פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האליבי של מאיר שלו
יוסף אורן (יום שלישי, 22/12/2009 שעה 7:00)


האליבי של מאיר שלו

יוסף אורן



הדבר היה, כנראה, ככה: מאיר שלו המליץ לתחקירנית של ''עמוד האש'' – הסדרה ההיסטורית על תולדות הציונות – לבחור בסבתו מצד אמו, טוניה בן-ברק, כדי שתספר על ההתיישבות בעמק. אחרי שהתחקירנית חזרה מנהלל, שאלה אותו, מדוע הטריח אותה עד לנהלל כדי לפגוש אשה שקידמה את פניה עם סמרטוט על כתפה, היפנתה אותה אל הדלת האחורית של הבית, דלת המטבח, הושיבה אותה בחום של העמק בחוץ, על המרפסת, והזהירה אותה להרחיק את הכסא מהקיר ולא לקְרַצְרֵץ לה אותו. לא תאמין – הוסיפה התחקירנית – לאן שלחה אותי כאשר ביקשתי לרחוץ ידיים. ובמקום להשיב לי על החיים בנהלל בשנים הראשונות, הסבירה לי באריכות על איזה שואב-אבק, שהגיס ישעיהו שוֹלַח אליה מאמריקה כדי להרגיז את אחיו, אהרון, הלוא הוא בעלה, ש''איננה כבר'' אבל עד ש''היתה לו מוות איומה'' תמיד ”שוּבַפַּם בּוֹרַח'' לה. אני לא מבינה – חתמה התחקירנית את דבריה – איך עלה בדעתך שהיא מתאימה להופיע בסדרה כנציגת נהלל, מושב העובדים הראשון שהקימו חלוצי העלייה השנייה בארץ-ישראל?

קוראי הרומאן החדש של מאיר שלו (''הדבר היה ככה'', הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2009, 226 עמ') יאשרו, שאין פרט בתיאור הבדוי הזה, המסכם את ההתרשמות של התחקירנית מפגישתה עם סבתו, שאיננו לקוח מספרו. הם גם יאשרו, שאילו היו מתבקשים גם הם לסכם את התרשמותם מסבתא טוניה רק על יסוד העובדות שסיפר עליה, כנהללית משוגעת לניקיון, היו קרוב לוודאי מגישים סיכום דומה לזה של תחקירנית ''עמוד האש'' – הסיכום הבדוי שבו נפתח המאמר הזה. ואם אכן חזרה התחקירנית מהפגישה עם סבתו של מאיר שלו כשהיא ''מוקסמת כולה'' ממנה, וגם אמרה לו: היא טיפוס אמיתי, הסבתא שלך, קצת משיגענע, אבל כל-כך מקורית (עמ' 210) – סביר להניח שביטאה היקסמות לא מהעובדות שמבליט שלו בספר על סבתו, כ''מישיגענע'' בנושאי הניקיון, אלא מאישיותה האמיתית, אחרי ששמעה מפיה סיפורים אלטרנטיביים על ראשיתה של נהלל ועל ההתיישבות בעמק בכלל מאלה שהכירה. בעוד שבספרות הציונית הבליטו את ''היחס המורכב שבין החלוץ העברי ובין אדמתו'', שמעה מפי סבתו של מאיר שלו תיאורים פחות הרואיים – שהאדמה אינה רק נחלת אבותינו וקרקע בתולה, לא רק מנוח לכף רגלם של יהודים נודדים ונרדפים, אלא מאבק יום-יומי עיקש להיאחז באדמה ולהוציא ממנה את המזון הדרוש לקיום (153).

כיוון שהסדר הכרונולוגי אילץ את מאיר שלו לדחות את שבחי התחקירנית על סבתו לפרק מאוחר ברומאן, פתח את הרומאן בסיפור על הופעתו התמוהה בחנוכת סליק הנשק הישן של ההגנה בנהלל. הוא הופיע שם בסנדלים, וכאשר קם להשמיע את דבריו, התרכזו עיני כולם באצבעות רגליו, שהיו צבועות בלַק אדום מבהיק. אחת מוותיקות המקום לא התאפקה ולחשה לחברותיה: מה אתם רוצים ממנו? הוא קיבל את זה מטוניה, היא היתה משוגעת בדיוק כמוהו. ככה זה אצלם במשפחה (11). באופן זה העניק מאיר שלו את ההזדמנות לעצמו, להלל את סבתו כבר בעמודיו הראשונים של הרומאן. ובפנותו לקורא – פעולה שהפריז בעשייתה בספר הזה – הגיב על דברי הוותיקה מנהלל: בעיני היא לא היתה משוגעת כלל. היא היתה אחרת. היא היתה שונה. היא היתה מה שאנחנו מכנים 'טיפוס' (12). ורק בהגיעו כמעט לסיום הספר, שבו התמקד בפרשת שואב-האבק – העדות על שיגעון הניקיון של סבתו, הביא גם את דבריה הנלהבים של התחקירנית – האישור לשפיות-הדעת של סבתו.


