עוד מאמרים באתר של המחברת.

זהו הפרק הרביעי במסגרת הסדרה ''כיצד חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל''. הפרקים הקודמים הם: הפרק הראשון ''המדיניות הרומית - חיסול הישות הלאומית תרבותית היהודית'', הפרק השני ''השלטון הנוצרי ביזאנטי – כישלון מאמצי הניצור'' והפרק השלישי השלטון הערבי מוסלמי: האם היהודים התאסלמו?.

• • •

מבוא

פרופ' משה גיל קבע במאמרו ''מעמדה של א''י בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי'', שהמונח בדווים היה זהה למונח ערבים, באותם ימים, והכוונה הייתה לבדווים בעבר ובהווה. יצחק חסון קבע במאמרו ''התפרשות שבטי הערבים בא''י במאה ה-‏1 להג'רה'', שהיו שבטים, שחלקם היו נוודים וחלקם לא.

ארץ ישראל גובלת במדבר ממספר כיוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח, ומדבריות סיני והנגב מדרום. לכן, הארץ הייתה חשופה בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק , לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר, ששדדו ורצחו ודחקו את האוכלוסייה המקומית והביאו לעזיבתה. המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון וממצרים חדרו שבטים בדווים לארץ.

כבר בתקופת הכיבוש הרומי, ניסו שבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ. אבל בתקופה הרומית (63 לפנה''ס – 324 לס') ובתקופת השלטון הביזנטי (324 – 640 לס') נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לתוך הארץ עד שלהי השלטון הביזאנטי, משתי סיבות עיקריות: הארץ הייתה מוגנת עוד מהתקופה הרומית ע''י מערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה ''לימס ערביה'' והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי, מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השנייה נקראה ''לימס פלשתינה'' והיא השתרעה ממואב במזרח למערב ים המלח, לבקעת באר שבע ועד אזור רפיח.

מחקרו של יורם צפריר, ''בעיות הביטחון של ספר-המדבר בתקופה הביזנטית'' הראה, שהלימס, כלומר קו הביצורים, היה מאוייש באופן קבוע בחיילים, אבל הלימס לא היה רק קו ביצורים דק, אלא נוסף לביצורים, הוקמה רצועה רחבה של משקים חקלאיים. החיילים ששרתו בקו הביצורים קיבלו נחלאות כתשלום עבור שירותם. בשלב מסויים, הועבר הלגיון ה-‏10 שהוצב באזור ירושלים לאחר המרד הגדול (66 - 70 לס') להגן על הלימס הדרומי. העברתו דרומה מעידה על המצב הביטחוני בדרום כתוצאה מלחץ השבטים הבדווים. יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי התאריך בו הוחלט על הקמת הלימס ע''י רומי. צפריר העריך שההחלטה התקבלה בימי הקיסר דיוקלטיאנוס או עוד בימי הקיסר אורליאנוס, כלומר בשלהי המאה ה-‏3 או ראשית המאה ה-‏4 לס'.

מתוך הפפירוסים של ניצנה מתברר שבסוף המאה ה-‏6 הוחלט לצמצם את מספר החיילים ולחזק את הלימס באמצעות ''שומרי הגבולות''. היו אלה חלק מהנוודים עצמם שעליהם הוטלה המעמסה הביטחונית. שבטים שחיו בסמיכות לגבולות הארץ נבחרו כשומרי הגבול תמורת שכר, בתנאי שיימנעו מתקיפת היישובים או שיירות המסחר וימנעו משבטים בעומק המדבר לחדור לארץ. השבטים שהפכו לשכירי חרב של הביזאנטים עברו מחיי נוודות ליישובי קבע והנזירים שחיו במנזרים באזור עסקו בפעילות מיסיונרית כדי לנצרם.
למשל, הביזאנטים הכירו ותמכו בממלכת בני ע'סאן, של שבט בדווי מחצי האי ערב, ששכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע'סאן שימשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ.

המצב לאורך הגבולות התערער, עפ''י מחקרו של צפריר, בראשית המאה ה-‏7 כתוצאה מהיחלשותה של האימפריה הביזאנטית, שהייתה מעורבת במלחמה עם הפרסים. מאחר שהביזאנטים חדלו לשלם לבדווים את שכרם הם ראו עצמם משוחררים מחובתם למנוע חדירת שבטים בדווים. גם הנצרות שלהם הייתה שטחית למדי. לולא הופסקו התשלומים היה הכיבוש הערבי נתקל בהתנגדות יותר עזה.

יצחק חסון קבע במאמרו, שלא רק היחלשותה של ביצאנץ הביאה להפקרת הגבול. עד ראשית המאה ה-‏7 הע'סאנים מילאו את המשימה של שמירת הגבול בהצלחה. אבל בראשית המאה ה-‏7 החלה ממלכתם להתפורר בשל סכסוכים פנימיים, נוסף על הפסקת התמיכה הכספית הביזאנטית. אבל, חסון קבע שגדודי לוחמים ע'סאנים השתתפו בקרב הירמוך (636) נגד הערבים לצד הצבא הביזאנטי, וגם לוחמים משבטי בהרא, סליח, תנוח, לח'ם, ג'ודאם וכלב, שנקראו במקורות המוסלמים ''אלערב אלמוסתערבה'' נלחמו לצד ביצאנץ.

ארץ ישראל הייתה בתקופת השלטון הביזנטי בעלת רוב נוצרי ומיעוט יהודי ושומרוני, ושבטים בדווים בספר המדברי. האוכלוסייה בארץ הייתה מורכבת ברובה מתושבים נוצרים ממוצא יווני, דוברי יוונית, ומסורים-ארמים דוברי ארמית שאולצו להתנצר במסגרת מבצע ניצור שנערך בתיאום בין הכנסייה והשלטון הנוצרי–ביזאנטי. כמו כן, היה בארץ מיעוט יהודי שהיה מרוכז ברובו בגליל ומיעוט שומרוני שרובו היה מרוכז בצפון השומרון. בדרום ובשולי השטח המעובד חיו שבטים בדווים.

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מספר התושבים תחת השלטון הנוצרי-ביזאנטי. משה שרון העריך, בהרצאתו ''הבדווים בא''י תחת שלטון האסלאם'', במדרשת שדה בוקר, שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל-‏4,000,000. אבל, רוב החוקרים דעתם שונה. מגן ברושי, במאמרו ''אוכלוסיית הארץ בתקופה הביזאנטית'', העריך עפ''י מימצאים ארכיאולוגיים, שמספר התושבים הגיע ל-‏1,000,000 בלבד. ואילו מיכאל אבי יונה העריך בספרו ''גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל'', את מספר התושבים ב-‏1,500,000 עד 2,000,000.

נתונים אלה אינם לוקחים בחשבון, מצד אחד, את הבריחה ההמונית של היהודים מהארץ בשל הרדיפות הדתיות ומעשי הטבח בשלהי השלטון הביזאנטי-נוצרי, ואת הבריחה של נוצרים יוונים מהארץ ערב הכיבוש הערבי, מחשש לחייהם, מצד שני.

