גו' ביידן, סגן נשיא ארצות הברית, לא הבין ''מה נפל עליו''. שלחו אותו לחתוך סרט בחנוכת מפעל חדש - ''שיחות קירבה'' בין ישראל לרשות הפלשתינאית. שמח וטוב-לב הגיע ארצה, פגש ידידים ישנים וטובים ופתאום ההודעה הדרמטית, המרעישה והמקוממת, ישראל מתכוונת לבנות עוד 1,600 יחידות דיור בירושלים. ממתי ישראל בונה בירושלים? דווקא עתה כאשר עומדים לחנוך את השיחות האלה שממשלו כה התאמץ ליצרן?
הטלפונים מהבוס הורו לו ''לעשות מהומה'', הפלשתינאים ומדינות ערב ''השתוללו'' ממשלת ישראל הייתה ב''הלם''. איך? איך עושים דבר כזה ערב מעמד היסטורי ועוד כאשר נציגו של ירום הודו, נשיא ארצות הברית בארץ?
חבל ששכחו לספר לו שההחלטה החלה ל''התגלגל'' בוועדה כבר לפני 6 שנים ועתה, לגמרי במקרה תם הדיון בה. את מי בכלל מעניינות העובדות?
אז, ביידן חזר מרמאללה, הסתודד קצת עם נתניהו, קיבל התנצלות וסיים את ביקורו ברוח טובה.
אך לא לכך התכוון, אובמה, נשיא ארה''ב, לא בכל יום ניתן ל''תפוס'' את ישראל בפינה. הדלפות על כעס וזעם החלו לזרום לתקשורת, מזכירת המדינה שלו נזפה קשות בראש משלת ישראל בטלפון וטרחה מיד לספר זאת בפרוטרוט ב-CNN, שמועות על דרישות קשות מישראל דלפו לכל העיתונים והעיתונאים. התקשורת הישראלית הייתה בעננים, הם הרי אמרו מזמן את דעתם על ממשלת ישראל.
אך, ראה זה פלא, ראש הממשלה שתק, לא נגרר לפרובוקציה, הדלפות ממשרדו סיפרו שהבנייה בירושלים תימשך עם ובלי הצהרות פומביות, מספר אזרחים אמריקאים רמזו לנשיא ולמזכירתו מהיכן נשבה “הרוח הגבית” שהביא אותם לבית הלבן, הדוברים החלו לרכך את ההצהרות, הנשיא אמר שאין משבר, סתם חילוקי דעות בין ידידים, המזכירה שוחחה עם ראש הממשלה והביעה שביעות רצון. תחילה נראה היה שלאף אחד אין זמן, בוושינגטון, להיפגש עם ראש הממשלה בביקורו בשבוע הבא שם, ופתאום מסתבר שלראש הממשלה אין מספיק זמן להיפגש עם כל המשחרים לפתחו, החל מהנשיא אובמה והמשך במזכירתו הנאמנה.
ואבו-מאזן תוהה איך כל היוצרות הללו התהפכו לו תוך שבוע ימים.
נשיא ארצות הברית פיזר, בטרם היבחרו, הבטחות רבות.
הוצאת הצבא מעירק ואפגניסטן, פיוס עם מנהיגי דרום אמריקה, פיוס עם העולם המוסלמי ובבית, רפורמה בבריאות.
מעשית לא הושג כלום. אף חייל לא חזר מעירק, באפגניסטן הוסיפו חיילים,
צ'אבס מלגלג עליו,
אחמדינג'ד מש... עליו, הרפורמות בבית מקרטעות והעולם המוסלמי שאובמה כה משתדל לרצותו דורש ''מוהר'' – הורדת ישראל על ברכיה.
לכאורה זה נראה קל ופשוט, למדינת ישראל אין ידידים בעולם מלבד ארצות הברית. התלות המדינית, הצבאית והכלכלית היא ברורה, אז מה פשוט יותר מאשר להכריחה לשלם את ה''מוהר'' לעולם המוסלמי בכדי שיתפייסו עם ארצות הברית?
מתברר שזה לא כל-כך פשוט. חלפה למעלה משנה ואובמה נכשל בכל מהלכיו כלפי ממשלת ישראל ומנהיגה.
מסתבר שאובמה הוא אדם חסר ניסיון שלטוני וחסר ניסיון וידע במדיניות חוץ. הוא אינו הנשיא הראשון שחסר זאת. אך נשיאים אחרים לפניו היו מודעים לכך ומינו אנשים בעלי ידע וניסיון בשטחים הללו. אך מה שמאפיין את ממשלו של אובמה הוא שורת מינויים של אישים חסרי ניסיון בניהול שלטון ובניהול יחסי חוץ. לכן הוא בלחץ להביא הישג כלשהו בתום שנת כהונתו הראשונה. הסכם ישראלי-פלשתינאי נראה לכאורה בהישג-יד, אך אי-הכרת המציאות המזרח-תיכונית על ידי יועציו ועוזריו היא בעוכריו. אולי ''השיעור'' האחרון יחכים אותו.
בניגוד ללעג, לבוז ולציניות שמאפיינת את הטיפשורת הישראלית בשנה האחרונה, ביחסה לממשלת ישראל, הרי, לדעתי, זו אחת הממשלות המאוזנות ביותר שהיו בארץ מאז קום המדינה והדבר בא לידי ביטוי בכלכלה יציבה, שקט בטחוני, קידום חוקים שישפרו את חיינו וזרם המבקרים הזרים הבאים לארצנו.
מנגד קיימת נסיגה בתמיכת דעת הקהל העולמית במדינת ישראל, בחלקו הדבר נובע מהקיפאון המדיני אך בעיקר זו תוצאה של תכנית הסברתית ערבית-פלשתינאית מוצלחת בתקשורת העולמית ובמוסדות האקדמיים בארצות שונות שנועדה לייצר למדינתנו תדמית ''מגעילה''.
אין הבדל בין פעולה כזו לבין פעולה צבאית ותוצאותיה עשויות להיות זהות מבחינה מדינית וקיומית. לכן עלינו להפעיל ''יד קשה ונחרצת'' כנגד אותם הגורמים הפועלים נגדנו בשטח זה. גורמים אלו נמצאים ביו''ש ובמדינת ישראל וניתן בהחלט להצר את צעדיהם ואת יכולת הפעולה שלהם. גורמים אחרים נמצאים במדינות ערביות ידידותיות שניתן להפעיל עליהן לחץ להפסקת או צמצום פעילות זו.
''שיחות הקירבה'' כנראה יחודשו בקרוב, איני מאמין שיצמח מהן משהו מעשי. לאבו-מאזן אין סמכות מעמו להתחייב ולחתום על שום הסכם מחייב, אולי משהו זמני ומקומי. השינוי, אצל הפלשתינאים יבוא ''מלמטה''. לטעמי, שיחות עם הנייה יהיו מעשיות יותר מאשר עם אבו-מאזן.
כנראה שהאירוע החשוב ביותר שיקרה השנה במזרח התיכון הוא הסתלקותו של מובראק מכס הנשיאות במצרים וממעורבותו רבת השנים בעיצוב המזרח התיכון. שינוי זה אינו יוצר אי-ודאות במצרים בלבד, הוא מעמיד בספק את כל מערך הכוחות המדיני במזה''ת. ראוי להתכונן לכך היטב.