ההחמצה הגדולה

אין כל ספק שסבתו של מאיר שלו היתה באמת ''טיפוס'' וכלל לא ''מישיגענע'', ואלמלא העדיף נכדה להבליט בעט-הסופרים שלו צדדים קומיים בהתנהגותה, גם לא היה נאלץ להבהיר, בפתיחת הספר בעצמו וקרוב לסיומו – בפי התחקירנית, שהיתה אשה מקורית ו''טיפוס'' אותנטי. מהעובדות הרציניות, אך המעטות, שניתן לאסוף עליה מפרקי הספר מתברר שהיתה דעתנית ועקשנית, אך גם מציאותית ומעשית. ולכן, אחרי שנוכחה שלסבא אהרון יש הרבה מעלות וכישרונות, אבל איכר מוצלח הוא לא... החליטה לא להישבר ולא לחזור לרוסיה ולא לרדת לאמריקה או לעקור לתל-אביב, אלא להחזיק במשק בציפורניה ממש (18). משום כך ריכזה בידיה את העבודה במשק ובבית, וניהלה את שניהם בחריצות ובמסירות לפי ערכיה. בנהלל נודעה כאיכרה שהנהיגה את ביתה ביד-רמה, וכדי לשרוד בתקופות מחסור תבעה מכל ילדיה לתרום את חלקם לקיום המשק. מאותה סיבה גם לא התחשבה תמיד בתקנון המושב (134) ולא חששה לסטות מתביעות אלטרואיסטיות בלתי-סבירות של אידיאולוגים מקרב מייסדי המושב, ובכללם בעלה אהרון שנימנה עימם (142). מכוח אותו היגיון, התעמתה פעם עם המחנך של המושב, שמואל פינלס, בנוכחות תלמידיו, כאשר באה והוציאה משיעורו את הבכירה משתי בנותיה, את אמו של מאיר שלו, כי עזרתה היתה נחוצה במשק.

כאשה מציאותית, מגובשת בהשקפותיה ומודעת לערכיה גם לא הצטרפה אל נשות הכפר האחרות להפגין הפגנה של צניעות פרולטרית ושל הסתפקות במועט נגד התפנוקים האמריקאיים, הבורגנים (34). לכן גם לא דחתה – והדבר היה ידוע לכולם – את הדולרים וגם לא את שואב-האבק ששלח אליהם מאמריקה הגיס ישעיהו, אלא הותירה לאהרון בעלה את העונג להסתייג ולהיעלב ממאמציו של אחיו הבכור לסייע להם. ובעוד היא אוספת ברצון את מתנותיו של ישעיהו, לא מנעה ממנו להדביק לאחיו את הכינוי ''הבוגד הכפול'', שבעזרתו הסביר לכולם, מדוע אינו מוכן לקבל דולרים ממי שבגד בציונות ובסוציאליזם והרוויח כסף מתוך ניצול עמלם של בני מעמד הפועלים באמריקה הקפיטליסטית (13-12).

אף שכל הפרטים האלה מוזכרים ברומאן ואפשר היה לבסס עליהם רומאן, שהיה מוסיף למדף הסיפורת שלנו דמות נשית מעניינת ובלתי-שגרתית מתקופת העליות הראשונות, העדיף מאיר שלו להציג את סבתו באמצעותם כגיבורה קומית, כאשה שלחמה כל חייה בלכלוך ובמסגרת המלחמה הזו כלאה שואב-אבק במשך ארבעים שנה בחדר-האמבטיה, שאת השימוש בו ואפילו את הכניסה אליו אסרה על בני-הבית. וכמנהגו, מימש שלו את המטרה הזו על-ידי גיוס ומיחזור מיבחר מהלהטים הלשוניים ו''השטיקים'' הספרותיים שבבעלותו. בעשותו כך השלים ספר מבדר וממוסחר, וגם רדוד להפליא, שבו הוא מפגין שוב את כוחו בשרשור ובניפוח אנקדוטות, חלקן מפולפלות ורובן מבדחות, על סבתו, הוריו, דודים, דודות ובני משפחה משכבת הגיל שלו ושל ילדיו.

כלומר: הרומאן ''הדבר היה ככה'' כתוב במתכון המוכר מששת הרומאנים הקודמים של מאיר שלו – אך הפעם בלי היומרה האידיאולוגית שהיתה בהם, להנהיג את מגמת השאננות לציון בספרות הישראלית – מתכון המבטיח גם לו אריכות שנים כרב-מכר. אך עקב כך החמיץ מאיר שלו הזדמנות לצרף את סבתא טוניה לחבורת הנשים, שהיתה ראויה להיות בחברתן – גיבורות מסוגן של לאה ברמן מהטרילוגיה ''רחוק מפנינים'' של משה שמיר וצופיה (''צופקה'') מהרומאן ''אדום עתיק'' (2007) של גבריאלה אביגור-רותם ועוד נשים אמיתיות, חזקות ועצמאיות מבנות הדור שלה.


הלוחמת בלכלוך

עקב ההחמצה הזו, מצטיירת סבתא טוניה כ''טיפוס'' בעיקר בגלל קנאותה לניקיון. נכון שבתנאיו של העמק, הנודע באבק בקיץ ובבוץ בחורף, ובמיוחד בכפר כמו נהלל, שבו צמודים הבתים לרפתות ולולי עופות (154), משקיעות נשים, ובמיוחד אוהבת ניקיון מביניהן, חלק ניכר מזמנן במאבק בלכלוך, אך מהרומאן מצטיירת סבתא טוניה כמי שעסקה כמעט רק בזאת. אפשר להניח שכעבור שנים הגזימו חמשת ילדיה של סבתו – ''המקורות'' שמפיהם ליקט מאיר שלו את האנקדוטות עליה – בתיאור סבלם מעריצות דרישותיה מהם בנושאי הניקיון בילדותם (בשנות העשרים), בנעוריהם (בשנות השלושים) ובבחרותם (בשנות הארבעים). אך גם ניתן לשער, שבצד אנקדוטות אלה שמע מפיהם דברי הערכה לחריצותה של סבתו והבנה על כך שהחמירה עימם בנושאי הניקיון, כי אלמלא ניצלה ביעילות את הזמן שעמד לרשותה, לא היתה מצליחה להתמודד עם העומס שרבץ עליה בגידולם של ילדיה, בניהול משק הבית ובביצוע העבודות במשק החקלאי. מאיר שלו שמע – אך השמיט את ההסבר הזה כדי שסבתו תצטייר כ''מישיגענע'' וכ''טיפוס'' בעיני הדור שאותו ביקש לבדר – דור הקוראים שגדל ברווחה כלכלית, ברמת-חיים גבוהה ובדירות שעוזרות-בית מנקות אותן.