הכובשים הערבים השאירו את החלוקה המינהלית הביזאנטית. הארץ הייתה מחולקת ל-‏3 מחוזות:
פלשתינה פרימה - יהודה, השומרון והחוף עם בירת המחוז, קיסריה. הערבים העבירו את הבירה לרמלה, לאחר הקמתה ב-‏711.
פלשתינה סקונדה - הגליל, העמקים וחלק מדרום לבנון ובירת המחוז, בית שאן שהפכה לסקיתופוליס. הערבים העבירו את הבירה לטבריה.
פלשתינה טרציה - הנגב, הערבה והר שעיר, ובירת המחוז, פטרה.
כל מחוז היה מאורגן היטב מבחינה מנהלית וצבאית. חשיבותה של פרובינציה פלשתינה עלתה ככל שמעמדה של הנצרות באימפריה התחזק, עד להפיכתה לדת האימפריה במאה ה-‏4 לס'.

שמות המחוזות שונו לערבית : פלשתינה פרימה נקראה גו'נט פלסטין, ופלשתינה סיקונדה נקראה ג'ונט אל-אורדון.

עפ''י פרופ' משה גיל, כבר משלהי התקופה הביזאנטית סבלה האוכלוסייה המקומית מפשיטות שוד וביזה של שבטים בדווים מהמדבר הערבי נגד היישובים החקלאיים ודרכי המסחר, בשל התרופפות השלטון הנוצרי-ביזאנטי, והפקרת הגבול הצפוני-מזרחי ע''י שבט בני עס'אן שהיה אחראי על עצירתם של הבדווים מצפון, אך לא קיבל את שכרו כמו בעבר, וחדל להגן על הגבול מפני הבדווים.

הכיבוש הערבי היה גם מלווה במעשי טבח ביהודים. בזמן הקרבות בין הביזאנטים לערבים נהגו הערבים לערוך פשיטות על כפרים ועיירות. המימצאים הארכיאולוגיים מראים שהכיבוש המוסלמי היה מלווה בפגיעה בחקלאות היהודית ואב הכנסייה סופרניוס העיד על הרס רב של החקלאות היהודית בעמק יזרעאל, בגליל ובדרום, והריסת בתי כנסת רבים ביישובים היהודיים במקומות שונים בארץ. הכיבוש גם היה מלווה במעשי טבח בנוצרים. באזור עזה, למשל, טבחו הערבים כ-‏4,000 יהודים, נוצרים ושומרונים והרסו את כפריהם.

אין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ.

ערב הכיבוש הערבי היוו היהודים כ-‏10% עד 15% מהאוכלוסייה, כלומר, בין 150,000 ל-‏200,000. בפרק על הכיבוש המוסלמי, במחקר ''צפון הארץ-גליל, גולן והעמקים לאורך הדורות'', בעריכתה של רות פלג, נכתב שבתקופת בית אומייה לא חל שינוי בתפרוסת היישוב היהודי. הגליל היה מאוכלס ביהודים ונוצרים-לא ערבים. יוסף ברסלבסקי, לעומת זאת, קבע במחקרו שהמצב הכלכלי והביטחוני הביא ל''התפוררותו של הישוב היהודי הקדום בארץ וגוויעתו האיטית''. בנימין זאב קדר, אינו מסכים עם קביעה זו. הוא מתאר, במחקרו, ''בין ערבים לצלבנים'', התאוששות של היישוב היהודי. מיכאל אבי-יונה קבע שערב הכיבוש הערבי היו בארץ 43 יישובים יהודיים, ומתוכם 31 כפרים ו-‏12 ערים. רוב היישובים הכפריים היו מרוכזים בגליל,אם כי כפרים אחדים עוד נשארו בעמק הירדן. בדרום ובנגב ישבו יהודים בערים בלבד. עפ''י הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם היו בתקופה הביזאנטית 56 ישובים בגליל המזרחי (בסיפרו של רוני אלנבלום).

בתקופת הכיבוש הערבי הגיעה לארץ להגירה יהודית. שבטים יהודיים שגורשו מחצי האי ערב ע''י מוחמד, הגיעו לארץ הם התיישבו בירושלים, ברמלה, ביריחו ובעבר הירדן. מקורות ערביים העריכו שמדובר באלפי נפשות.

---

א. גלי החדירה של הערבים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי (640 – 1099)

משה שרון קבע בהרצאתו שתחת השלטון הערבי-מוסלמי היו 3 התפרצויות של שבטי בדווים ממדבריות ערב לארץ ישראל. הפלישות של הבדווים לתוך הארץ הביאו הרס וחורבן על האוכלוסייה המקומית. פלישת הבדווים נתאפשרה בשל הזנחת ההגנה על גבולות הארץ ומדיניות ההזנחה שאיפיינה את רוב שנות השלטון הערבי-מוסלמי, ואיפשרה לבדווים לעשות באוכלוסייה כרצונם (על ההתפרצות ה-‏3 תחת השלטון העות'מאני - במאמר ניפרד).

רוב החוקרים מסכימים שבתקופת שלטון בית אומייה לא הייתה חדירה משמעותית של בדווים לארץ. המדיניות של בית אומייה ביחס לבדווים עוצבה, עפ''י יצחק חסון, ע''י הכליף מועאוויה (640 – 680). מדיניותו דגלה בהמשך החיים הסדירים בשטחי הכיבוש שעליהם הופקד, על מנת להגדיל את סכומי המסים שגבה, וגם יורשיו נהגו כך. השבטים הבדווים ששימשו לוחמים והתמקמו באזורי הגבול קיבלו הכנסה ממסים באזורים שנקבעו למענם.

לעומת זאת, בתקופת השלטון העבאסי והפאטימי הופסקו התשלומים ממסים וחדירת השבטים הבדווים לארץ, גברה, בהדרגה. אבל, חדירתם אין פירושה בהכרח שהם התנחלו בארץ. חסון קבע ש''רק נפילת שושלתם (של האומיים) והעתקת מרכז העולם המוסלמי מסוריה לעיראק הביאו לתהליך הנומדיזאציה''. ס.ג'.קרמר, קבע במחקרו ''Non-Literary Papyri'', ששבטים שחיו בנגב התקדמו לאזורים בתוך הארץ, אך חיו שם חיי נוודים.

המקורות הערביים כולם, מדגיש שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכיבוש הערבי לא חל שינוי חשוב במבנה האוכלוסייה, וזו נשארה בעיקרה אותה אוכלוסייה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית. האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה שולית.
שרון קבע ששבטים בדווים לא חדרו במספר רב לתחומי א''י המערבית לפני התקופה הפאטימית. במאות ה-‏10 וה-‏11. פרופ' גיל מסכים עם שרון שלא היה שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה. הוא מסתמך, בין השאר, על עדותו של מוחמד בן עבדאללה אלמעאפרי מסביליה, שביקר בארץ ב-‏1095 ודיווח על רוב נוצרי בארץ. אם בשלהי השלטון הפאטימי עדיין היו הנוצרים רוב, הרי ודאי שזה היה המצב במאה ה-‏7.

