אני משתייך לאותה קבוצת יהודים נודדים שיצחק רבין המנוח לא סימפט במיוחד. בקליפורניה, בה אני חי, אני מטיל את קולי בקלפי פעמיים בשנה: לפעמים פריימריז למיניהם, משאלי עם, או בחירות שופטים, חברי מועצות חינוך, בית הנבחרים והסנאט. פעם בארבע שנים אני בוחר בנשיא. בארץ, בה איני חי, לא פקדתי את הקלפי כבר שנים רבות. כמה שנים? זוכרים פתקי מפלגות שהלכו מזמן לעולמן, כמו 'פ' ו'צ'? אני זוכר אותם מביקורי האחרון בקלפי.
האמת היא שגם במקום מגורי הפסקתי לפקוד את הקלפי לפני שנים. במקום זה נרשמתי במשרד הממשלתי המתאים כ''בוחר-נעדר'', ואני מקבל כחודש לפני הבחירות מעטפה עבה הכוללת מידע מקיף על כל מי ומה שעומד לבחירה, וכרטיס-מחשב אותו אני מסמן עם בחירותי–לפקיד הבחירות. את כרטיס המחשב אני יכול להחזיר בדואר (חינם בארה''ב - אין צורך בבול) מכל מקום בעולם, וזה מה שעשרות אלפי אמריקאים החיים בישראל עושים. תמיד היה צר לי על כך שישראל אינה מאפשרת זאת ל'יורדיה', אך הבנתי שבחירות-חוץ הן לוקסוס יקר מדי עבור מדינה עניה.
ועם תירוץ זה אני מסוגל לחיות. מה שקשה לי לקבל, עתה כשמפלגות מסויימות מנסות להשתמש בתרגיל ציני (בו תוענק לי זכות-בחירה) כדי להגדיל את מספר בוחריהן, הוא הנימוק שאזרחים ישראלים ישראלים החיים מחוץ לגבולות הארץ הם אזרחים סוג ב' ''ולא הם יכתיבו לנו את דרך חיינו בארץ''. אזרחות היא אזרחות, ואם יש כאלה שאינם ראויים לאזרחות מלאה, יתכן שאזרחות ישראלית מלאה עומדת על כרעי תרנגולת שהיא די צולעת.
לתת להם לבחור?