וכך, ברוח המגמה הקומית שבה החליט להנציח את דמותה של סבתו, הפך אותה נכדה הסופר מאיכרה חרוצה ועמלנית ל''משוגעת לניקיון'', שלא הסתפקה באמצעים של נשות נהלל האחרות: ''שטיחי כניסה לניגוב הרגליים, חולצי מגפיים, מגרדי סוליות'' (שם), אלא הוסיפה על אלה מיוזמתה אמצעים ''מוזרים'' שרק עקרת-בית שהיא ''טיפוס'' ו''מישיגענע לניקיון'' היתה יכולה לחשוב עליהם. כך, למשל, עטפה בסמרטוטים את ידיות כל הדלתות, כדי שלכלוך לא ידבק אליהן. היא עצמה התהלכה לאורך היום עם סמרטוט על הכתף וניקתה בעזרתו כל כתם לכלוך שזיהתה בבית. על האחרים אסרה להיכנס לשני חדרים, שבהם ריכזה את הרהיטים כשהם עטופים בסדינים. כמו כן אסרה כניסה לבית דרך הדלת הראשית וגם לאורחים הורתה לעקוף את הבית ולהתייצב מאחור, על משטח המרפסת שלפני דלת המטבח. שם קיבלה את פניהם ושם גם אירחה אותם. ואף שהתירה את הרחיצה גם במקלחת שבתוך הבית, עודדה את בני הבית להתקלח במתקן שהורכב מצינור על הקיר של הרפת. לילדים הורתה להתרחץ בשוקת בחוץ ולחפש שם מקום מתאים להתרוקנות במקום להזדקק לבית-השימוש שבתוך הבית. בחדרון השירותים השני, שבו הותקנה גם אמבטיה, אסרה לחלוטין את השימוש, ובו, כאמור, כלאה את שואב האבק במשך ארבעים שנה, רק משום שלאחר הפעלה אחת הבינה הסבתא שהוא אוגר בקרביו את הלכלוך שהוא שואב (161-158).

פירוט זה של דרישות סבתו בנושאי הניקיון, והחזרה עליו באופנים שונים במרחב הטקסט, מרוכז ומסוכם בשתי רשימות. בעזרת רשימה אחת הזהיר מאיר שלו את סבתא טוניה מבעוד מועד להימנע מאותם איסורים, שכל בני המשפחה לדורותיהם השלימו עימם ונכנעו להם, כאשר תגיע אליה התחקירנית של ''עמוד האש'' לראיין אותה לסדרה (210). בעזרת רשימה שנייה שיכנע את אביגייל לפני שבא איתה לביקור אצל הסבתא שלו בנהלל (186-185), שאין מתחרה לטירוף של סבתו בנושאי הניקיון. אביגייל נאלצה להודות שאפילו חולת ניקיון כמו האמא שלה תנוצח בתחרות עם סבתו.

אף שבנותיה של סבתא, בתיה ובת-שבע, אימצו מאימן את רוב הרגליה ובכללן את תורת השטיפה היסודית של הרצפות, לא התאפקו ומיד בסיום הלוויתה ביטאו את התרעומת שאגרו בצעירותן מדרישותיה. בשובן משדה-העלמין של נהלל, נכנסו לחדר עם הרהיטים, שבצעירותן נאסר עליהן להיכנס אליו, תלשו את הסדינים הישנים שכיסו את הספה ואת הכורסאות ואת הארונות של אימן... וכמו נדברו על כך בעת ההלוויה – הרימו השתיים מעט את שולי שמלותיהן, טיפסו ונעמדו על הספה של סבתא טוניה והתחילו לקפוץ... הן קפצו לה על הספה והן קפצו לה על הכורסאות והן קפצו לה על המזנון וממנו שבו בקפיצה אל הספה, ולא חדלו לקפוץ לה על הרהיטים שלה, צועקות וצוחקות, עד שנפלו לה על המיטה הזוגית הגדולה... והשתטחו עליה חבוקות ובוכות (220). סצינה נדירה זו היא עדות לאלו הישגי סיפורת מסוגל היה מאיר שלו להגיע, אלמלא בחר את כיוון ההגזמה הקומית, ואילו היה מספר על סבתו סיפור שהיה משקף היטב אותה ואת גבורת חייה בנהלל בתנאי העלייה השלישית ובשנים הקשות שעברו על העמק ועל הארץ כולה מאז ועד שהגיעה לגבורות.


שואב-האבק המיתולוגי

הוכחה אבסולוטית לקביעה של מאיר שלו שסבתו היתה ''טיפוס'' מגולם בסיפור קורותיו של שואב-האבק שלה. משנודע ב-‏1936 ל''סם'' – השם הלועזי שאימץ לעצמו ישעיהו בשביל ''הביזנס'' – שלאחר שחלפו 15 שנים משנת ייסודה, נבנו בנהלל בתי-אבן והבתים חוברו לחשמל, החליט לשלוח לאחיו החלוץ ולגיסתו החלוצה שואב-אבק! שואב-אבק חשמלי, כבד וגדול, שאותו לא יוכל אחיו להחזיר לו בשום אופן כמו שהחזיר את הדולרים שבמעטפות (91).