הארכיאולוג איתמר טקסל בהרצאה ב- 2005 ''קווים לאופיו של היישוב הכפרי בא''י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה'', דיווח על סקרים ארכיאולוגיים שערך והגיע למסקנה ''מסקירת טיפוסי האתרים ומן המידע (המועט ולא ודאי) העולה מן הסקרים, נראה כי במהלך העשורים הראשונים שלאחר הכיבוש המוסלמי, ואולי אף עד לקראת סוף המאה ה-‏7, לא חל שינוי משמעותי בהיקף הישוב הכפרי בא''י. שינויים ישירים ועקיפים בכלכלת האזור מחד ולחצו ההולך וגובר של השלטון המוסלמי מאידך הביאו בהדרגה, ובעיקר בחלקה השני של התקופה האומיית להיחלשותם של ישובים כפריים לא מעטים ולירידה הדרגתית בהיקפם ובמספרם, ירידה שצברה תאוצה למן המאה ה-‏8 ואילך''.

---

הגל הראשון תחת שלטון בית אומייה
האומיים שלטו בארץ מ-‏640 עד 750. הם העבירו את מרכזם השלטוני מחצי האי ערב לדמשק, וא''י הייתה רק חלק מהאימפריה האומיית, ולא עמדה אצלם בראש סדר העדיפויות. המלחמות בין השלטון האומיי לבין גורמים שונים לאורך כל התקופה, שהתחוללו בארץ, פגעו במצבה הכלכלי של האוכלוסייה המקומית. אבל, השלטון הטיל עליה מסים. על כל הכופרים הוטל בתחילה מס אחד, אבל, בהדרגה פוצל המס למס גולגולת ( ג'זיה), מס קרקע(ח'ראג') ומס הכופרים (אהל אלד'מה). ההכנסות ממס הכופרים היו מקור הכנסה חשוב לשליטים.

הגל הראשון, החל במאה ה-‏7 עם עליית האסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם. פרופ' משה שרון דוחה, כאמור, את התזה שהכיבוש הערבי במאה ה-‏7 היה מלווה מיד בהתיישבות מסיבית של ערבים בארץ

שרון הביא מספר סיבות להעדר חדירה מסיבית של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה-‏10 לס':

א. מניעת חדירת בדווים לארץ - מדיניות שליטי בית אומייה (640 – 750). משפחת בנו אמייה ששלטה בארץ הייתה מעוניינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת, והאוכלוסייה החקלאית, והמושלים האזוריים שהתמנו ע''י בנו אמייה השתדלו למנוע חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שביקר בארץ ב-‏670 לס', זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי, תיאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל, בנוצרים. השליטים האומיים חתמו על חוזי שלום עם האוכלוסייה הנוצרית והיהודית והבטיחו להם ביטחון החיים והרכוש. שליטי בית אמייה השאירו את הפקידות הנוצרית לניהול המערכת המנהלית ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית עד ראשית המאה ה-‏8 לס', ובמידה מסויימת גם במאה ה-‏9 לס'.

ב. הצבא הכובש המשיך בכיבושיו - הלוחמים הבדווים לא התיישבו בארץ מכיוון שהם היו כוח כובש שהתקדם לעבר סוריה, לאחר כיבוש הארץ ולאזורים נוספים. הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכיוון הרי הטאורוס, מזרחה לכיוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. גם מיכאל אסף הדגיש שמלחמות הכיבוש לא איפשרו להפריש כוחות להתיישבות (תולדות השלטון הערבי בא''י).
השיטה הערבית הייתה להקים ערים באזורי הכיבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכיבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים- צבאיות. רמלה הייתה העיר היחידה שהוקמה ע''י השלטון הערבי ב-‏711 לס', כמעט 100 שנים לאחר הכיבוש. רמלה לא הייתה עיר צבאית אלא מרכז מינהלי והחליפה את קיסריה שהייתה בירת מחוז פלשתינה פרימה תחת השלטון הביזאנטי. שרון מדגיש שהערבים היו מיעוט מבוטל באוכלוסיית רמלה. הגיאוגרף הערבי אליעקובי כתב שאוכלוסיית רמלה הייתה מעורבת ורובה שומרונים ויהודים.

ג. העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת - מאחר שהלוחמים הבדווים היו באותו שלב בהיסטוריה נוודים, אלה שהגיעו לארץ לא גילו עניין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתיישבות חקלאית והעדיפו להתיישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באוכלוסייה המקומית והעדיפו לחיות חיי נוודים על גבול הארץ הנושבת, ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח'ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון הישאם לא רחוק מיריחו. גם פרופ' נחמיה לבציון (האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת) כתב שהערבים העדיפו להסתגר ולשמור על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי ולא להתיישב באזורי היישוב.

חסון הוסיף סיבות נוספות לכך שהשבטים הלוחמים נמנעו מלהיכנס בהמוניהם לאזורים מיושבים:

א. פחד ממגיפות - הבדווים פחדו ממגיפות בעקבות המגיפה שפרצה בארץ ב-‏639 וגרמה למותם של לוחמים רבים (עפ''י אחת הגירסאות הגיע מספר החללים ל-‏25,000), ביניהם מפקדי צבא ערביים ובן דודו של מוחמד.

ב. העדר שטחים פנוים - השלטון האומיי לא היגלה את האוכלוסייה המקומית. רק האצולה והצבא הביזאנטיים ברחו מהארץ. היסטוריונים אחרים מוסיפים שגם העילית היוונית-נוצרית של ערי חוף הארץ ברחה.

חסון הזכיר שרק בטבריה ובית שאן התיישבו שבטים בדווים, אבל הגדיר זאת כ''יוצא מן הכלל''. פרופ' לבציון כתב שערבים התיישבו בערים בפנים הארץ בבתים שנניטשו ע''י העילית היוונית-נוצרית שברחו מפני הכיבוש המוסלמי בטבריה, ירושלים ועוד... אסף כתב שבהסכמי הכניעה של הערים בית שאן וטבריה הועברו 50% מהבתים לידי ערבים.

מדיניות האיסלום והשיערוב החלה רק בשלהי המאה ה-‏7 או ראשית המאה ה-‏8 לס'
הכליף עבד אלמלכ (685 – 705) החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא-מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית כשפת המנהל, והוחל בהכנסת מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות והפרסיות שהיו עד אז בשימוש. כמו כן, החלו בהחדרת התרבות והשפה הערבית במקום התרבות היוונית- נוצרית.

בשלהי המאה ה-‏7 או ראשית ה-‏8 הוחלט גם ליישב מוסלמים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזאנטית מצד הים. פרופ' משה שרון הביא במאמרו ''ערי א''י תחת שלטון האסלאם'', שהלוחמים הבדווים חששו מהים וסירבו להתיישב בערי החוף, למרות הבטחות לקבל אחוזות-קרקע ולכן הובאו פרסים מוסלמים להתיישב בערי החוף. אסף, לעומת זאת, היה בדעה שערבים כן התיישבו בערי החוף וקיבלו בתים שנינטשו ע''י היוונים הנוצרים שברחו. אבל, הערבים שמרו על התבדלות והתיישבו בשכונות ניפרדות.
עפ''י עדות ממקור ערבי מהמאה ה-‏9 , ההרכב של אוכלוסיית ערי החוף כלל: יהודים, שומרונים, פרסים, יוונים וגם קצת ערבים.

