אזור ואדי ערה (נחל עירון) מצומת עירון לצומת מגידו לא נכבש במלחמת השחרור, הוא הועבר בשלמותו, על תושביו, לידי מדינת ישראל כחלק מהסכם שביתת הנשק. התוצאה של מעשה זה, מנקודת המבט הישראלית, הייתה אזור גדול מאוד, מיושב בצפיפות על ידי אוכלוסיה שנאמנותה למדינה מוטלת בספק, ואשר חשיבותו לשלמות המדינה גדולה ביותר.

במשך השנים גדלו הישובים הערביים באזור ואדי ערה במאות אחוזים ומנגד מדינת ישראל לא הצליחה להקים באזור זה ישובים יהודיים. היו מספר רב של ניסיונות, לא אמנה אותם. לצורך עניינינו אציין כי בשנת 1982 הוקם הישוב קציר כישוב קהילתי במסגרת שיתופית, לאחר מספר שנים הוא התרחב ושוכנו בו עולים מברית המועצות שהחלו להגיע בתחילת שנות ה-‏90 (קציר-חריש).

לא רחוק משם הוקם קיבוץ בשם חריש, שדרכו לא צלחה והוא ננטש, אוכלס על ידי פלוגת מג''ב ובשנת 1995 הוקמו בו מאות יחידות דיור, אך רק מעטים באו לגור בגלל הסביבה ''העוינת'' וחוסר מקומות עבודה בקרבת הישוב (חריש עמוק במשרד השיכון). בשנת 2003 החלו תושבים חרדים לרכוש בתים בישוב וכאשר זרם התושבים החרדים גבר עלה הרעיון להפוך את הישוב המאוחד קציר-חריש לעיר חרדית.

כיום חיים בישוב כ-‏3,000 תושבים, ראש המועצה הוא דוד דהן, ח''כ לשעבר של מפלגת ש''ס והוא יחד עם שר הפנים (אלי ישי- מנהיג מפלגת ש''ס) מקדמים מזה מספר שנים תכנית להפיכת הישוב קציר-חריש לעיר חרדית בת 150,000 תושבים.
לישוב עודף קרקעות גדול, אך זה אינו מספיק ולאחרונה מנסים להעביר לתחום המוניציפאלי של הישוב עוד 5,000 דונם רובם מקבוץ מצר הסמוך והיתר מישובים אחרים המאוגדים במסגרת המועצה האזורית מנשה (חריש תבלע את מצר?).

ההיגיון של התכנית פשוט. אף אחד לא יעבור לגור בישוב קציר-חריש ללא קבלת שטח קרקע גדול עם בית נרחב במחיר נמוך ביותר. בטח ובטח לא בבניה רוויה.
הציבור היחיד שסובל ממצוקת דיור קשה בכל רחבי הארץ ואינו תלוי בסביבה לפרנסתו ומוכן לגור בבנייה רוויה הוא הציבור החרדי. התנאי היחיד הנדרש הוא מחירים זולים.
וקציר-חריש הוא בדיוק הישוב המתאים למטרה זו. ה - חרדים מחיר הקרקע אפסי, ניתן להתפשר באיכות בנייה, אדישות לגבי צפיפות הדיור, התוצאה של כל זה: דירה במחיר נמוך ביותר. מתאים בדיוק לציבור החרדי שמחפש לגור באוטונומיות ובאינטימיות מסוימת, מספק מקומות עבודה במסגרת הקהילה ואמצעיו הכספיים דלים (חלום מתגשם: חריש החרדית יוצאת לדרך).
אם הרעיון יקרום עור וגידים הרי נראה בלב הישוב הערבי של ואדי-ערה עיר יהודית גדולה ואולי גם משגשגת המשפיעה על כל המרחב סביבה לכוון של התיישבות יהודית.

אך בישראל, כמו בישראל, מיד קמו מתנגדים רבים. הקיבוצים והמועצה האזורית מנשה שנדרשים ל''תרום'' קרקעות, מתנגדים, כמובן. הערבים הגרים סביב הישובים וטוענים על זכויות בקרקע ועל קיפוח, מתנגדים, כמובן. ואחרונים ולא חביבים, הירוקים, הם בכלל מתנגדים לכל יישוב חדש. וכמעט לכל הרחבה של ישוב. אז פה הם כמובן טוענים לפגיעה נופית (ואיפוא לא?) לעיכוב בפתרון בעיות הביוב ופגיעה בבעלי חיים ייחודיים וכדומה (עמדת החברה להגנת הטבע).

ואכן ביום 8.9.2009 בישיבת תכנון ארצית שבה היו אמורים לאשר את התכנית, ראש ועדת התכנון, בגלל ההתנגדות העזה דחה את מתן ההחלטה עד ששר הפנים יפגוש עם המתנגדים וישמע את טענותיהם (נדחתה החלטה...).

העניין של הפיכת הישוב קציר-חריש לעיר חרדית גדולה מעיד על תופעה מעניינת שמתרחשת לנגד עינינו בעשרים השנים האחרונות.
הציבור החרדי שהיינו רגילים לראותו בירושלים ובני-ברק, בעיקר, בגלל היקף הילודה הגדול, מצוקת הדיור, והאמצעים הכספיים הדלים העומדים לרשותו, נאלץ לעבור לגור בערים שהדירות בהם זולות ביותר וערים אלו נמצאות בספר. ביתר-עילית, מודיעין-עילית, רמת בית שמש, עמנואל ועתה קציר-חריש. תופעה מעניינית מכל היבט וכדאי לעקוב אחר השלכותיה בעניין רב.

---