מאחר שנקמת הדוד ישעיהו בוצעה 12 שנים לפני שמאיר שלו נולד, ועל קיומו של ''הסוויפר'' – שואב-האבק המיתולוגי של סבתא טוניה – ועל מראהו למד מהסיפורים של אמו בתיה, שילב אנקדוטות על בני המשפחה האחרים וגם פרקים על עצמו בין פרקי קורותיו של ''הסוויפר''. אם מתגברים על החיתוכים האלה ברציפות הסיפור על ''הסוויפר'', מגלים שרוב קורותיו מרוכזים במסע הארוך שעשה מאמריקה ועד נהלל. אמו, שזכתה לראות את ''הסוויפר'' כאשר הוצא מאריזתו וגם צפתה בהפעלתו האחת, שלאחריה נדון לאותו מאסר ממושך, סיפרה למאיר על הרושם העז שהותיר עליה מראהו: היה לו מיכל מצופה בכרום, ענקי ונוצץ, כך סיפרה, והיו לו גלגלי גומי גדולים וחרישיים, והיו לו מנוע חשמלי חזק וצינור שאיבה עבה וגמיש (13). ואף שהתהלכה במשפחה גירסה שנה על מועד בואו של ''הסוויפר'' לנהלל ועל מידותיו (179-178), גילה מאיר שלו אחרי שנים שגירסת אמו היא הנכונה. והכל בזכות בחורה מאמריקה בשם אביגייל שהביא לשם ''משכב'' בביתה של סבתו, שאמנם היתה פנאטית בנושאי ניקיון, אך ליברלית ופתוחה בעניינים שבינו לבינה יותר מכל יתר בני המשפחה (174).

אחרי שנודע לסבתא טוניה שאביגייל היא בתו של סוכן של חברת ''ג'נרל-אלקטריק'', הפתיעה את הנכד ואת חברתו באמצע הלילה, למזלם ממש בסיום ''המשכב'', כשהיא גוררת את שואב-האבק שלה מכלאו באמבטיה אל חדרם. כך זכה מאיר לראות במו-עיניו את המכשיר ולהיווכח שגירסת אמו היתה הנכונה: סבתא טוניה פסעה אל מרכז החדר, שואב-האבק נסע אחריה. שניהם לא השמיעו קול. היא קטנה ויחפה, הוא גדול כמו פרה אבל שקט כמו חתול על גלגלי הגומי השחורים שלו. כתונת-הלילה הלבינה. הכרום נגה. המיכל אכן היה עצום כחבית. צינור השאיבה, עבה כזרועי לפחות, נתלה מידה ברפיון שמרמז על עוצמה... הרגשתי הרגשה מרוממת מאוד. כך הרגיש היינריך שלימאן ש'הוכיח את כתבי הומרוס' מול חורבותיה של טרויה, שחשף וזיהה. כך ירגישו הארכיאולוגים שימצאו יום אחד את ארון הקודש ואת תיבת נוח (199-198).

באותו מעמד לא הצליחה אביגייל לרכוש מסבתא טוניה את ''הסוויפר'' שלה, כמתנה לאביה, אך בביקורו אחרי שנים בארצות הברית, זכה מאיר לראותו מוצג בחלון ראווה של חנות מפוארת לכלי חשמל בלוס-אנג'לס. הסוויפר של סבתו הוצג שם בגאווה על במה מיוחדת של עץ וקטיפה (223).

עד שהושלם הסיפור הזה על קורותיו של שואב האבק, רכישתו, מסעו מאמריקה לנהלל, כליאתו במשך ארבעים שנה באמבטיה של סבתא טוניה ושיבתו בדרך לא מוסברת לחלון הראווה של החנות באמריקה, סיפור שלעצמו אינו חשוב וגם לא מחכים, סחט מאיר שלו מעצמו את כל ''השטיקים'' כדי לשמור בעזרתם על ההתעניינות של הקוראים באביזר הביתי הזה: הנפיש את ''הסוויפר'' (146), האניש את הסוס וייטי (81-79), ואת האתון עָה, שלה העניק גם יכולת להתעופף ולבקר מנהיגי אומות (98-97); הצמיח מכַּנָה אחת של חושחש, שהרכיב מיכאל סבו בגזעו של עץ הדר אחד, בנוסף לתפוזים, אשכוליות ולימונים, גם אגסים שזיפים ואננס (60), גם תירס, ארטישוקים ושעועית (156) וגם אנשובי ועגבניות (168); ושילב רשימה של כלי-עבודה (69), רשימת מאכלים טיפוסית של ארוחות הבוקר בשבת (114) ורשימת ''המאכלים הפשוטים'' שהגישה סבתו לו ולאביגייל (191), ואיך אפשר בלעדיה – גם רשימה של בעלי-כנף מבין ציפורי הארץ (172).

והבולט מבין ''השטיקים'' גם ברומאן הזה – פניני הלשון שבעזרתן ביטאה סבתו את עצמה: את הביטוי ''כולי רועדת'' כשכעסה ואת הביטוי ''אני שבורה בגוף ובנפש'' כדי לתאר את מצבה (138). והמשפט שבעזרתו ביטאה את הסתייגותה ממישהו ואשר הפך קלסיקה עולמית: ''אתה פּוֹנִיתָ אלַי'' (139). שתי הוראות השמיעה למי שהתהלך באפס מעשה: ''אל תלך בידיים ריקות'' ו''בשוב תביא''. לאיום היה שמור אצלה המשפט ''אני אוריד ממך חתיכות''. את המאחרים להשכים עוררה עם המשפט ''מספיק להסריח במיטה''. למתים משני המינים ייחדה את המשפטים ''הוא כבר איננה'' ו''היתה לו מוות איומה''. לאהרן בעלה לא היה שום סיכוי להתחרות בחידושיה עם ''קְרֶש'' לקרשים ועם ''חוט ברזל חתיכה'' לחוט תיל.

