אירוחו של השר חיים לנדאו ז''ל

בימים אלו, אחרי הסערות הציבוריות שֶלִווּ את הפרסומים על הנהנתנות של אהוד אולמרט בטיסותיו במחלקה הראשונה בתשלומי כפל ממוסדות שונים ושהייתו במלונות היקרים ביותר; על נהנתנותו של נתניהו בעת ביקור יקר בארה''ב על חשבון מזמיניו, שכלל טיפול שיער לרעייתו בעלות של 2,000 דולר; אחרי זחיחותו של אהוד ברק ושַׁעָרוּרִיַת עֲלוּת האירוח של המשלחת המנופחת של משרד הבטחון לסלון האווירי בפריז; על ההטבות החריגות שנטלה לעצמה דליה איציק, יו''ר הכנסת לשעבר; ובימים אלו- על החלטתו המוזרה של יו''ר הכנסת ''לשדרג'' את טיסות חברי-הכנסת, בין יתר ההטבות שהוא מרעיף עליהם (ולשונות רעות טוענות שבכך הוא מנסה לשדרג גם את תפקידו שלו, מיו''ר הכנסת לנשיאות המדינה), נזכרתי בפגישה אחת, לפני כשלושים שנה ויותר, עם השר המנוח חיים לנדאו ז''ל.

היה זה ערב קר וגשום. חיים לנדאו נשא הרצאה בבאר-שבע, עיר מגורי דאז. בתום ההרצאה בקשתי ממנו שיסור לביתי לארוחה קלה בטרם יסע דרך ארוכה לתל-אביב. למיטב זכרוני השר לנדאו בא לבדו ונהג בעצמו במכונית, או נזקק לתחבורה ציבורית, מכל מקום לא היה עמו נהג.

תחילה סירב מר לנדאו להצעתי, אך לאחר בקשות חוזרות נענה והתלווה אלי לדירתנו הצנועה. רעייתי קדמה את פניו בְּמאור פָּנִים ובקשה לערוך מיד את השולחן לסעודה אך הוא עיכב בידה ואמר שאין צורך, כי הוא ישתה רק כוס תה. לאחר מספר הצעות נֵיאוֹת ''לאכול משהו'' וביקש פרוסת לחם.
רעייתי שאלה בַּמֶה לְלַפֵּת אֶת הַפָּת, הציעה חמאה, גבינה, או כל ממרח אחר אך השר סירב בתוקף: ''רק פרוסת לחם בבקשה''. לא הועילו כל ההפצרות. השר גמע את התה ואכל פת חרבה ואז הודה על ''הארוחה'' הדלה כֹּה, נפנה ונסע לדרכו.

אני תָּמֵהַ מה כל-כך נשתנה אצלנו מאז. האם הפכנו למדינה עשירה? כבר אין ''הומלסים'' ברחובותינו? האם חדלנו לסגור מפעלים ולפטר עובדים קשישים שעבדו עשרות שנים, במשכורות רעב, בכדי לחסוך כמה פרוטות למשרד הבטחון המזמין מדים לחיילינו בסין? האם נתגלו אצלנו מעיינות נפט או מכרות יהלומים? בעוד בכל המדינה מתנהלת מערכה להפסקת העישון הרי חשיבותם של ראשי ממשלה האחרונים נמדדת כנראה בעובי הסיגר הקובני שהם מעשנים בפומבי... האם כרתנו ברית-שלום עם כל שכנינו ותקציב הבטחון כה הצטמק עד שהממשלה טובעת בים הדולרים?
מנין נפלה עלינו הנהנתנות הזו, והזלזול הזה בכספי ציבור? היכן הצניעות? היכן הדוגמא האישית?

היו לנו ראשי ממשלה גדולים שבחייהם האישיים היו צנועים וכמעט סְפַּרְטָנִים. האם תפקודם או קומתם הפוליטית והציבורית נפגעו מכך? אולי להפך?
ראוי לסור לצריפו הדל של דוד בן גוריון בקיבוץ שדה-בוקר, לראות את דירתו השכורה של מנחם בגין בתל-אביב. מתי פַּשְׁתוּ הַנְגָעִים האלו של בזבוז, ראוותנות, נהנתנות וחיפוש ''החיים הטובים'' בין נושאי המשרות הבכירים ביותר שלנו?

האם שאיפה חומרנית זו לא הביאה למתן שוחד, ישיר או עקיף? לגריפה של טובות הנאה. האם לא די בשרים הבכירים שכבר נפלו מֵאִיגְרָא רָמָא לְבִירָא עַמִיקְתָּא, מִכֵס הַשָׂר לְתָא הכלא?

אולי בא הזמן לעצור ולחזור לימים מקדם, וליטול דוגמא מהשר המנוח חיים לנדאו?

---