אין ספק שהשאלה הזו, שעלתה עתה במפתיע על הפרק, אינה פשוטה וטעונה מחשבה רבה. כמובן ככל שהזכות הזו, אם וכאשר תוענק, תסוייג - כך יהא משקלה פחוּת. אם תוענק למי שעזב את ישראל בשנתיים האחרונות לא תהא בעיה של ממש, פרט לשאלה אם בשביל אלו שווים כל הַטוֹרַח וההוצאות שבפריסת קלפיות ברחבי תבל.

אולם אנו חיים במדינת ישראל. מדינה בה כולנו חכמים וכולנו נבונים, וכולנו יודעים...
זכורה אותה אנקדוטה בפגישה בין ד''ר חיים וייצמן עם נשיא ארה''ב. וייצמן נאנח. שאל אותו הנשיא האמריקאי: ''מה אתה נאנח וייצמן''. השיב וייצמן: ''התפקיד קשה...''
תמה האמריקאי: ''מה כל כך קשה לך? יש בארצך רק איזה מיליון יהודים...''
''כן'', השיב וייצמן, ''אבל כולם נשיאים...''

על כן מיד נשאלת השאלה מי הציע את ההצעה, ומה הוא עשוי להרויח מקבלתה, ומי ומה ירויחו או יפסידו האחרים. ובכן, ככל הידוע מהעתונים, מציע ההצעה היה אביגדור ליברמן, ודרישתו נכללה בהסכם הקואליציוני שחתם עם נתניהו.

אכן העליה הרוסית האדירה כללה, כמו כמעט כל עליה שלא מחמת רדיפות בארץ המוצא, לא מעט נוכלים. הללו עלו ארצה, מיצו את ''סל הקליטה'', ואחר-כך שבו לארצות מוצאם, או ירדו לארה''ב ואירופה. יש להניח שליברמן מאמין שמנפולת זו של נמושות (כהגדרתו של יצחק רבין המנוח) ישיג עוד כמה מנדטים. אולי. בלבי יש ספק גדול בכך: מי שעלה וירד לא מתעניין במיוחד בנעשה כאן. כמה קלפיות ניתן להציג בכל מדינה? האמנם מי שאינו גר בשכנות של ממש לשגרירות או קונסוליה ישראלית יטרח לנסוע מרחקים אדירים כדי להצביע?!
השאלה הזו תקפה גם לגבי היורדים בארצות גדולות אחרות.

מי לבטח לא ירויח? – ערביי ישראל. אמנם בזמנו ערבים מישראל מצאו עבודה בנסיכויות המפרץ ובמצרים, אם כי רוב המועסקים שם היו פלסטינים ולא ישראלים. אולם רובם חזרו או גורשו, לאחר שיאסר ערפאת תמך בסדאם, בפלישה העיראקית לכווית.
מכל מקום לבטח לא יוצבו קלפיות במדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל.
הערבים בארץ-ישראל תומכים ב''צומוד'': היצמדות לקרקע, ויחסית רק מעטים היגרו לארה''ב ואירופה.

הליכוד מאמין שיזכה בקולות רבים, בעיקר מהיורדים לארה''ב. אולי. קשה לבנות על אוהבי א''י השלמה שהתרחקו כל-כך גם מהארץ הבלתי-שלמה שבידינו...

מדוע אהוד ברק מתנגד להצעה? אולי משום שהוא חושש שהתופעה של בריחת המצביעים מהמפלגה שבמנהיגותו קיימת גם בין היורדים בארה''ב.
אלמלא כן איני בטוח שעל ברק היה לחשוש. המוני מפא''יניקים נטשו את המדינה אם מחמת שהגיעו לשם בשליחות כלשהי וראו כי טוב, אם משום שמאסו בשלטון הליכוד , ואם מאלף סיבות אחרות, בעיקר כלכליות. יש להניח שאילו שמרה מפלגת העבודה על כוחה כאן לא היתה מתנגדת כל-כך להפיכת הרעיון לחוק.

בקדימה נחלקות הדעות, אולם ככל שהילת המנהיגות של ציפי לבני מתעמעמת כך מתעמעמת גם האהדה למפלגתה בארץ ויש להניח שכך גם בחוץ, מה גם שזו מפלגה ללא שורשים, ורוב אלו שכן פיתחה נתגלו כרקובים.

מדוע המפלגות החרדיות מתנגדות? אלפי יהודים מארה''ב למדו ולומדים בישיבות בישראל. רבים שבו לארה''ב והם לבטח ישתדלו להצביע אם הזכות תוענק להם. אלא ש''יהדות התורה'' כמפלגה קטנה חוששת שהליכוד, קדימה (?) והעבודה יטלו את מרבית הקולות ובחלוקה הסופית של המנדטים כוחה יקטן. לגבי ש''ס – דומה שהיא חושבת, ובצדק, שאין לה תומכים רבים בין היורדים בארה''ב
ובאירופה.

גם התנועה הדתית לאומית תתנגד, הן משום שאינה חזקה בחו''ל והן משום שבתככיה הצטמצמה מאד וגם אִבְּדָה מצביעים רבים משורותיה שהתפקרו או שהתחרדו. יש גם לזכור שמי שאינו דתי-חרדי, אך מחפש זיקה לדת בחו''ל, ובארה''ב במיוחד, ימצא מקומו בקהילות הקונסרבטיביות או הרפורמיות שם.

על כן נראה שההצעה לא תתקבל בכנסת.
עם זה ניתן לבדוק את תקינותו הדמוקרטית והעקרונית של הרעיון.

יאמר מיד שאין התנגדות של ממש להעניק זכות כזו לסטודנטים הלומדים זמנית בחו''ל ומרכז חייהם עדיין בישראל. גם תיירים אינם מהווים בעיה ממשית, פרט לשאלת הזכות מול העלות. הקושי הוא לגבי ישראלים החיים בחו''ל שנים רבות, וככל שהשנים רבות יותר כך הבעיה גדולה יותר. הבה ונדבר על היורדים, דהיינו אנשים שעובדים וחיים בחו''ל, התערו שם, ובדרך כלל חיים שם עם משפחותיהם.

המצדדים טוענים שרוב המדינות המערביות מאפשרות לאזרחיהן להצביע. זהו שיקול שאינו בדיוק ''תופס'' בישראל, כי הנטל על החי כאן עצום לאין מידה מזה החל על החי במערב: מסים גבוהים; עושק מחירים ללא פיקוח אמיתי; שירות במילואים וסכנת ההיפגעות בלוחמה או בפעולות איבה.
גם מספרם של היורדים עצום ביחס למספר תושבי המדינה. מדברים על 300.000 ''ישראלים'' בארה''ב לבדה, שזה 5% מכלל האזרחים היהודים. מצד שני: בישראל אוכלוסיות גדולות אינן משלמות מס-אמת, ואינן משרתות בצבא או בשירות לאומי אך מצביעות לכנסת, כמו הערבים, החרדים והמשתמטים לסוגיהם.

נטען גם כי לא יעלה על הדעת שמי שאינו חי כאן יחליט עבורנו החלטות, ובעיקר החלטות קשות של מלחמה ושלום. אכן הטענה נשמעת הגיונית, אך בפועל אינה כזו. מדוע? משום שאף אחד לא שואל את האזרח לדעתו ומי שיושב בשלטון מנווט כרצונו.
לא היה משאל-עם אם לצאת למלחמת ששת הימים, הגם שנאצר הכביד מאד באיומיו, בסגירת מיצרי טיראן ובהכנסת צבאו לסיני.
גם במלחמות לבנון לא נשאלנו לדעתנו, ויש להניח שכך יהיה גם בעתיד.
גם מנחם בגין לא שאל את העם לפני מסירת כל סיני למצרים.

ראינו גם שהמנהיגים ''מצפצפים'' על קהל בוחריהם. זכור לרעה אריק שרון שהריז כי ''דין נצרים כדין תל-אביב'', ואחרי שעלה לשלטון על מצע מעין זה שינה טעמו ופקד על ה''התנתקות'' החד-צדדית והכואבת שאת פצעיה עוד נלקק זמן רב. בלשון אחרת: אזרח ותושב ישראל – אל תשלה את עצמך. אף אחד לא שואל לדעתך. המצע המפלגתי תמיד קצר מלהשתרע עליו, ותמיד יאמרו לך: ''מה שרואים משם לא רואים מכאן'', ולא ברור אם מדובר בתבלול או בשר בטחון ששכח להוריד את מגיני העדשות ממשקפתו...

טענה אחרת היא שפעולה כזו תהא ''אקט לא ציוני''. האמנם כל המצביעים בישראל הם ציוניים? שוב: ערבים, חרדים, שמאל קיצוני, פוסט-ציוני... ועוד ועוד.

המצדדים בהצעה טוענים שהיא דמוקרטית - ועל כך ניתן, במצבנו, לחלוק.

טענה מרכזית היא שהענקת הזכות תגביר את הקשר בין האזרחים בתפוצות למדינת ישראל. לדעתי זו טענה קלושה ביותר. היא חסרת משקל מול נוחות החיים בגולה ושיקולי הפרנסה. אינני חושב שרבים יטרחו להצביע והזכות הזו לא תשנה את נטיות הלב, ובעיקר נטיות הכיס.

לסיכום: אינני מאמין שבמצב הקואליציוני כיום ההצעה תעבור בחוק. אם ההצעה תהא מצומצמת מאד, באופן שתחול רק על מי שנסע ללימודים או לטיול, או בשליחות של חברה מסחרית או תעשייתית לתקופה קצובה כך שמרכז חייו בישראל - היא עשויה להתקבל. אלא שגם אז ישקלו שיקולי תקציב: עלות הקשר עם הבוחרים, עלות הפרסום במדיה בארצות הזרות על הבחירות (אינני בטוח שתהא היענות גדולה לדרישה להרשם ולמסור פרטים בקונסוליה הקרובה).

בנוסף לכך – תהליך הבחירות מסורבל גם כך. היו תקופות ש''קולות החיילים'' יכלו להכריע מי תהא המפלגה הגדולה יותר. היה צורך להמתין לספירתן, חישבו מה יהא אם נמתין לקבלת הקלפיות (או התוצאות, אם לא יהא חשש מזיופים בפתיחת הקלפיות בשגרירויות). אנו נמתין זמן ארוך אחרי יום הבחירות עד שנדע מה התוצאות.
חישבו נא גם מה תהא עלות התעמולה בחו''ל למפלגות המתמודדות. הוצאותיהן תכוסינה בסופו של דבר מכספי הציבור.

אילו נשאלתי לדעתי - הייתי דוחה את הרעיון לעתיד, אולי כשמצבנו הכללי, חברתי, כלכלי ובטחוני, ישתפר עוד.

---