סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום שבת 13 ביולי 2002

1) לפני מספר חודשים נהרג חייל סמוך לרצועת עזה. אביו בן ה- 54 ואחיו בן ה- 30, בדווים אזרחי ישראל, החליטו להנציח את זכרו של יקירם בדרך שאני מתקשה להבינה: הם החליטו להתגייס לצה''ל. גיוסם לווה בתופים ובמחולות. התקשורת דיווחה על כך בהבלטה.
מדוע מחליטים בדווים להתגייס לצבא של מדינה המפלה אותם לרעה יותר מכל קבוצה אחרת, מה עוד צבא הנילחם נגד בני עמם? אין לי תשובה אחרת זולת ההערכה, כי לפחות לגבי שניים אלה הצליחה מדיניות ההשפלה הישראלית להכניעם עד שדמו לעבד שאמר ''אהבתי את אדוני''.
בתחילה חשבתי להשוותם לקאפואים היהודים במלחמת העולם השנייה, שהיו מוכנים לשרת את משפילי עמם, אולם במחשבה שנייה סברתי שאין לכך מקום. הקאפואים עשו זאת בלית ברירה, מה שאי אפשר לאמר לגבי שני המתגייסים הישראלים.
נחמה אני מוצא באותם אזרחים בדווים רבים, שלא התפתו להתגייס לצבא ואינם מוכנים להיות כלי שרת בידי מדינה הרומסת את זכויותיהם.

2) ממשלת ישראל החליטה לאמץ את הצעת החוק של ח''כ מפד''ל הרב דרוקמן, לפיה ערבים (ולא יהודים בכלל) לא יוכלו להתגורר על קרקע שהוקצתה לישוב יהודי. שרי מפלגת העבודה התחפפו מישיבת הממשלה ולא הצביעו נגדה. רק בעקבות הסערה הציבורית שקמה החליטו למחות ולהצביע נגד, אם הצעת החוק תובא לכנסת.
כמובן שכל אדם הגון צריך לחוש בוז ואיבה לחוק גזעני נקלה כזה, יחד עם זאת, החוק, אם יתקבל, לא ישנה באופן מהותי את המצב בישראל. הערבים מונים קרוב ל- 20 אחוזים מאזרחי ישראל, אולם יושבים רק על כ- 2 אחוזים מהקרקע. גם כיום ערבים לא יכולים להתקבל לישובים קהילתיים יהודיים, ואפילו בג''צ לא מהווה עוגן הצלה. עובדה שהחלטת בג''צ לפני שנתיים, לפיה על הישוב קציר לקבל משפחה ערבית, לא בוצעה עד היום. כאשר הדבר נוח לשלטון, אין ממהרים לבצע את החלטות בית המשפט העליון, ואיש לא נותן את הדין על בזיון בית המשפט.
החוק של דרוקמן מעגן את האפרטהייד בתחומי הקו הירוק גם באופן פורמלי, והדבר מקל להציג את ישראל בעולם כפי שהיא: מדינה גזענית משני צידי הקו הירוק.

3) שר המשטרה ד''ר עוזי לנדאו הוציא צו סגירה למשרדו של ד''ר סרי נוסייבה, נשיא אוניברסית אל-קודס, ולמשרדי ההנהלה השוכנים בשטחי הכיבוש במזרח ירושלים. משאית השב''כ הגיעה, פינתה את כל הציוד, את המסמכים והמחשבים, ונוסייבה הוא עתה, בעל כרחו, שותף סוד למשטרת ישראל והשב''כ.
בהפגנה שאירגנה שלום עכשיו ביום הסגירה, יום ג' השבוע, הונף שלט שהכריז ''לנדאו-פשיסט'', ואילו אחד המשתתפים האחרים, פרופסור באוניברסיטה העברית, לחש באוזני, צריך לקוות שהצעד הבא של לנדאו לא יהיה שריפת ספרים.
אינני יודע מה מתכנן עוד מוחו הקודח של הקיצוני הימני הזה לנדאו, אבל הוא בהחלט פעל על פי קוד קולוניאליסטי מוכר - לפגוע באקדמיה.
לממשלת ישראל מדיניות רבת שנים של התאנות לפלסטינים מתונים. כפי שבשעתו גירשה ממשלת ישראל את ד''ר מובארק עוואד, פציפיסט פלסטיני שקרא להתנגדות בלתי אלימה, כך היא עושה עתה כל מאמץ לרדוף את ד''ר סרי נוסייבה. כי האמת ניתנת להיאמר: אין דבר מסוכן יותר עבור ממשלת ישראל מפלסטינים מתונים ומשכילים. לכן צריך לעשות להם פרובוקציות מתוך תקווה שכך יצטרפו לקולות שקל יהיה להציגם כ''קיצונים''. אבל אני מכיר את נוסייבה, הוא לא ישחק לידיהם של שרון ולנדאו. אז מה יהיה הצעד הבא של בריוני ממשלת ישראל?
צריך לחסל כל סכנת שלום, בעודה באיבה.