קורא צריך לגייס הרבה אשראי כדי להיענות למאמציו של מאיר שלו לבסס על קנאות סבתו לניקיון, על האופן שבו הגתה את המילים וביטאה את עצמה ועל קורותיו של שואב-האבק שלה רומאן בן 226 עמודים. חומרי סיפור-המעשה של הרומאן ודאי יקרים ללבו של מאיר שלו, גם סביר להניח שהם מעניינים את צאצאיה האחרים של סבתא טוניה, וייתכן שאפילו בנהלל ובכפר-יהושע יגלו בהם עניין, אך אין בפרקי ההווי הללו כדי לעניין קוראים מעבר לחוגים אלה, ובוודאי לא קוראים המצפים מספרות לקצת יותר מאשר בידור, גם אם הספרות הזו מוגשת בגיבוי אחת מסדרות הפרוזה היותר מוקפדות במו''לות הישראלית – סדרת ''ספרייה לעם'' של הוצאת עם עובד.


נרקיס(וֹס) – מלך הביצה

בדיקה אנליטית יותר של פרקי הרומאן חושפת את הסיבה לכך, שמכל סיפור חייה של סבתו בחר מאיר שלו להתמקד דווקא בשיגעון שלה לנקיון ולהדגימו בעזרת יחסה לשואב-האבק שלה. מתברר, שנושאים קומיים אך זניחים אלה בחיי סבתו העניקו לו אליבי לספר בהרחבה על... עצמו. קביעה זו מוכחת מהעובדה, שנוכחותו בפרקי הרומאן בולטת הרבה מעבר לנדרש מ''מספר'' שהתחייב בתחילתו, כי סיפורו יעסוק בטוניה בן-ברק, סבתו מצד אמו, ובשואב האבק ששלח לה הדוד ישעיהו, אחיו הגדול של סבא אהרון, בעלה (12). למעשה מתנהג מאיר שלו ברומאן הזה כאותו שחקן, שמאס בתפקיד שהועידו לו כניצב במחזה, ולכן החליט ''לגנוב את ההצגה'' מגיבוריו על-ידי הבלטת עצמו בדרכים אחרות. ברומאן הזה היה אמור מאיר שלו להסתפק בתפקיד ''המספר'' ולהצניע את נוכחותו בעלילה. היה עליו לפנות את הבמה – כפי שהבטיח – לסבתו ול''סוויפר'' שלה, אך הוא פעל אחרת ובכל הזדמנות היטה את הזרקור אל עצמו. ועקב כך, בספר שהיה אמור להתרכז בחיי סבתו, מקבל הקורא רק ביוגרפיה שלמה של גיבור אחד מבין גיבורי הספר – והוא של ''המספר'', מאיר שלו.

והדבר היה ככה: מאיר נולד בנהלל ב-‏1948, משום שאמו הסתייעה באחיה מיכה, יצאה מירושלים הנצורה והגיעה במועד להשלים את הריונה בבית הוריה. אך את ילדותו לא המשיך בנהלל, כי כעבור שבועיים פרץ ריב בין אביו לסבתא טוניה (53). אחרי התעכבות במלון בטבריה השתכנו הוריו בקיבוץ גינוסר ושם עברו עליו ארבע שנות חייו הראשונות ומשם נותרו לו גם הזיכרונות הראשונים (55). ב-‏1952 חזרו הוריו לירושלים (66). משנות חייו הראשונות זכורות לו שתי נסיעות לנהלל. הראשונה, בגיל 5, בחברת מוטקה חבינסקי, נהג מיכלית החלב של הכפר (88-71). והשנייה עם אמו ואחותו בת השנתיים, שהתחילה ברכבת מירושלים דרך לוד לחיפה ומשם באוטובוס לנהלל (123-117). בן 9 עברו הוריו להתגורר בנהלל למשך שנתיים וחודשיים, הזכורים לו כתקופה הטובה ביותר של נעוריו (144-137). משם חזרה משפחתו להתגורר בירושלים, אך מגיל 13 ועד שהתגייס לצבא נסע לנהלל בחופשות פסח וסוכות ובחופשת הקיץ הארוכה (171). וכאשר גילה, שסבתא טוניה מגלה ליברליות בנושא ה''משכב'', נהג בשנות בחרותו, בעודו רווק, להתארח אצלה עם הבחורות שלו. בפירוט מלא סיפר על ביקורו עם אביגייל אצלה (206-180).

מפירוט זה מתברר, שאם אין לוקחים בחשבון את שני השבועות הראשונים אחרי שנולד ואת ימי השהות שלו בחופשות ובביקורים, התגורר מאיר שלו ממש בנהלל רק שנתיים וחודשיים. אף-על-פי-כן הוא חוזר ומציין, שבעידוד אמו ראה את עצמו ''בן איכרים מנהלל'' (49, 138) והרגיש משתייך לנהלל יותר מאשר למקומות אחרים שבהם התגורר (171). ובמיוחד הוא מבדיל בין נהלל לירושלים: כששבנו לירושלים, לבלוקים האפורים של השיכון, למשוגעים, לעיוורים וליתומים של העיר, נראה לי הכול קודר וחולה ונדכה אחרי הימים הזהובים-ירוקים של הכפר – ימים של שמש וטבע, של גוף חשוף, של רגל יחפה על עפר חם, של ילד וכלב, של דלתות שמאחוריהם תעלומות וסיפור (144).