בשלב מאוחר יותר, החלה התיישבות של חיילים משוחררים מצבא הכליף המוסלמי בכפרים ועיירות שנינטשו ע''י נוצרים שברחו מהארץ מפני הכובשים הערבים. אבל, אין נתונים מספריים.

לסיכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על יישוב ערבים בארץ וגם לא על איסלום התושבים, אלא על החדרת השפה והתרבות הערבית, תוך הגנה על האוכלוסייה מפני חדירת בדווים שפגעו בחקלאות. מדיניות האיסלום הייתה הצהרתית בלבד, והיו רק נסיונות בודדים לכפיה, למשל, בימיו של הכליף עומר ה-‏2 (717 – 720). האיסלום פיגר בהרבה אחרי השיערוב. לא חל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה ורובה הייתה נוצרית ומיעוטה יהודית ושומרונית.

---

הגל השני שהחל במאה ה-‏9 והתגבר במאות ה-‏10 וה-‏11 עד הכיבוש הצלבני ב-‏1099
שרון קבע, כאמור, שאם כי החדירה הבדווית החלה בשלהי השלטון העבאסי, רק מהתקופה הפאטמית (942 – 1071 לס') והסלג'וקית (עם ממוצא תורכי שהשתלט על הארץ משנת 1071 עד שהחלו מסעי הצלב בשנת 1099) התגברה החדירה של הבדווים לארץ, מדרום וממזרח. החל מאמצע המאה ה-‏10 ואילך, ובמיוחד במאה ה-‏11, קיימת חדירה רצופה של שבטים בדווים לתחומי הארץ, מן הדרום ומן הצפון (שרון, ''הבדווים וא''י תחת שלטון האיסלם''). זוהי הדעה הרווחת בקרב החוקרים.

ב-‏750 לס' עבר השלטון על ארץ ישראל לידי שושלת עבאס, ששלטה עד 942 לס'. בית עבאס קבע את בירתו בבגדד והמדיניות כלפי הארץ הייתה הזנחה. מדיניות ההזנחה פגעה קשה בכלכלה והחקלאים היו הגורם שנפגע באופן הקשה ביותר. ההזנחה הביאה לנטישה משמעותית של החקלאות. בימי העבאסים הצבא לא היה מורכב מערבים אלא מפרסים -מוסלמים. גם המינהל הופקד בידי פרסים. במאה ה-‏9 הורכב הצבא מחיילים תורכים- מוסלמים. ההזנחה איפשרה חדירת שבטים בדווים שהשתלטו על חלקים מהארץ והפכו לגורם שלטוני.

הצבא העבאסי נהג באכזריות כלפי התושבים וגרם למרידות של האוכלוסייה ב-‏758, ב-‏771 וב-‏800. בראש המרד ב-‏800 עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו והוא נתמך ע''י חסידי בית אומיה הערבים. המרד דוכא באכזריות ויחיה הוצא להורג. מרידות נוספות פרצו ב-‏807, בשנים 809-810 וב-‏842. המרידות היו נגד עול המסים ואכזריות החיילים תחת השלטון העבאסי.

ההזנחה איפשרה לנציבים של שלטון עבאס להפוך לעצמאיים באזורי נציבותם. ב-‏868 השתלט הנציב אחמד בן טולון על מצרים וב-‏878 הוא השתלט על ארץ ישראל וסוריה.
טולון שיקם את ערי החוף שהיו מוזנחות מאז הכיבוש הערבי. הוא נרצח ב-‏884. כיבוש הארץ ע''י טולון רק החמיר את המצב והארץ הפכה לזירת קרבות בה היו מעורבים גורמים שונים, כולל בדווים. לאחר מותו החמיר עוד יותר מצב הביטחון והארץ הפכה לזירת קרבות בין הגורמים השונים, כולל שבטים בדווים, והשלטון בארץ עבר מיד ליד במשך 30 שנה, עד שהפאטימים השתלטו על הארץ ב-‏942.

הפאטימים העבירו את המרכז השלטוני למצרים. להלכה הייתה הארץ תחת שלטון השושלת הפאטימית, מ-‏942 עד 1099, אבל למעשה, הייתה הארץ לאורך כל התקופה שדה קרב בין הצבא הפאטימי לבין גורמים שונים שהשתלטו על חלקים מהארץ. העדר יציבות שלטונית איפשרה פלישות וכיבושים ע''י אויבי השושלת הפאטימית (קארמאטים, ביזאנטים). הביזאנטים, שלא השלימו עם הכיבוש הערבי ערכו פשיטות בלתי פוסקות על אזור החוף. האוכלוסייה המקומית הייתה מעורבת אף היא במאבקים והתחלקה בין תומכי ומתנגדי השושלת הפאטימית. במאבקים היו מעורבים מניעים פוליטיים ודתיים.

המלחמות הבלתי פוסקות במאות ה-‏10 וה-‏11 פגעו בצורה חמורה במצב הכלכלי. קשרי המסחר עם העולם החיצוני נותקו, הדרכים לא היו בטוחות, וכתוצאה מכך נפגעה פרנסתם של החקלאים, בעלי בתי המלאכה והסוחרים. אכרים נטשו את אדמותיהם, הערים שקעו והתושבים התרוששו. חיים זאב הירשברג תאר במאמרו ''הכיבוש והשלטון הערבי, 634- 1099'', את הידרדרות המצב הכלכלי: התעשייה הצטמטמה, השווקים מעבר לים אבדו והחקלאות נפגעה מהמסים הכבדים ומצב הביטחון. כתוצאה מהמצב החלה עזיבה של הארץ. חסרים נתונים לגבי מספר היהודים שעזבו מסיבות כלכליות וביטחוניות.

נוסף לכך אירעו 3 רעידות אדמה ב-‏1016, ב-‏1033 וב-‏1068, שפגעו אף הן במצב הכלכלי. ב-‏1056 פקדה את הארץ בצורת קשה שנמשכה 7 שנים, עד 1063. ב-‏1068 החלה תקופת בצורת נוספת שנמשכה 6 שנים, עד 1074. רמלה חרבה ברעש האדמה ב-‏1068.

העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות של שבטים בדווים. החל מאמצע המאה ה-‏9 התגברו חדירות של שבטים בדווים שנמשכו ואף החמירו לאורך המאה ה-‏10 וה-‏11.

שני שבטים, בנו הלאל ובנו סולים, פרצו מחצי האי ערב. בנו הלאל ובנו סלים התקדמו מאזור נג'ד בחצי האי ערב לכיוון מדבר סיני ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. בני הלאל ובני סלים חדרו לסיני ומשם למצרים, במאה ה-‏10 לס' ולצפון אפריקה במאה ה-‏11 .

אחד השבטים שבנו הלאל ובנו סלים דחקו היה שבט תיאה (טיא), שהיה השבט הגדול ביותר במרכז סיני. שבט זה, שנדד באזור הנגב ומרכז סיני, התקדם צפונה לאזור נחל קציעות.

