבתיים עויינים כאלה, חברה אוטיסטית מלכתחילה תהפוך להיות תוהו ובוהו של סדומיות גועשת.

המציאות הפרועה בכבישי הארץ ממחישה עד כמה מופרכת היא ההזייה המודרניסטית של מכונית פרטית לכל אדם, שבה ינהג כרצונו לכל מקום אשר תדבנו גחמתו. התנועה בכבישים הופכת להיות חווייה טראומטית, הנהג מכלה את זמנו בחיפושי שווא אחר מקום חנייה, הזיהום התחבורתי מצטבר לערפיח שמסאב את האוויר, הקרקע והמים. הנהיגה במכונית משחיתה את נפש האדם ואת גופו. הטבע כבר אינו יכול להכיל עומס כה כבד של זיהומי רעל הנפלטים מנחילי המכוניות השועטות על עורקי האספלט.

נראה שבשורת השחרור משעבוד למולך המכוניות לא תצא מהיכלות השלטון בארץ, וגם לא מן ההמון שכה טרוד בהתעסקות הכפייתית בקופסאות הפח המתנייעות עד שכבר חדל לראות את בני האדם נטו. אותו עיוורון סלקטיבי, שמעדיף להתמקד בסינתטי על חשבון האורגני, הוא זה שאחראי לכשל האנושי להבחין בזעמו הכבוש של הטבע.

אבות האומה נטלו על עצמם להיות אור לגויים. מי ייתן ולפחות על מנת להצדיק את זכות האבות תצא נא הבשורה מציון לעולם.

---