על פרטים ביוגרפיים אלה הוסיף, כי עד שעבר לכתיבה עבד בתחנת מגן דוד אדום בירושלים, היה תחקירן של תוכניות דוקומנטריות בטלוויזיה ולבסוף כמגיש של תוכניות אקטואליות אחדות (207). ''רומן רוסי'', ספרו הראשון, גאל אותו ממלאכות אלה וגם הפך אותו ליקיר נהלל. אף שבעבר, כשהיה נער, העריכו שגורלו יהיה כגורל כל נער בנהלל שהוגדר כ''עוף מוזר'', ''צודרייטר'' ו''לא-מוצלח'', התגאו בו הנהללים אחרי שהתפרסם, ולכן גם הוזמן לחנוך את סליק הנשק הישן של המושב. על המעמד הוא מספר בנון-שלנטיות של סופר מהשורה הראשונה: כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה שהעיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של 'הדמיון והמציאות' ו'יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית' ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות (10). התבטאות אירונית זו על הסופרים האחרים אינה מעכבת בעדו מלסחור בעצמו באותה ''סחורה בדוקה'' שהסופרים רוכלים בה. ואנו אמורים להתפעל מהגילוי, שבהיותו כבן עשרים חזר וחלם חלום תעופה: במשך שלושה שבועות, כמעט לילה-לילה, שבתי וחלמתי שאני יורד באותו קטע רחוב עצמו... מנתר וממריא ומרחף... מעל לכל בתי הרחוב, ואז צונח ונוחת מעדנות... ושב ונוסק (72).

כמו-כן, אין הוא מחמיץ את ההזדמנות לשתף אותנו בתהליך הכתיבה שלו ובה-בעת גם להלל כל עמוד בספריו: אינני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב ושוב מול האור, עד שיהיה כמו שצריך, צלול ונקי ממש (50). וכפי שאפשר היה לצפות, גם בישר לנו, שאין זו רק דעתו על העמודים הרבים שכתב, אלא גם דעתם של הקוראים בארצות הרבות שללשונותיהם תורגמו ספריו. כך, למשל, החמיאו לו מארחיו במוסקבה, כאשר אמרו לו במהלך המסיבה שנערכה לכבודו אחרי שספריו תורגמו לרוסית, שבעיני הקוראים ברוסיה הוא נחשב לסופר רוסי (124).

מהמסיבות הספרותיות הרבות שקיימו לכבודו בארץ בחר לספר ברומאן על המסיבה שאירגנה המשפחה לכבוד הופעתו של הרומאן הראשון שלו –''רומן רוסי'' (98-96). היא המשפחה ''הגדולה'' ו''הסוערת'', שעליה אולי יכתוב בבוא היום, כאשר יהיה זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר, את הסיפור הגדול שלו: אעיר את עטי על קרבות הביניים של האהבה, מלחמות הרועים של הרעיון, אליפויות הסבל, סכסוכי השליטה על בארות הזיכרון. אמנה את המשוגעים המוכרים והלא-מוכרים, המוסתרים והגלויים, אכתוב על הבת החטופה ועל הבנים המודחים – וכל זה, רבותי, כחלק בלתי נפרד של המהפכה הציונית (14).


''אני – לי משלי אין כלום''

הרומאן הזה מסייע לא רק להכיר את הביוגרפיה של מאיר שלו, אלא את המקור הביוגרפי לששת הרומאנים שכתב לפניו. כמנהג ''הסופרים הרוכלים'' מסתבך מאיר שלו בספר הנוכחי בעדות סותרת על ''הסחורה הבדוקה של הדמיון והמציאות'' בספריו הקודמים. על הראשון מביניהם – ''רומן רוסי'', הוא כותב, שתיאר בו ''מושב שלא היה ולא נברא'', אך כבר בראשון מפרקי הספר הנוכחי הוא מודה בפה מלא, שבעלילת ''רומן רוסי'' סיפר על סליק נשק ש''נבנה והוסתר'' בשיטה דומה לזו שנוצלה בסליק האמיתי של נהלל (עמ' 8). כמו-כן הוא מגלה ברומאן הנוכחי שהטמיע ב''רומן רוסי'' את דמותו של מורה הכפר האמיתי, שמואל פינלס (38), אך תחת שם כמעט דומה – פינס.

בעלילת הרומאן ''בביתו במדבר'' הטמיע מאיר שלו את זירת חייו בירושלים בשיכון בקרית משה, שסמוך לו היו שלושה מוסדות ירושלמיים מאוד: 'בית חינוך עיוורים', בית-המשוגעים 'עזרת נשים' ובית-היתומים הכללי 'דיסקין' (66). השיגעון, העיוורון והיתמות של שלושת המוסדות הם בעיניו תמצית של ירושלים – ואכן, ברוח נכאה זו מוצגת ירושלים ברומאן ''בביתו במדבר''. במרחק לא גדול מדירתם בקרית משה, בדרך לשוק, שכנה ''חצר הסתתים של עבּוּד-לוי'' (71). גם לחצר הסתת הועיד תפקיד מרכזי בעלילת ''בביתו במדבר''.

את הנוהג של סבתא טוניה להצמיד פעלים בלשון נקבה לעצמים ופריטים ממין זכר (וגם להיפך), לשבש את הפעלים על-ידי נטייתם רק בזמן הווה ולייצר לעצמה בחופשיות ביטויים חדשים – הפעיל באופן נמרץ ביותר, כאמצעי הומוריסטי, בעלילת הרומאן ''יונה ונער''. בעזרת אמצעי איפיון אלה גולפו ד''ר לאופר, אבי יונאות הדואר, ומשולם פריד הקבלן, אביה של תירלה.

אך הקרוב מבין ששת הרומאנים הקודמים לרומאן הנוכחי הוא ללא-ספק הרומאן ''פונטנלה''. כדי לייחד את צאצאי משפחת יוֹפֶה לדורותיהם – מתברר כעת – הקדים והעניק להם את מנהגיהם של גיבורי הרומאן הנוכחי. למעשה דומים החיים בחצר של משפחת יופה לחיים בחצר של משפחתו בנהלל. גם את ההרגל של סבתא טוניה לחתוך לחם כשהוא חבוק לחזה שלה, העניק כסימן היכר ליופאים ברומאן ''פונטנלה'' (שם, עמ' 124). וכמו שצאצאיה של סבתא טוניה מדברים במילון הניבים והביטויים של המשפחה, ומספרים בכינוסיהם גירסאות סותרות על אותם אירועים וכל אחד דבק בנוסח שלו להם, כך נוהגים גם היופאים בפגישותיהם (שם, 365). אפילו נוסחת הפתיחה של סבתו ''הדבר היה ככה'' זכתה למקום של כבוד בין המשפטים של משפחת יופה ברומאן ''פונטנלה'' (שם, עמ' 299).

ואחרי כל העובדות הללו על מקורם הביוגרפי של הרבה חומרים בששת ספריו הקודמים – כדאי לאמץ את האפוריזם של מאיר שלו בסוגיה זו: על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות (225). ואכן, אין ספק שכמות הבדוי בספריו עולה על היקף החומרים שלקח מהממשות של נהלל, העמק, ירושלים, מדבר יהודה ושאר הזירות הגיאוגרפיות שבהם מיקם את עלילותיהם. והוא הדין גם באשר לדמויות וגם באשר למאורעות – הכל כמנהג סופרים מאז ומעולם. כולם גונבים בחמדה מלוא חופניים מחומרי הממשות: מנופיה, מאנשיה ומאירועיה.


''התדע מאין נחלתי את שירי?''

בעניין אחד צדקה אותה ותיקה מנהלל בדברים שלחשה לחברותיה במהלך טקס גילוי סליק הנשק של נהלל – המשפחה אכן העמידה מתוכה ''טיפוסים'' גם בפרישה הרוחבית בכל דור מדורותיה וגם במעקב לאורך שלושת דורותיה. אף שכולם במשפחתו של שלו היו אנשים מן הישוב, נטה דמיונם לבדות סיפורים, להמציא גירסאות לאירועים מהעבר ולקשט במעטפת פנטסטית גרעין עובדתי דל מחייהם בנהלל ובעמק. ביכולת הזו התבלטו ארבעה במשפחה: הסבתא טוניה, בתה בתיה, בנה מנחם ונכדה – מאיר שלו עצמו.

לסבתו של מאיר שלו, טוניה בן-ברק, היו שתי נוסחאות להתחיל את סיפוריה: ''הדבר היה ככה'' ו''בהיותי נערה''. בראשונה השתמשה כדי לספר על קורותיה מאז הגיעה לארץ בעלייה השלישית, ובשנייה כדי לספר על ילדותה ונעוריה באוקראינה. אף שרבים מסיפוריה היו על עצמה, דווקא המעניינים ביותר היו על אחיה רב-המעללים יצחק (124). כיוון שמאיר שלו הסתפק רק ברשימת הנושאים של סיפוריה, ולא הדגים סיפור שלם אחד מסיפוריה בלשונה ממש, צריך הקורא לאמץ את הקביעה שלו, לפיה ממש כמו גוגול, גם היא סיפרה סיפורים נפלאים (125). גם סבא אהרון סיפר סיפורים, אך מאחר והיה אידיאולוגי יותר מהסבתא היו סיפוריו דידקטיים מסיפוריה, כי באמצעותם נהג להרעיף על נכדיו את לקחו (142). הדגמה של אחד מסיפוריו (115) מאשרת את הקביעה שגם ביכולת לספר עלתה סבתא טוניה על יכולתו.

מושג ברור יותר מקבל הקורא בספר על הצטיינות אמו של מאיר שלו כמספרת, כי הוא מוסר ממש בלשונה את הסיפור על המסע של שואב האבק מאמריקה עד נהלל (107-103, 150-128). לסיפור ששמע מפיה על ''הסוויפר'' – שואב-האבק הראשון בנהלל ובעמק כולו – הוסיף פרטים מדמיונו, השלים פערים והעניק לביוגרפיה של המכשיר את ''הסגירה'' המתאימה. ההדגמה הזו מאשרת את עדותו על תכונות הסיפר של אמו: היא אהבה וידעה להמציא מעשיות, ובעובדות לא ראתה אלא מכשול קטן ומשעמם שאפשר לדלג מעליו או להשתמש בו כבקרש קפיצה (151). אמו, מתברר, לא דייקה בפרטים כי היתה לה שיטה משלה, ליטול מן המעשייה המשפחתית צלע, לנפוח בה חיים ולברוא ממנה מציאות (103). בנוסף לתוכן היתה לה גם שיטה לשכנע באמיתות הסיפור שאת רוב פרטיו והגזמותיו הוסיפה מדמיונה. היא נעזרה במפות של האטלס של בְּרַוֶר לעלילות סיפורים שזירתן בארץ ובגלובוס קטן – לעלילות שזירתן בעולם הגדול, ועליהם הדגימה בעזרת עיפרון את המקומות שבהם אירעו לגיבוריה המאורעות שהותירו את בנה מאיר פעור-פה (98).

הדוד מנחם, האח של אמו, היה אף הוא מספר טבעי של סיפורים. הוא סיפר הרבה סיפורים, סיפורים אמיתיים וסיפורים שבדה, ומאיר שלו מודה, שגם אם לא התכוון לכך, נתן לי אז שיעור חשוב בספרות. אני משתדל לפעול לפיו מאז ועד היום (98). הדוד מנחם הוכיח את השקפתו באשר לסיפורים בערב שקיימה המשפחה בנהלל לראשון הרומאנים של מאיר שלו – ''רומן רוסי''. הוא התווכח על פרט בדוי באחת מהאנקדוטות הפנטסטיות ברומאן, אך לא על היותו בדוי, כי אם על אמיתות הגירסה שלו לבדיה (98-97). בני משפחה אחרים אמנם לא היו מספרים, אך כולם החזיקו בגרסאות משלהם על רוב הסיפורים, ובעיקר על קורותיו של שואב האבק של סבתא טוניה, אם מתוך ''אינטרס ברור'' ואם מ''הצורך בשוֹני ובהֱיוֹת אחר'' (151), ולכן הפכו מפגשי המשפחה למפגשי ויכוח עליהם.

מאיר שלו לא הסתפק ברומאנים שלו בניצול הסיפורים שהתהלכו במשפחה, אלא הגדיר לעצמו בעזרתם ארבעה כללים כיסודות הפואטיקה שלו: א) הזיכרון והדמיון הם שני שמות לדבר אחד (22) – כלומר: בסיפור שמור ערך שווה לאמיתי ולבדוי. ב) השפה צריכה לתאר הרבה עולמות: את העולם המציאותי שבו היא קיימת ופועלת, את העולמות המפחידים, הנכספים, הדמיוניים, שבהם היא ודובריה רוצים או לא רוצים לחיות (24). ג) האירועים בסיפור, שהם ''הסודות'' שהופכים סיפור למעניין עבור הקורא, אסור שיהיו שטוחים כדבלים בשמש, חשופים וגלויים לעין כול (36). ו-ד) מספר סיפורים צריך לבדוק אותם טוב-טוב מול האור, שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש (226).


''רק על עצמי לספר ידעתי''

הרומאן ''הדבר היה ככה'' הוא אם כן רומאן ביוגרפי ומשפחתי, והוא שונה לחלוטין מששת הרומאנים האידיאולוגיים שפירסם מאיר שלו במשך כשני עשורים – מ''רומן רוסי'' (1988) ועד ''יונה ונער'' (2006). בששתם ניתץ מיתוסים, החל מהקדומים על אבות האומה, ה''יעקובים'' לדורותיהם, כפי שהם מסופרים במקרא, וכלה במיתוסים על חלוצי העלייה השנייה והשלישית ועל לוחמי תש''ח – המיתוסים של הציונות בעת החדשה. מבחינה רעיונית חזר ותיאר בעלילות ששת הרומאנים את תולדות ''הכפר הציוני'' כהתחלה מבטיחה המסתיימת בכישלון צורב. בעזרת המחשה פוסט-ציונית זו של הגשמת הציונות בארץ-ישראל, הסותרת את האמת ההיסטורית, ביסס לעצמו מעמד של סופר רציני בעיני ישראלים האוהבים להתגרד בחרס ולהשתכשך בשלולית הייאוש. ואכן, את מעמדו בסיפורת הישראלית ביסס על השקפת השאננות לציון, שפשטה כנגע בקבוצת סופרים גדולה למדי, אשר התנדבה לקשט את ''מחנה השלום'' וגם הפיקה תועלת אישית מההזדהות הגלויה הזו עם השמאל בפוליטיקה הישראלית.

ואשר לרומאן הנוכחי – הדבר היה ככה: על-פי תוכנית-הכתיבה המקורית של מאיר שלו היה הרומאן הזה צריך לסמן הפסקה זמנית בעיסוק הרצוף והשקדני שלו בכישלון ''הכפר הציוני'', ולספר באופן נינוח ומפויס על אחת מראשוני נהלל, סבתו טוניה. אלא שכאן נקלע למצוקה, כיוון סיפור דבקותה של סבתו באדמת העמק מערער לחלוטין את התיזה הפוסט-ציונית שעליה ביסס את עלילות ששת הרומאנים האידיאולוגיים הקודמים שלו1. לפיכך, סטה מתוכנית-הכתיבה המקורית, צמצם את סיפור חייה של סבתו לפרשה ''הסוויפר'', כעדות לשיגעון הניקיון שלה, ולעומת זאת הרחיב את חלקו בעֵדוּת על פרשה שולית זו בחייה. באופן זה מתח אנקדוטה זניחה על ''הסוויפר'' של סבתו המשוגעת לניקיון לממדים של רומאן בן 226 עמ', וגם העניק לעצמו אליבי לבצע מעשה נרקיסוֹס: לספר לנו על עצמו ולבשר לנו את דבר גדולתו.



מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית'', שממנה הופיעו עד כה תשעה-עשר כרכים. בפנייה לאימייל, yoseforen@bezeqint.net, ניתן לקבל פרסום המפרט את ספרי הסדרה ואת תוכנם.


הערות:
  1. את הפירושים לרומאנים הקודמים של מאיר שלו ניתן למצוא בכרכים הבאים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": בכרך "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי" נכלל הפירוש ל"רומן רוסי", בכרך "העט כשופר פוליטי" נכלל הפירוש ל"עשו", בכרך "מגמות בסיפורת הישראלית" נכלל הפירוש ל"כימים אחדים", בכרך "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית" נכלל הפירוש ל"בביתו במדבר", בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית" נכלל הפירוש ל"פונטנלה" ובכרך "משבר ערכים בסיפורת הישראלית" נכלל הפירוש ל"יונה ונער".



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


  לא מאיר ולא שלו  (המסביר לצרחן)
  תגיד לי יוסף אורן  (גלעד היפתחי)
  (ללא כותרת)  (יוסף אליעז) (4 תגובות בפתיל)

חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי