פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(צו פסח תשע) לצאת ממצרים זה צורך קיומי
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 26/03/2010 שעה 16:33)


(צו פסח תשע) לצאת ממצרים זה צורך קיומי

נסים ישעיהו



שיעבוד מצרים בנפש זה הקיבעונות החשיבתיים, זה השיעבוד להנחות העולם הזה. השיעבוד הזה נובע מהערכה עצמית מוגזמת, מתפיחת הבצק של האגו, שנהיה חמץ. האדם נוטה להיות בטוח בעצמו ובכוחו של שכלו הטוב להובילו בדרך הנכונה, ולמעשה הוא הופך להיות עבד למגבלותיו האמיתיות או המדומיינות.
לקראת חג הפסח, יהודים ובעיקר יהודיות נוהגים לקרצף כל פינה בבית במאמץ לא להשאיר פירור חמץ. בדרך גם מסלקים כל פירור אבק, אבל זה בונוס שלא כתוב בספרים, זו תוספת הנובעת כנראה מהעובדה שאנחנו אוהבים ניקיון ומנצלים את ההזדמנות כדי להיפטר מכל גרגר אבק. מצד הדין, חייבים לבדוק ולבער את החמץ, אבל זה הכל. אין, לכאורה, שום עניין הלכתי בביעור האבק. שורש התופעה הוא במה שהתורה מצווה (שמות י''ג): ז מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל-גְּבֻלֶךָ. אם זה היה הכל – היינו מנקים היטב כדי שלא ישאר חמץ שאפשר לראות ולא מחטטים בחורים ובסדקים. אבל התורה אינה מסתפקת בכך, היא מוסיפה ומזהירה (שמות י''ב): יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם. זה אומר שגם חמץ שלא רואים, זו עבירה חמורה וחייבים לבער אותו, אז מחטטים בכל מקום ומחפשים שמא יש שם פירור חמץ.

ומה באמת העניין של בדיקת וביעור חמץ? כלומר, ראינו שהתורה מזהירה מפני הימצאות חמץ ברשותנו במהלך שבעת ימי חג המצות, אבל השאלה היא מהו המסר הרעיוני עבורנו? ננסה להשיב על כך מתוך התבוננות בדיני בדיקת וביעור חמץ, על פי תורת החסידות. המקור ההלכתי הוא במסכת פסחים, וזה מה שאומרת המשנה ונקבע להלכה (פסחים א): א אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. את החמץ שמוצאים בבדיקה, מבערים באש ביום ארבעה עשר, בערב החג. אבל בנוסח המשנה מתעוררות כמה שאלות: א. הנוסח הרגיל הוא 'ליל יום פלוני', כמו 'ליל שבת' וכדומה, מדוע כאן בוחרת המשנה בלשון אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר ולא 'ליל ארבעה עשר'? ב. בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ, מה יש לבדוק בחמץ? הרי כתוב, כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, אז הבדיקה היא במקומות שנוהגים להכניס שם חמץ, לא בחמץ עצמו. ג. הבדיקה צריכה להיעשות לְאוֹר הַנֵּר, למה לא מספיק אור החשמל? ולמה לא לבדוק באור יום, זה הכי טוב, לא!?

אכן, כאשר מתייחסים לצד הטכני של בדיקת וביעור חמץ – השאלות הנ''ל מוצדקות בהחלט. אלא שכמו בכל מצווה שיהודי עושה בגשמיות העולם הזה, גם כאן, במצווה לבדוק ולבער את החמץ הגשמי, טמון מסר רעיוני/רוחני. החמץ הגשמי זה בצק שתפח מעבר לממדיו המקוריים, ובפסח הוא אסור בתכלית האיסור. אגב, בתורה יש הרבה איסורי מאכל, אבל מרבית האיסורים עשויים להתבטל אם נטמעו ברוב. מכאן הביטוי ''בטל בשישים''. ובדרך כלל, גם מה שאסור באכילה – אינו אסור בהנאה, אפשר למכור אותו לגוי ולהשתמש בכסף. אבל יש איסורים בודדים שאינם מתבטלים בשום רוב ובנוסף לכך הם גם אסורים בהנאה, אחד מהם הוא חמץ בפסח. שעל כן, 'חמץ שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה'. כלומר, יהודי ששכח לבדוק את המקפיא ואחרי פסח, או במהלכו, מצא בו איזו פיתה ששמר לשעת חירום, לא רק שאסור לו ולכל יהודי לאכול אותה, אסור לו גם לתת אותה לבעל חיים שהוא מחזיק או למכור אותה לגוי.

אבל נחזור לענייננו – בדיקת חמץ וביעורו – מה זה אומר בעבודת הנפש? כלומר, מה זה אומר בעבודת ה' של יהודי? ואיך זה קשור ליציאת מצרים דווקא? ובכן, כמו שהתחלנו להסביר במאמר הקודם, שיעבוד מצרים בנפש זה הקיבעונות החשיבתיים, זה השיעבוד להנחות העולם הזה. ומה שגרוע יותר – שיעבוד האדם לשכל של עצמו, לאגו שלו. בדרך כלל, השיעבוד הזה נובע מהערכה עצמית מוגזמת, מתפיחת הבצק של האגו, שנהיה חמץ. האדם נוטה להיות בטוח בעצמו ובכוחו של שכלו הטוב להובילו בדרך הנכונה, ולמעשה הוא הופך להיות עבד למגבלותיו האמיתיות או המדומיינות. הנחות העולם ולחציו, נתפסים אצלו כגורמים מכריעים שהוא חייב להתחשב בהם ולרצות אותם. בינתיים הוא לא שם לב שהפך להיות עבד לאותן הנחות ולאותם לחצים.

זהו בדיוק שיעבוד מצרים שממנו יש להשתחרר ואת זה בא חג הפסח להזכיר לנו. אלא שאי אפשר להשתחרר ממצרים סתם כך. ממצרים הפיזית אפשר לצאת ואולי אפילו בקלות יחסית, שכן בדור הזה כבר אין פרעה שמשעבד יהודים בכח. אבל כאמור, המשימה שלנו היא להשתחרר ממצרים הרעיונית, שזה שיעבוד קשה ומצוי ביותר, וכנראה בעיקר פה במדינת ישראל. השיחרור הזה – הוא הוא ביעור החמץ בנפש. אלא שכדי לבער את החמץ צריכים קודם למצוא אותו וזה לא פשוט בכלל. כי יש אמנם חמץ שרואים ואותו, אם רוצים – קל יחסית לבער. אבל יש גם חמץ שלא רואים, הוא מסתתר בחורים ובסדקים (של הנפש) ואותו יש לחפש כדי לבער, וזה מאמץ לא קטן.

ללכת לאורו של נר ה' נשמת אדם

בדיקת חמץ נערכת אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, לְאוֹר הַנֵּר. בפשט זה מפני שאלומת האור הקטנה מחייבת אותנו לריכוז מלא בתחום שהיא מאירה וכך נוכל למצוא את החמץ. בפנימיות – אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר זו מדרגה רוחנית שקצת מעבר לשכל האנושי, שאליה יש להתחבר כדי להיות מסוגלים לבדוק את החמץ של עצמנו. ואת זה ניתן לעשות רק לְאוֹר הַנֵּר. הכוונה היא ל- נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ'), שעל ידי התחברות לאור הנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל, התחברות שהיא אפשרית אם מניחים הצידה את השיעבוד לגשמיות העולם הזה, מאירים את הרבדים השונים בנפש, כולל אלה הנסתרים, ומצליחים למצוא את החמץ שמסתתר בהם. כאמור, פעולה זו נעשית בשעת ערב, אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, והיא מספיקה כדי לזהות את החמץ, לרכז אותו ואפילו לנטרל אותו, אבל עדיין לא לבער אותו.

כדי לבער את החמץ, צריכים להמתין לאור היום, ביום ארבעה עשר. התורה קוראת ליום הזה 'ראשון' (שמות י''ב): טו שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם – הכוונה לביעור חמץ שזמנו, כנ''ל, הוא ביום ארבעה עשר, עוד לפני התקדש חג המצות בליל חמישה עשר, והתורה קוראת ליום הזה ראשון. כלומר יש בו איזו מדרגה רוחנית השווה לזו של יום חמישה עשר, שהוא הראשון האמיתי. שכן כתוב בהמשך: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי. וכאן ברור שהכוונה ליום חמישה עשר שהוא היום הראשון בחג המצות שנמשך שבעה ימים. גם כתוב: טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: אז גם ארבעה עשר וגם חמישה עשר הם היום הראשון?

ובכן, ה'ראשון' בנפש זו מדרגת החכמה שהיא ראשית המודע. לאחר שהאדם התחבר אל העל מודע ב- אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר ובדק את החמץ שבנפשו לְאוֹר הַנֵּר ה' נִשְׁמַת אָדָם, פעולה שאשר לעשות רק מתוך קבלת עול, שכן זה נוגד את הטבע האנושי, הוא יכול לעבור לשלב הבא ולעבוד על ביעור החמץ. כאמור, בשלב הראשון הוא יכול רק למצוא את החמץ ולרכז אותו. בנפש – זה אומר שהוא יכול לכפות על עצמו התנהגות נאותה בהתאם להוראות התורה, ושוב, מתוך קבלת עול בלבד, אבל עדיין לא להתגבר על נטיותיו כך שיצא משיעבוד לחירות אמיתית. עדיין אין בכוחו להפוך את טבעו מרע לטוב, מחמץ למצה. את הכח להיפוך כזה הוא עשוי לקבל ביום ארבעה עשר, בראשון, מתוך התבוננות שכלית בגדולת הבורא יתברך. התבוננות שבכוחה להעניק לו זווית ראיה נכונה על עצמו ועל העולם ובכך לבער מנפשו את החמץ, את נפיחות האגו שמפריע לו להשתחרר ממצרים.

וכל יהודי יכול להגיע למדרגה זו, שכן בפנימיות הלב של כל יהודי מצויה נקודה של חיבור לאין סוף ברוך הוא, נקודת היהודי שבו. נקודה זו עלולה להיות מכוסה בערימות של רפש, ערימות של חמץ במקרה שלנו, אבל אל הנקודה עצמה – החמץ אינו מגיע. וזה מה שרומזת המשנה באומרה: מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. הנקודה הפנימית הזאת אינה צריכה בדיקה כי החמץ – שיעבוד מצרים, אינו יכול להגיע אליה, אינו שולט בה. שם היהודי תמיד בן חורין וקשור לרבונו של עולם. ונקודה זו היא המעניקה ליהודי את הכח להתגבר על הפיתוי והנטיה להשתעבד למצרים. כאמור, נקודת היהדות שלנו עלולה להיות מכוסה בכיסויים רבים וכבדים, אבל היא קיימת. וכדי לחשוף אותה צריכים לבדוק את החמץ לְאוֹר הַנֵּר ה' נִשְׁמַת אָדָם, להתבונן בגדולת הבורא מול קטנות הנברא. בכך חושפים את אותה נקודת יהדות מסותרת ובהדרגה היא מאירה את כל הנפש עד להיפוכה המוחלט מחושך לאור, מחמץ למצה.

וכל הנ''ל קשור קשר הדוק עם פרשת השבוע שקוראים בשבת שלפני פסח, פרשת צַו. (ויקרא ו'): א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. המזבח רומז ללב היהודי שבו בוערת אש תמיד של דבקות בה'. קרבן עולה מתאפיין בכך שכולו עולה על המזבח, בשונה מקרבן פסח למשל, שנשחט במקדש אבל בעליו הם האוכלים את בשרו. את כל הקרבנות מקריבים רק ביום, אבל האש על המזבח דולקת תמיד ואברי הקרבנות ממשיכים להיאכל באש המזבח גם בלילה, אם לא הספיקו להיאכל ביום. וזה רומז למצבים הנפשיים שחווה יהודי בקשר שלו עם הקב''ה; במצב של אור, יום, הוא מזהה את השגחת ה' וקל לו לחוות את הקשר אליו. אבל בלילה, כאשר חושך הגלות מתגבר ולא מזהים את אור ה' בעולם – עליו להפעיל מאמץ מודע לשימור הקשר הזה, שהאש בלבו לא תכבה לעולם. ובע''ה, על ידי זה נזכה לצאת מגלות לגאולה מיד ממש.

ואז, בלי ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי