|
הטרגדיה הפולנית
פולניה הגאוותנית גססה. אזרחיה מצאו את עצמם לפתע לחוצים במלתעות המוות של גייסות הגרמניים האכזריים ממערב, וגייסות ''המשחררים'' הסובייטיים ממזרח, שהולכות וסוגרות על מדינתם הרמוסה והמדממת. רבבות רבות של אנשי צבא ואזרחים פולנים- המומים, מושפלים, ומובסים- עזבו בחופזה את שאריות צבאם המובס ואת כל רכושם, בטרם השיגו אותם ''המשחררים'', וברחו בבהלה דרומה, אל מחוץ לגבולות פולין שהתבוססה בדמה, אל תוך ממלכת רומניה, שכנתה הדרומית של פולין.
ברומניה, בדרך דרומה, הפליטים הפולנים עברו דרך עיר הגבול הציורית והשלווה ויז'ניץ, עיר הישיבות והרבנים, החסידים והלמדנים, ומויז'ניץ הדרימו לעיר סטרוז'ינץ, המרוחקת מהגבול הפולני כ 30 ק''מ, ודרך סטרוז'ינץ המשיכו דרומה, אל תוך רומניה, לעיר הנמל קונסטנצה, שעל הים השחור, ומקונסטנצה באוניות לאנגליה, שיחד עם צרפת, בשלישי לספטמבר 1939, הכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית, על שום פלישתה התוקפנית והדורסנית לפולין. אמרו אז יודעי דבר שיותר ממיליון פולנים- אזרחים ואנשי צבא, ברחו בבהלה ובחיפזון מפולין דרומה לרומניה. וכולם עברו דרך העיר סטרוז'ינץ, לנגד עינינו המשתאות, עם הרחובות פנקה-שטרסה ובודיניצר-שטרסה, ומחוץ לעיר שלנו שהו זמן מה במחנה אוהלים, והמשיכו דרומה- אל נמל קונסטנצה.
בשבילנו- הצעירים היהודים- הטרגדיה האנושית שהתפרסה לנגד עינינו, הייתה מהממת ומשתקת, היינו בשוק ובהלם מכל מה שראו עינינו יום-יום. היינו הולכים בבוקר כרגיל לבית הספר אבל במקום להיכנס לבית הספר, במקום לימודים, היינו מסתודדים באולם הגדול והריק של תחנת המיניבוסים העירונית בבית ויינר הענק, שהושבתה לרגל האירוע המזוויע, שממול לבית הספר העממי ולמחסני לסטר, וצופים-בוהים בטרגדיה הפולנית המתרחשת למול עינינו.
אני זוכר היטב את שיירות המכוניות והמשאיות, עמוסות אזרחים וחיילים רועשים- ומאחוריהם משתרבבים תותחי שדה, שיירות של מכוניות שונות ומשונות, שלא ראינו כמותם, עמוסות מעל ומעבר בקצינים ובאזרחים, עגלות פלטפורמה, עמוסות עד השמים במזוודות ובארגזים, רתומות לסוסים אימתניים, טנקים קטנים ונמוכי קומה, משתרכים בשיירה ברעש ובחריקות זחלים, ועליהם דבוקים המון חיילים טרמפיסטים מאובקים. השיירות האינסופיות נעות מצפונה של העיר שלנו ומתקדמות באיטיות עם הרחוב פנקה-שטראסה לכיוון המרכז, ובמרכז, מתחת לרמזור המאולתר, מול בית הספר העממי ומחסני לסטר, התרחש האירוע המשפיל והכואב ביותר באסון הנסיגה-בריחה פולנית מארצם- מולדתם: פירוק אנשי הצבא הפולניים מנשקם האישי והפלוגתי ע''י שלושה קצינים וכעשרה סמלים וחיילים רומנים. איזה השפלה, איזה סוף אכזר לחיילים ולקצינים פולניים גאוותנים, שמולדתם האהובה גוססת ואובדת, וידם קצרה מלהושיע... והשיירות של שאריות הצבא הפולני המובס המשיכו להופיע ולהתקדם עם פנקה- שטראסה עד בית הספר ומחסני לסטר, ואחרי השפלתם- פירוקם מנשקם- המשיכו עם בודיניצר-שטראסה אל מחוץ לעיר.
היו בשיירות האלה גם הרבה אזרחים בלבושם המשונה, דחוסים עם ילדיהם ונשיהם ועם המון מזוודות וקופסאות במכוניות יוקרתיות גרמניות, ראינו גם כמה משרי ממשלת פולין חמורי סבר ועצובים: את בק נמוך הקומה- שר החוץ, ואת רידז-שמיגלי הרזה והגבוה- ראש הממשלה. מכוניתם- אופל אדמירל ארוכה- הובלה בכבוד אל מול בניין העירייה, וראש העיר, בכבודו, הגיש להם מגש עם שתייה קרה ועוגיות. בק הקטן והעגלגל מיהר להתכבד, רידז-שמיגלי נשאר יושב באוטו עם פנים קפואות מצער ומגועל. היה אתם איש צבא רם דרג, שהסתיר את פניו בעיתון, ואמרו יודעי כל דבר שהיה זה גנרל סיקורסקי.
כל-כך הרבה שנים עברו מאז ואני לא שוכח את התמונה הסוריאליסטית הזאת: השיירות ממשיכות להגיע מצפון, רובם אנשי צבא בכובעיהם הרומביים המרשימים דחוסים בתוך משוריינים פתוחים וסגורים, או לרוב במכוניות משא אזרחיות רבות, ''שהושאלו'' ברגע האחרון לפני המנוסה הבהולה, או בעגלות סוסים מלאות בחיילים ובמזוודות עד אפס מקום, או תלויים כמו ארבה בצפיפות על הטנקים הנמוכים, שהרעישו והסריחו כאילו היו גדולים ואימתניים, או בהמוניהם מופיעים רכובים על אופניים חדישים, בעלי צמיגים אדומים ורחבים, או ישובים גבוה על אופנועי ב.מ.וו. חדישים, נורא רעשניים ובוהקים מניקל, או רכובים על סוסים אימתניים, רחבי גרם ואיטיים, רתומים לתותחי שדה, או בתוך מכוניות מרצדס גרמניות, פתוחות גג וארוכות, מלאות בקצינים פולנים במדי שרד מרשימים, ומגרונותיהם של אלפי החיילים והקצינים שמתקרבים באיטיות למרכז העיר בוקעים שירים פטריוטיים, שירי לכת ושירי מולדת פולניים, כמו כן צעקו בקצב בסמוך לשירים- קללות- לגרמנים, לבולשביקים, וליהודים...
וכך יום יום התבצעה לאור יום רמיסת גאוותם והשפלתם של הפולנים, אנשי צבא ואזרחים, הנסים על נפשם מהמולדת הנהרסת והנקרעת על ידי כוחות רשע אכזריים.., כאמור, השיירות היו מופיעות מימין, מכיוון פאנקה שטראסה, בהילוך איטי, ומול בית הספר העממי הרומני, השיירות נעצרות במחסום סמוך למחסנים של האדון לסטר. במחסום עומדים קצינים וסמלים רומנים שמפרקים את כל אנשי הצבא הפולניים מנשקם האישי והפלוגתי, רק לקצינים משאירים את חרבותיהם המצוחצחות ואת פגיוניהם, ואחרי בדיקה בכלי רכבם, מרשים להם להמשיך לנועה דרך העיר עם הרחוב בודיניץ דרומה, דרומה אל מחוץ לעיר, לתוככי רומניה, והלאה- אל נמל קונסטנצה.
לפני מסירת נשקם לרומנים ''הבזויים'', כמעת כל החיילים והקצינים הפולנים, היו נעמדים דום בפקודה אחד מול השני או בעיגול, כלי נשקם בידיהם מורמים אל- על, מבטיהם המיואשים מכוונים אל חבריהם לנשק, ושרים בקולות רמות את ההמנון הפולני המרשים- ''יישצ'ה פולסקה ניע סגינילה פוקה מי ז'יימו''- ''עוד לא אבדה פולניה כל עוד אנחנו חיים'', ודמעות חורשות את פניהם המאובקות והעייפות. לא קל היה לאנשי הצבא הפולני הגאה אבל המובס להיפרד מנשקם האישי: ראיתי הרבה קצינים וחיילים פולנים מנשקים את נשקם במין כבוד מיוחד של טקס סמוראי, ולפני מסירתו מצטלבים בתנועה רחבה, ובאי רצון בולט ובעיניים יוקדות משנאה ומכאב זורקים את הנשק לרגליהם של הרומנים ''הבזויים'', אחר כך בתנופה מהירה פונים עורף לרומנים וקללה בפיהם. ראיתי כמה התאבדויות של כבוד וגאווה פולניים, שבוצעו ע''י קצינים פולנים בפני הקצינים הרומנים: אחרי שנשקו את נשקם במסירות, בדרך-ארץ, ובתנועות תיאטרליות, כאילו הכל רק הצגה טרגית ולא מציאות מחרידה, הצמידו את לוע הנשק לרקה ולחצו על ההדק... גופות המתאבדים היו נתפסים על ידי חבריהם לנשק, בטרם יפלו לרגליהם של הקצינים הרומנים, שלא התרשמו במיוחד מהאירוע המזוויע. הם אף לא טרחו להתכופף ולהוציא מידיהם הקמוצות של המתאבדים את נשקם, את זה עשו הסמלים. את גופות המתאבדים היו הקצינים הפולנים מרימים על ידיהם אל על ומעבירים ומניחים אותם על לפט של טנק, מתאספים מסביב בעמידת דום, מצטלבים ברוחב יד ויורים השמיימה מעשרות כלי נשק שלושה מטחי כבוד, אחר כך נואמים בהתלהמות ובדמעות לכבוד החבר לנשק שהתאבד כי לא אבא לחיות בלי המולדת האהובה שנחרבה ונרמסה, ומזילים דמעות...
ראיתי קצין פולני צעיר נכנס אל האולם בו שהינו אנו, מוציא את אקדחו מהנרתיק, מנשק אותו, מצטלב ברוחב יד מזוינת באקדח, מכוון אל רקתו ויורה... עיסת מוחו התפזרה ונדבקה אל הקיר. ראיתי את פניו ועיניו לפני הירייה ואחריה. לעולם לא אשכח את המראה המחריד הזה. לשמע הירייה קפצו פנימה חיילים פולנים, הוציאו את גופת הקצין, הניחו אותה על טנק, התאספו מסביב בעמידת דום, הצטלבו, הרימו את כלי נשקם השמיימה וירו שלושה מתחי כבוד אחרון, אחרי זה במעוף זרקו את נשקם לרגלי הרומנים, נכנסו למכוניותיהם ובצפירות רמות המשיכו דרומה, אל מחוץ לעיר.
הערמות העצומות של כלי הנשק עברו מיון במקום ע''י חיילים רומניים והוכנסו אל תוך המחסנים הריקים של האדון לסטר, שרוקנו בעוד מועד מתכולתם, כדי לקלוט את נשקם של הפולנים. גם את הנשק הכבד לפי השמועות השאירו הפולנים על אדמת רומניה בעצת האנגלים, שקיוו לכרות ברית עם רומניה נגד הגרמנים. הבריחה הפולנית נמשכה יומם ולילה כמעט חודש שלם.
אני- נער בן 14, תלמיד בית הספר העממי בעיר סטרוז'ינץ, מולו התרחשה בחודש ספטמבר-אוקטובר 1939 הדרמה המחרידה- הייתי עד לטרגדיה הפולנית הנוראה, ראיתי אותה במו עיניי, ראיתי יום-יום את השיירות הרבות שעוברות דרומה, ראיתי את פרצופיהם האומללים והמטורפים מכאב של הפולנים, שהשאירו מאחוריהם מולדת מתבוססת בדמה וגוססת, משפחות אבודות, אומללות ודואבות, ראיתי אותם יורים בעצמם במין ייאוש פטאלי, אחרי שהצטלבו באדיקות: ''המולדת היקרה הלכה לאיבוד- לא כדאי לחיות בלעדיה''.., ראיתי את ההשפלה המבזה, בעת פריקת נשקם של הפולנים הגאוותנים- צעירים, בריאים, אבל חסרי אונים ואומללים.., ולבי התכווץ מכאב. |
אחד בספטמבר, 1939