מוצאו של שבט טיא היה, אומנם, מדרום חצי האי ערב, אבל חלק מהשבט התמקם מערבית לנהר הפרת. סביב 974 החלה חדירת השבט לארץ מצפון, מהמדבר הסורי. השבט התפשט ע''פ אזור העמקים, עמק הירדן ועמק בית שאן, תוך דחיקת רגליהם של התושבים המקומיים. הבדווים עסקו במעשי שוד לאורך כל התקופה הפאטימית. ראשי שבט טיא, בני ג'ראח, השתלטו, למעשה, על הארץ. הפאטימים ניסו, ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. מאמציהם הביאו למרד גלוי נגד השלטון. בני ג'ראח קבעו את בירתם ברמלה. ב-‏1013 השתלטו הבדווים על מצרים והמליכו כליף משלהם שישב בקהיר, וב-‏1024 כבשו את הארץ ושלטו בה 5 שנים. הארץ עברה מיד ליד לאורך כל התקופה.

בני ג'ראח, והשבט הבדווי טיא (טיי), מילאו תפקיד מרכזי במלחמות בארץ והחליפו צד בכל פעם שהאינטרס שלהם הורה להם לעשות כן. לעתים שיתפו פעולה עם הפאטימים ולעתים עם הביזאנטים. יהושע פרנקל חילק במחקרו ''חדירת הבדווים לא''י בתקופה הפאטמית, 969 – 1096'' את פעילות בני ג'ראח בארץ ל-‏3 שלבים:

שלב א' (969 – 975) - בני ג'ראח היו חלק מכוח הפשיטה של הקרמטים (כת שיעית קיצונית), בסוריה, ונהדפו.
שלב ב' (975 – 1029) - תחילה הם שיתפו פעולה עם השלטון הפאטימי וקיבלו נחלאות באזור רמלה, אבל לאחר מכן התמרדו, בנצלם את חולשת השלטון הפאיטמי. ב-‏1013 הם השתלטו על מצרים, וב-‏1024 הם כבשו את הארץ ושלטו בה 5 שנים.
שלב ג' (1029 – 1071) - השלטון הפאטימי הצליח להכות בבני ג'ראח וכוחם נחלש. בארץ נותרו רק בתי אב שהכירו בשלטון הפאטימי, עד בואו של גורם חדש לזירה, השבטים התורכמנים, הסלג'וקים.

בני ג'ראח היו מסוגלים להשתלט על הארץ בשל חולשת השלטון הפאטימי, שהיה עסוק במאבקים בתוך מצרים (הפאטמים היו מיעוט בקרב האוכלוסייה הצפון אפריקנית. רוב האוכלוסייה היה סוני בעוד שהפאטימים היו שיעים) ובמלחמות בסוריה וא''י עם הקרמטים, הביזאנטים, שבטים בדווים ומושלים מקומיים שמרדו בשלטון הפאטמי.

כתוצאה מחולשת השלטון הפאטימי היו תושבי הארץ מופקרים לפשיטות שוד וביזה והרג ע''י בני ג'ראח. ההשתלטות הבדווית הותירה אחריה הרס וחורבן, לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואובדן הביטחון בדרכים פגע בכלכלה. פרופ' שרון קבע שלמעשה, הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ. בני ג'ראח פגעו קשה ברקמה היישובית בארץ. הכפרים סבלו לא רק המפשיטות, אלא מהנוהג הבדווי להעלות את עדריהם על השדות המעובדים. רק ערי החוף ניצלו מנחת ידם של הבדווים מאחר שקיבלו הגנה מהצי הפאטימי. בני ג'ראח לא חשבו לטווח ארוך ועסקו בביזה של שיירות הסוחרים והרסו את המסחר. העדר הביטחון בדרכים והפגיעה בכפריים הקשתה על העברת מזון ליישובים העירוניים ומחירי המזון המריאו. א. אשתור (Social and Economic History of the Near Middle East in the Middle Ages) תאר במחקר על המצב הסוציו-כלכלי במזרח התיכון את תהליך הצטמקות השטח המעובד והתמעטות האוכלוסייה בארץ.

הפלישה הבדווית עירערה את הביטחון בארץ, משום שהבדווים עסקו במעשי שוד והפגיעה בחקלאות ובביטחון הסוחרים בדרכים פגעה בכלכלה. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים, או לאזור יהודה ושומרון. הכפריים עברו לערים משום ששם היו מוגנים, יחסית, ע''י חומות העיר.

תוצאה נוספת של הפקרת האוכלוסייה בידי הבדווים הייתה תופעת הגירה מהארץ. הייתה נטישה משמעותית של תושבים את הארץ. במאה ה-‏10 הייתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב.

אברהם יערי, בסיפרו אגרות מארץ ישראל, הביא עדויות רבות ממכתבים מהגניזה הקהירית על מעשי הטבח, אונס הנשים והנערים , ההרס והחורבן והנטישה של יהודים. בייחוד נפגע האזור הכפרי של רמלה בתקופת שלטונם של בני ג'ראח באזור. היהודים סבלו מהמצב הביטחוני הקשה. מכתב מהגניזה הקהירית מ-‏1024 מתאר את סיבלם של היהודים ממעשי הביזה וההרג של הבדווים:

ונקבצו ערב וכל בני קדר ויבואו כדי ארבה לרוב ויחנו על רמלה...ויהרגו כל העומד בפניהם... ויכום מכות נמרצות וייסרום בכל מיני מלק(יות)... ומתו הרבה והטלו על האשפות ובבורות ובשווקים וברחובות ובבניות ובכניס(יות)...ונלקחו הבתולות והעוללים והנערים לעשות בהם כרצונם ולענות(ם)...ויצאו שארית יהודי בני רמלה בגולה רעבים...ומתו רוב הנמלטים.

גם על ירושלים עברו פוגרומים ומספר היהודים הצטמצם ל-‏50 איש או משפחות.

---

מצב החדירה של השבטים הבדווים בתקופת השלטון הסלג'וקי (1071 – 1089)
הסלג'וקים היו שבטים תורכמנים מוסלמים מאסיה המרכזית, ששימשו בהתחלה כשכירי חרב, אבל אח''כ השתלטו על הכליפות הערבית, כולל ארץ ישראל. השושלת הסלג'וקית התפלגה ואחד מבני השושלת כבש את הארץ מידי הפאטימים בשנות ה-‏1070. היריבות בין הפאטימים לסלג'וקים לא הייתה רק על השליטה באזור אלא נבעה גם מהעובדה שהפאטימים היו שיעים, בעוד שהסלג'וקים היו סונים.

הסלג'וקים בנו מחדש את רמלה, שהייתה הרוסה, אבל העבירו את בירת המחוז לירושלים.
רוב ההיסטוריונים מסכימים ביניהם שתקופה זו הייתה קשה מאוד ללא מוסלמים. ההיטוריון אריה חורש הגדיר בסיפרו, תולדות היהודים תחת השלטון המוסלמי, את ימי השלטון הסלג'וקי כימים השחורים ביותר בתולדותינו. הסלג'וקים שמו קץ למרכז היהודי בירושלים, הישיבה הראשית עברה לצור ויהודים רבים עזבו את העיר מאונס. אבל, ביישובים הקטנים בייחוד בגליל עדיין חיו יהודים, אם כי חסרים מקורות לקביעת מספרם. אנשי א''י אומרים, כי לא נראה עוד גלות, והם יושבים אלף שנה ומשהוא.מאחר שהסלג'וקים היו שבטים נוודים, כתב פרנקל, הם התחרו עם השבטים הבדווים הערביים על שטחי מרעה ומקורות מים, אבל לא הובא מידע נוסף על היחסים.

הפאטימים מעולם לא השלימו עם הכיבוש הסלג'וקי, וניסו לגרשם. ב-‏1089 הייתה האימפריה הסלג'וקית במצב של התפוררות והפאטימים חזרו לשלוט בארץ לתקופה קצרה. הצלבנים לא התקשו במיוחד להעביר את הארץ לשלטונם, במסע הצלב הראשון.

---

ב. פרישת ההתיישבות הערבית בארץ והרכב האוכלוסייה בשלהי השלטון הערבי- מוסלמי

אין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי. חסון קבע שהתפרשות השבטים הערביים והתיישבותם בא''י לא העסיקו את המחברים המוסלמים הקדומים, ולכן אין מידע ספציפי ומרוכז בנושא זה. הוא גם קבע שבמונח שבט הכוונה היא ל''מסגרת על'', הכוללת קבוצת שבטים. בסיכומו של דבר, קבע חסון, שבמצב המקורות בנושא זה אין אפשרות לצייר מפה כוללת של התיישבותם (של שבטים ערביים) בא''י במאה ה-‏7.

שבט ג'ודאם - התפרש באזור אילת, בערבה, אבל, חלקם התפרסו בג'ונט אורדון (הגליל והעמקים). אבל,החוקרים מתקשים לקבוע את אזור המחיה של השבט מפני שחלק ניכר מהם המשיך בחיי נוודות.

שבט לח'ם - התפרש בחלקו באזור הר חברון ובית לחם. אבל, לדעת פרופ' גיל במאמרו ''על תהליכי ההתיישבות של שבטי הערבים במאה הראשונה לאסלאם'', לא מדובר בהתיישבות קבע, אלא בזכות לגבות הכנסות מהאזורים הללו.

שבט כלב ובנו אלאשער - פרופ' שרון כתב במאמרו ''ערי א''י תחת שלטון האסלאם'' שבטבריה וסביבתה התרכזו בני שבט כלב. יהושע פרנקל כתב במאמרו ''הסלג'וקים בא''י'', שבני ג'ראח וכלב היו קשורים בברית נשואים. רוב בני כלב חיו באזור דמשק וחלב.
פרופ' גיל הביא עדות של הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי שבמחצית השנייה של המאה ה-‏9 רוב השבטים בטבריה היו מבנו אלאשער, שבט גדול שמוצאו מדרום חצי האי ערב. אבל, בסוף המאה ה-‏10 היה עדיין רק מסגד אחד בטבריה לעומת 5 כנסיות ובית כנסת, מצב המעיד על כך שהערבים היו מיעוט בטבריה.

התיישבות בדווית בצפון השומרון – הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי דיווח ב-‏892 שבעיר שכם התיישבו לצד השומרונים, שבטים ערביים. הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין שערך את הסקרים בשומרון מצא שמספר האתרים בצפון השומרון שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית בתקופה הביזאנטית המאוחרת. פינקלשטיין מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו ובין חיסולה הכמעט מלא של העדה השומרונית ע''י השלטון הביזאנטי. פרופ' רוני אלנבלום התייחס לנושא בסיפרו Frankish Rural Settlements in the Latine Kingdom of Jerusalem. הוא מסכים עם קביעתו של פינקלשטיין במאמר '' The Land of Ephraim Survey''. עפ''י הסקר, בראשית התקופה הערבית החלה חדירה של שבטים בדווים נוודים לוואקום שנוצר ע''י נטישת השומרונים. אבל, עפ''י מקורות צלבניים עדיין היו שבטים בדוויים נוודים בשומרון בתקופה הצלבנית, כלומר במאה ה-‏12. ד''ר מילכה לוי רובין אמרה בהרצאה שנתנה לסטודנטים (NEW Evidence – Samaria ), שעפ''י עדויות ממקורות מוסלמיים, ביניהם, הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי, האוכלוסייה בשומרון הייתה מורכבת מערבים, לא-ערבים ושומרונים, אבל, המוסלמים היו רוב האוכלוסייה באזור שכם.

אלנבלום מביא מחקר של החוקר אברהם פוליאק שעסק בתהליכי האיסלאמיציה באזור. (LArabization de L'orient Se'mitique)פוליאק הגיע למסקנה שהפיכת האזור למוסלמי לא נבעה מהתאסלמות של אוכלוסיית הקבע המקומית אלא ממעבר הדרגתי של השבטים הבדווים הנוודים להתיישבות קבע, שהושלם במידה רבה בתקופה הצלבנית. מתוך 62 יישובים שהיו קיימים בתקופה הצלבנית (1099 – 1260) ואף הממלוכית (1260 - 1516), 39 לא היו קיימים בתקופה הביזאנטית וקמו מאוחר יותר. הסקרים הוכיחו שאלה היו יישובים חדשים שלא קמו על שרידי אתרים ישנים - לא נמצאו בהם חרסים מהתקופה הביזאנטית - ודפוסי ההתיישבות שלהם היו שונים מקודמיהם.

אלנבלום תיאר את התנחלות השבטים הבדווים ב-‏3 שלבים: בשלב הראשון נינטש האזור ע''י תושבי הקבע. בשלב השני חדרו שבטים נודדים לאזור והמשיכו בחיי נוודות. בשלב השלישי הנוודים עברו תהליך של מעבר להתיישבות קבע. המעבר להתיישבות קבע החל כבר בראשית התקופה הערבית-מוסלמית. ממקורות היסטוריים ידוע שהאזור עבר תהליך של אסלאמיזציה שהחל בראשית התקופה הערבית-מוסלמית ונמשך עד ראשית המאה ה-‏12. רוב תושבי צפון השומרון המוסלמים, היו מוסלמים אבל לא מתאסלמים, אלא מוסלמים שהתיישבו באזור.

בדרום השומרון נשארו היישובים הנוצרים-ביזאנטים ללא שינוי בתקופה הערבית.

שבט טיא ובני ג'ראח - בין השנים 975 – 1029 (התקופה הפאטימית) קיבלו בני שבט טיא אדמות באזור רמלה. מספר בתי אב מבני ג'ראח נותרו באזור רמלה, לאחר שהפאטימים הצליחו לגבור על שבט טיא ומנהיגיו מבני ג'ראח בשורת התנגשויות בין 1029 – 1071.

פרופ' גיל קבע שהשבטים שמרו על אורח חייהם ולא התקשרו לחקלאות. הם היו אנשי צבא שהכנסתם הייתה מאזורים חקלאיים. רוב האדמה נשאר בידי התושבים, ועליהם הוטלו מסים. אוכלוסייה זו הייתה מורכבת בתקופת הכיבוש מנוצרים ויהודים. לדעת פרופ' גיל זה היה המצב ערב הכיבוש הצלבני.