4) דפנה ברעם, עורכת החדשות של השבועון הירושלמי ''כל העיר'', כותבת בגליון מאתמול (12.7.2002) שאנשי שמאל וסתם אנשים עם מודעות היסטורית, משתעשעים במשחק המורבידי ''באיזה שלב היית עוזב את גרמניה הנאצית''? היו לא מעט אנשים שסברו ב- 1933 כי גרמניה הנאצית זו תופעה זמנית חולפת. כאשר התברר כי התופעה לא חולפת עם הרוח, נותרה השאלה, מתי עוזבים? אחרי חוקי נירנברג? או האם מחכים עד ליל הבדולח? ושמא האסימון יפול רק כשיראו את השלט ''העבודה משחררת'', ואז, מה יועיל האסימון?
יש עוד כל מיני שעשועונים כאלה. ''מתי היית בורח מפרנקו'' ''ומתי היית מבקש מקלט מדיני בשבדיה מחונטת הגנרלים הפשיסטית בארגנטינה?''
עתה הגיעה השאלה גם לישראל: על איזו נקודת זמן של השנתיים האחרונות ישאלו אותנו ילדינו, ''איך אז לא הבנתם שהגיע הזמן להיעלם מכאן?'' נקודה כזו היא הכותרת הראשית של ''ידיעות אחרונות'' שבישרה על המקבילה הישראלית לחוקי נירנברג: ''הממשלה אישרה חוק: ישובים ליהודים בלבד''. עד כאן דפנה ברעם.
אני שותף מלא לשאלות אלה זה זמן ניכר. הסכנה שישראל הולכת למשטר של חוקי נירנברג, למשטר שיכניס לבית הסוהר את השמאלנים, השחורים, הצוענים, ההומוסכסואלים ולסביות, הערבים, אינה סכנה תיאורטית. סימני המגיפה ניכרים ואינם ניתנים להתעלמות והכחשה. ''מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'' (תהלים ל''ד) צריך להכין מקלט ליום סגריר, וכל המקדים הרי זה משובח. יישארו להם כאן הנירנברגים ויתאכלו באש של עצמם. בלעדינו.

5) מדד השלום של אוניברסיטת תל-אביב לסוף חודש יוני ותחילת יולי, מראה על תמיכה איתנה של רוב הציבור היהודי בפלישה הישראלית לשטחי הרשות הפלסטינית. זה לא מפליא. עמים בדרך כלל מגלים הזדהות גורפת עם מבצעים מלחמתיים של ממשלותיהם, בעיקר בתקופה הראשונה, כאשר נדמה לקהל כי מדובר בהצלחה. רוב העיראקים תמכו בפלישה לכווית, רוב האמריקנים תמכו בפלישה לוייטנאם בשלביה הראשונים, רוב הישראלים תמכו בפלישה ללבנון בימיה הראשונים, רוב היפאנים תמכו בהפצצת פרל הרבור, רוב הגרמנים תמכו בפלישה לפולין שפתחה את מלחמת העולם השנייה. יותר מאוחר, כאשר המחיר האמיתי והכשלון הולכים ומתבהרים, גם התמיכה הולכת ונמוגה. וזה יקרה גם עם המבצע הנוכחי ''דרך נחושה''. הפלסטינים יתארגנו, יתחילו לזנב בצבא הכיבוש כמו החיזבאללה בלבנון, וכאשר כל יום יהרגו כמה חיילים ישראלים, תקום תנועת אימהות חדשה שתדרוש יציאה מהשטחים. תנועת ''יש גבול'' שומרת בינתיים על גפרור ההתנגדות. בסוף יהפוך הגפרור ללהבה. אשרי הלהבה, ככתוב בשירה של חנה סנש.

6) הפלישה הישראלית לערים הפלסטיניות, מאפשרת לפלסטינים לממש את רעיון ההתנגדות הבלתי אלימה. במקום מתאבדים הזורעים מוות, סרוב להישמע להוראות צבא הכיבוש. צעד ראשון: כאשר הכובש מכריז על עוצר, לצאת לרחובות, באלפים.

7) האם לא התרגשת בטקס חילופי הרמטכ''לים השבוע? שאל אותי פטריוט ישראלי. לא, אמרתי לו, נשארתי אדיש לגמרי. מבחינתי התחלף מועמד אחד לבית הדין בהאג במועמד אחר.

(הקטעים המתפרסמים כאן, זולת קטע 4, פורסמו במדור ''בעיטת פתיחה'' בשבועון הירושלמי ''כל הזמן'' מ- 12.7.2002)

הצגת המאמר בלבד

אז אתה עוזב?

סוריא סהארה (שבת, 13/07/2002 שעה 21:01)