אתמול חזרתי רגוע מסקוטלנד, ואני שוב מתחיל להיות עצבני. במשך ארבעת השבועות של ביקורי בסקוטלנד ובאנגליה לא נחשפתי לשום צפצופים אימתניים של דריכת מערכות אזעקה וניטרולן. לעתים רחוקות ביותר שמעתי צליל מאופק וקצר של צופר מכונית. פעם אחת בלבד למשך זמן קצר ביותר חוויתי אזעקת שווא של מכונית. מעבר לכך, לעתים נדירות ביותר נתקלתי בקשקשן של טלפון סלולרי.
בפעם היחידה שבה חוויתי, להפתעתי הרבה, צפצופי דריכת מערכת אזעקה, עמדתי מטרים ספורים מהמכונית המצפצפת. אלא שהצפצוף היה כה חלש ועדין, עד שלא הייתי בטוח האם אני אומנם שומע צפצופים אמיתיים או שמא עדיין מהדהדים באוזניי רחשי הפנטום של הצוויחות האלימות ממערכות האזעקה בארץ.
חווייה טראומטית היא להגיע מארץ שבה אין מצפצפים על הזולת, מתוקף מודעות תרבותית מושרשת, לג'ונגל הישראלי שבו הצפצוף על הזולת הפך להיות ספורט לאומי.
מסתבר שאפשר גם אחרת. אינני יודע האם הניקיון האקוסטי של התחבורה הבריטית נובע מאותה מסורת תרבותית של התחשבות בזולת או ייתכן שהוא נאכף מתוקף החוק. על כל פנים, ההימנעות המרשימה של הבריטים משימוש בכלי הרכב לצורך זיהום הסביבה במפגעי רעש טורדניים, מלמדת עד כמה הציבוריות הישראלית נגועה במגיפה אנושה של הפקרות.
אם הציבור אינו מחונך, תפקידו של השלטון הוא לנקוט באופן דחוף באוריינטציה חינוכית, שתחזיר את המדינה הזאת למסלול של שפיות. אוזלת היד של משרד התחבורה, שבתואנות צולעות מתנער מחובתו השלטונית לחוקק ולאכוף תחיקה מונעת נגד מפגעי הרעש האלימים של כלי הרכב, מעידה לאיזה דרגות של שפל מוסרי התדרדר השלטון בארץ המועל בתפקידו מתוך הרגל מגונה שהפך לטבע נקלה.
גם חברות המיגון והאבטחה לכלי רכב, דוגמת חברת איתורן, תורמות את חלקן המחפיר לזיהום הארץ היפה הזאת במערכות הצווחניות שהן מתקינות בכלי הרכב, בתואנה של בטיחות ורצון הלקוח ועוד תירוצים עלובים שהדעת אינה סובלת.
שותפות פעילות במשחק המכוער הזה, המשחית את פניה של הארץ, הן החברות המסחריות המשתמשות במערכות האזעקה הפליליות, מתוך טענות צדקניות של בטיחות, הגנת עובדיהן וחוק ההגבלים העסקיים, תוך שהן מגלגלות את האחריות לפתחן של חברות הביטוח.
מעל ומעבר לאותם אינטרסים כספיים צרים ומוגבלים, שמכתיבים את מהלכיהם הכלכליים קצרי הטווח, החברות המסחריות הן אלה שאמורות להפעיל לחץ כבד על משרד התחבורה וכל הנוגעים בדבר לשנות לחלוטין את הקונצפט האבטחתי ולפטור אחת ולתמיד את הציבור מנגע האזעקות, כמו בבריטניה, למשל. הבריטים, לפחות, אינם מתיימרים להיות אור לגויים.