---

התיישבות ערבית בערי הארץ
מספר מאמרים עוסקים בשאלה אם ובאיזו מידה התיישבו ערבים בערי החוף ומסכימים ביניהם שהאוכלוסייה בערי החוף הייתה מעורבת, ולא הייתה בעלת רוב ערבי (אלעד עמיקם, ''ערי החוף של א''י'', מילכה לוי רובין, ''הכיבוש כמעצב מפת היישוב בא''י בתקופה המוסלמית הקדומה'').

במאמרו על ''ערי א''י תחת שלטון האסלאם'', התייחס פרופ' שרון להתיישבות ערבית בערי הארץ. ערי הארץ היו משני סוגים: ערי החוף וערי פנים הארץ.

ערי החוף:

עכו, דור,קיסריה, ארסוף, יפו, יבנה, אשקלון, עזה, מימאס (נמל עזה) ורפיח היו ערב הכיבוש הערבי בעלות אוכלוסייה מעורבת, שכללה רוב נוצרי, יהודים ושומרונים. מאחר שערי החוף היו נתונות להתקפות חוזרות ונשנות של הצי הביזאנטי, במטרה לשוב ולהשתלט על הערים, היו השליטים הערביים מעוניינים ביישוב לוחמים ערבים, שהיו בדווים, בערי החוף. על מנת לשכנע אותם להענות להצעה הובטחו להם אדמות בסביבת הערים ובתים שננטשו ע''י הנוצרים ממוצא יווני שברחו עם התקרבות הכובשים הערביים. אבל, הלוחמים הבדווים לא היו מעוניינים להתיישב בערים בד''כ משום שהעדיפו להמשיך בחיי נוודות ולחנות באזורי הספר. הייתה לבדווים רתיעה מיוחדת מהקירבה לים, ולכן הושיבו שליטי בית אומייה בערי החוף פרסים.
השליטים העבאסים הזניחו את ערי החוף.

השליטים הפאטימים גילו עניין רב יותר בערי החוף בשל התפתחות המסחר הימי בים התיכון, ויצירת קשרי מסחר עם ביצאנץ, ערי המסחר באיטליה ומצרים, היכן שהייתה בירתם של הפאטימים. נראה שגם הביזאנטים לא ויתרו על שאיפתם לשוב ולהשתלט על אזור החוף. הפאטימים גילו עניין בפיתוח הצי ובביסוס שליטתם על האגן הדרומי והמזרחי של הים התיכון. לכן, הם ניסו לעודד התיישבות תושבים ולוחמים ערבים בערי החוף. אבל, עפ''י מקור ערבי מהמאה ה-‏9 היו ערי החוף עדיין בעלות אוכלוסייה נוצרית, יהודית ושומרונית ורק מיעוט קטן של ערבים.
הסלג'וקים, שהשתלטו, זמנית, על הארץ, היו לוחמים נומאדיים ולא הצליחו לכבוש את ערי החוף והן נותרו בידי הפאטימים עד הכיבוש הצלבני.

ערי פנים הארץ:

השליטים הערביים גילו עניין בערים ירושלים, חברון, בית לחם, לוד, טבריה, צפת וכמובן, ברמלה, אותה ייסדו בראשית המאה ה-‏8 והפכוה לבירת מחוז פלסטין, במקום קיסריה. השליטה בערים לא הייתה בידי גוף נבחר או ממונה של התושבים המקומיים, אלא בידי נציגי השלטון המרכזי.

עניינם של השליטים הערביים בערים השונות נבע משיקולים שונים.

ירושלים: האומיים פעלו להפיכתה של ירושלים מעיר בעלת רוב נוצרי ואופי נוצרי לעיר מוסלמית וכתחליף למכה. לשם כך הם בנו את מסגד כיפת הסלע על חורבות בית המקדש ופעלו לפיתוח מסורות הקושרות בין ירושלים והאסלאם, כמו המסורת על ביקורו הלילי של מוחמד בירושלים. מאותה סיבה עודדו התיישבות ערבים ומוסלמים בירושלים, אבל עפ''י עדותו של ההיסטוריון הערבי אלמקדסי, מסוף המאה ה-‏10, ללא הצלחה יתרה. לעומת זאת מספר היהודים גדל. תחילה המשיכו הערבים לקרוא לירושלים איליה, אבל לאחר זמן החלו לקרוא לה בית אלמקס (בית המקדש). גם השליטים העבאסים והפאטימים המשיכו בטיפוח ירושלים כעיר מוסלמית. השם אלקודס הוא מאוחר יותר.

חברון: גם לגבי חברון הייתה אותה מדיניות של הפיכתה למקום קדוש לאסלאם, אם כי, לקדושת חברון היה מלכתחילה אופי עממי. לשם כך פותחו מסורות על אברהם והחלו לקרוא לעיר אלח'לילי, שפרושו הידיד, אברהם, והפכו את מערת המכפלה לחלק מהמסורת האסלאמית. כמו כן, נעשה מאמץ למשוך מתיישבים ערבים. עפ''י עדות של סוזומנוס מהמאה ה-‏5 לס' היו רוב תושבי חברון וסביבתה יהודים. גם ממסמכי הגניזה הקהירית מתברר שבמאה ה-‏10 הייתה בחברון קהילה יהודית מאורגנת.

רמלה: בירת מחוז פלסטין הייתה בעלת חשיבות מסחרית, מכיוון שהוקמה על דרכי המסחר, נוסף על היותה מרכז מינהלי. אבל, ברמלה הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה (היו בה 3 בתי כנסת) וכן שומרונים ונוצרים.

טבריה: הערבים העבירו את בירת מחוז אל-אורדון מבית שאן לטבריה. טבריה נכנעה בפני הערבים וחתמה על הסכם הגנה, אבל הערבים שינו מדיניותם כלפיה בתואנה של הפרת ההסכם. הם החרימו שטח במרכז העיר ובנו מסגד. בחמי טבריה פותח ענף קיט החורף ובצנברה, ליד טבריה, הקימו האומיים מעון נופש. חשיבותה של טבריה הייתה במיקומה על דרכי המסחר ובחשיבותה של הכנרת במסגרת הסחר הפנימי. עפ''י היסטוריונים ערבים דרשו הכובשים הערבים לקבל לרשותם מחצית משטחה של טבריה ושל ערים נוספות (ראה, חיים זאב הירשברג, ''הכיבוש והשלטון הערבי, 634 – 1099''). כמו כן, הוקמו לעיר חומות, כפי שסיפר תייר פרסי שביקר בה ב- 1047 .

היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר לאורך התקופה הערבית, וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה-‏10 או המאה ה-‏11. הקהילה הנוצרית הייתה השנייה בגדלה, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיו בטבריה 5 כנסיות. הקהילה המוסלמית הייתה קטנה ביותר, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיה בטבריה מסגד אחד בלבד (ראה, ''צפון הארץ - גליל גולן והעמקים לאורך הדורות'', בעריכת רות פלג). טבריה שגשגה במאות ה-‏8 וה-‏9.

בית שאן: הייתה בירת מחוז פלסטינה סקונה בתקופה הרומית-ביזאנטית. הערבים העבירו את הבירה לטבריה. העיר הייתה בעלת אוכלוסייה מעורבת של נוצרים, יהודים ושומרונים ואליהם הצטרפו גם שבטים ערביים. העיר הייתה מרכז מסחרי משגשג עד לחורבנה ברעידת אדמה ב-‏749. לאחר מכן היא נבנתה מחדש ושמה הוסב לערבית, ביסאן. יש חילוקי דעות לגבי מצבה במשך התקופה הערבית. עפ''י גירסה אחת היא הייתה עיירה קטנה וחסרת חשיבות ואילו עפ''י גירסה שנייה היא חזרה להיות עיר מסחר חשובה.

יריחו: האומיים פיתחו את יריחו והקימו בה תעשיית טקסטיל. ביריחו גידלו אינדיגו והפיקו ממנו צבע לתעשיית הבדים, ששווק ברחבי הארץ. גם החקלאות באזור פותחה והאומיים אף הקימו ארמון ליד העיר, אבל, העבאסים זנחו את העיר והיא חזרה להיות כפר קטן.

הר הנגב והערבה: בשנים האחרונות נערכו מספר סקרים ארכיאולוגיים בהר הנגב ובערבה, כפי שמתברר ממאמר של גדעון אבני ''חדירת האסלאם לאזורי הספר של א''י - מבט ארכיאולוגי מן הנגב''. אבני סקר במאמרו את השינויים בגישת החוקרים לגבי האזור. בניגוד לתזה שהייתה מקובלת על ההיסטוריונים במאה ה-‏19 ועד שנות ה-‏70 של המאה הקודמת שזיהו מעבר חד וברור מהתקופה הביזאנטית לערבית, שהתבטא במעבר מנצרות לאסלאם, כיום נוטים החוקרים לתזה שחדירת הערבים לארץ הייתה תהליך ממושך והדרגתי, ולכן האסלאם חדר לנגב רק החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-‏8. התזה החדשה מתבססת על המימצאים הארכיאולוגיים בהר הנגב ובערבה, על התגברות הספקות לגבי מהימנותם של המקורות הערביים והחיפוש אחר מקורות לא ערביים.

עפ''י אבני, החפירות בערים שבטה, ניצנה ורחובות מעידות על המשכיות יישובית מהתקופה הביזאנטית לערבית, והירידה היישובית החלה במאות ה-‏9 וה-‏10. בין המאות ה-‏7 ל-‏9 היה מערך התיישבותי גדול וצפוף בהר הנגב ובערבה. הסקרים הארכיאולוגיים הראו שהופעת מסגדים לצד כנסיות ביישובי הקבע והופעת ''מסגדים פתוחים'' באזורי נוודים, לא החלה במאות ה-‏7 – 8 אלא במאות ה-‏9 – 10.

לסיכום, ערב הכיבוש הצלבני ב-‏1099 הערבים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים: בהר הנגב והערבה ובצפון השומרון. כמו כן, היו מובלעות באזור טבריה, רמלה והר חברון. בערי החוף ובערי פנים הארץ היוו הערבים מיעוט, והאוכלוסייה הייתה מעורבת.

{hr />}

ביבליוגרפיה

אבי יונה, מיכאל, גיאוגרפיה היסטורית של א''י, 1962. אבני, גדעון, חדירת האסלאם לאזורי הספר של א''י - מבט ארכיאולוגי מן הנגב'', רשות העתיקות של ישראל. אלעד, עמיקם, ''ערי החוף של א''י'', קתדרה, 1978, עמ' 157 – 178. אסף, מיכאל, תולדות השלטון הערבי בא''י, 1935. ברושי, מגן, ''אוכלוסיית א''י בתקופה הביזנטית'', בקובץ א''י מחורבן ב''ש עד הכיבוש המוסלמי, כרך א', עמ' 442 – 457, 1982. גיל, משה, ''בענייני א''י בתקופה המוסלמית הראשונה,'' קתדרה 70, 1970, עמ' 29 – 58. גיל, משה, ''מעמדה של א''י בשלטון המוסלמי ובתמורות המדיניות בעולם המוסלמי'', בהיסטוריה של א''י, בעריכת יהושע פראוור, כרך שישי, 1981. גת, שמעון, ''א''י תחת שלטון הסלג'וקים'', בקובץ של עזריה אלון ושות', נופי א''י, ספר עזריה אלון, תש''ס, עמ' 250 – 257. הירשברג, חיים זאב, ''הכיבוש והשלטון הערבי(634 – 1099)'', בקובץ תולדות ארץ ישראל בעריכת יואל רפל. חורשי, אריה, תולדות היהודים בא''י תחת שלטון המוסלמים, 1966. חסון, יצחק, ''התפרסות שבטי הערבים בא''י'', קתדרה, 32, 1984. טקסל, איתמר, ''קווים לדמותו של היישוב הכפרי בא''י בראשית התקופה המוסלמית הקדומה'', 2005. הרצאה. יערי, אברהם, איגרות מא''י, 1943. לבציון, נחמיה, האסלאם, מבוא להיסטוריה של הדת, 1998. לוי-רובין, מילכה, ''הכיבוש כמעצב מפת היישוב של א''י בתקופה המוסלמית הקדומה'', קתדרה, 121, 1997. פרנקל, יהושע, ''חדירתם של הבדווים לא''י, 969 - 1096'', קתדרה, 11, 1979, עמ' 86 – 108. פרנקל, יהושע, ''הסלג'וקים בא''י, 1071 – 1098'', קתדרה, 21, עמ' 49 – 72. צפריר, יורם, '' הכיבוש הערבי ותהליך דילדולה היישובי של א''י'', קתדרה, 32, תשמ''ד, עמ' 69 – 74. צפריר, יורם, ''בעיות הביטחון של ספר המדבר בתקופה הביזנטית'', בקובץ רשימות בנושע הבדווים, עמ' 27 – 35, 1988. קדר, בנימין זאב, ''בין ערבים לצלבנים'', בתוך רציפות היישוב היהודי בא''י, עורך, דן בהט, 1974. שרון, משה, ''ערי החוף של א''י תחת שלטון האסלאם'', קתדרה 40, 1986, עמ' 83 – 120. שרון, משה, ''תהליכי חורבן ונומדיזציה בא''י תחת שלטון האסלאם'', סוגיות בתולדות א''י תחת שלטון האסלאם, 1976. שרון, משה, הבדואים וא''י תחת שלטון האיסלם'', בקובץ רשימות בנושע הבדווים, בעריכת יעקב עייני ועזרא אוריון, 1988. Ashtor,A, Social and Economic History of the Near Middle East in the Middle Ages, 1976. Ellenblum, Ronnie, Frankish Rural Settlements in the Latin Kingdom of Jerusalem, Cambridge University Press, 1998, pp.261 – 268. Finkelstein, Israel, ''The Land of Ephraim Survey, 1980 -1987: Preliminary Report'', Tel Aviv, vol 15-16, pp. 117 – 183. Poliak,A.N.,''L'Arabisation de L'Orient Se'mitique,'' Revue des e'tudes islamiques, vol 12, pp. 35 – 63.

---