|
|
|
דמוגרפיה ואלימות: זמן סינכרוני ואסטרטגיה פלשתינית:
כשל האחריות, זמן המתכנס לנקודה, ועליבות הפוסט-ציונות
מיכאל מ. שרון
תפיסה א-היסטורית חברתית ואירגונית של ''זמן המתכנס לנקודה''
ניתן להניח ש''האחריות'' קצרת הטווח, או היעדרה, מבחינת ''כי ישען איש עליו, ובא בכפו ונקבה'' מקורה אכן בסוג של תחושת זמן מנושלת/נטולת עתיד ועבר, קצרת-משרעת. מבנית, התפתחה זו כאן בתוקף תפיסת עולם של גורמים שהקימו את התשתית המוסדית/ ביורוקרטית (או עקב קריסת התנופה הבונה שתפיסה זאת איפשרה פעם במידת מה, לדרגת ריטוריקה).
מוסדית, דומיננטיים מאבקי סך- 0 והתגבשות והתפרקות קואליציות שונות לצורך ביצוע מחטפי-כוח.
רכיב ה''עבר'' או הכרוניקה של התנופה הראשונית והמשכיותה, הרצף הבונה, נעלמים.
אלה מומרים בתפיסה של הרגע, תוך מאבק כוחני על יתרונות רגעיים, התפרקות והיווצרות קואליציות, ונטייה ברגע נתון להתנער ממה ש''פעם'' היה מקור כוח וברגע נתון בהווה נחשב לנטל מיותר.
משאבי האנוש הכוללים באירגון ביורוקרטי שהוקם על רקע משקעים ''בולשביקיים'', (אף אם אנשיו כיום לובשים בלייזרים) אינם נתפסים מבחינת תרומתם הכוללת לתפוקה ולאיכות, אלא מתחלקים לגורמים תומכים וגורמים עוינים, מבחינת תוספת כוח או גריעתה במסגרת של מלחמת הכל וכל.
גורמים בונים ראשונים במעלה שהיו ממבססי האירגון בשלבים קובעים, וממקדמי המומנטום שלו בהווה, מודחים ומנוטרלים. זאת בריטואל קבוע של הצגתם כ''מטילי טרור על העובדים וכגורמי אי תפקוד'' - שבמידה שיש בכך אמת, אין הדבר אלא פרי חבלות תפקודיות של להקות ציניים כוחניים האוחזים זה בגרונו של זה.
כתחליף למאמץ משולב קורס האירגון הביורוקרטי לחטפנות ואיי קואליציות מפוררים, כשאנשיו תופסים את מציאותם כג'ונגל שבו יש לחטוף כמה שיותר.
יש להבין: בג'ונגל, שאינו כפוף לתהליכי היצרנות וההרחבה האנושיים, כמות הערכים קבועה, כך שאם אני מצליח לחטוף 8 יחידות (נניח), אני גורע מהזולת 8 יחידות אלה. דהיינו, כאן חלה לוגיקה של משחקי סך- 0 בהם הגברת רווחתם ומשאביהם של חבורת פרטים אחת, באה על חשבון גריעה זהה מרווחתם ומשאביהם של קבוצת פרטים אחרת.
ברור שהדבר חל על אירגון שאינו צריך להוכיח יעילות ותפוקה במבחנים אוביקטיביים בשוק החופשי, או במבחנים אוביקטיביים אחרים.
יתירה מכך, הדבר ניזון מאידיאולוגיה סוציאליסטית מסורתית של ראיית מצויינות ותכונות אנושיות סגוליות אחרות כיתרון ''לא הוגן'' המכניס נימה ''מנוכרת וזרה''.
''זאת'' מושמת עד מהרה ללעג ובדחנות, תוצריה של הרמטיות סהרורית אך כוחנית - כשתכונות ותרומות מבורכות הופכים בפיות זבי ריר ורכילות וירטואלית נמרצת - לחסרונות נוראיים המחבלים בקולקטיב וכוח הכפיה שלו.
אכן, במציאות של משחקי סך- 0 ונזילות של קואליציות נבנות ומתפרקות לבקרים, נעלמת תחושת העשיה הרצופה והמתהווה, תחושת משך-הזמן הנפתח קדימה אך המעוגן בשלבים קודמים, וטווח הזמן-הנתפס מתקצר למשרעת הווה קצרה.
האחריות - הנפרסת בזיקה לעשייה רציפה ולאנשים הדוחפים אותה, מומרת בראיית כל גורם שאינו מחזק בקונסטלציית ההווה-הנקודתי התורנית - למעין שק חול (או תפוחי אדמה ישנים) שיש לזרוק מהכדור הפורח.
אכן, האידיאולוגיה הזאת (או משקעיה) גורסת משהו בנוסח ''בהפקת יתרונות רגעיים בכוח כפייה על חשבון מה שלא שלנו ובאפס מחיר- כולנו ביחד כאיש אחד; אך מבחינת אחריותנו ומחוייבותנו, ''איש איש לגורלו''.
''פוסטולט הבריחה'' הזה תוך הצבה-למעשה של חוסר האחריות כעקרון מנחה, מיוחס לאישיות רבת זכויות (יצחק רבין), אך שהיפנימה, אולי מבלי משים, את העקרון ההרסני הזה, בפרשת לוינסון בסביבות 1983 , פרשה שמודל הויקטימיזציה המערכתית שלה תואם היטב את לוגיקת תפיסת-הזמן הסינכרונית והשלכותיה המוצגות להלן.
תפיסה היסטורית סינכרונית - בגידת הפוסט-ציונות
כיצד תעמוד חברה בה דומיננטית תפיסת זמן סינכרונית (הווה המתכנס לנקודה), במאבק קיומי מתמשך עם חברה בעלת תפיסת זמן היסטורית של המשכיות הנפרסת במרחב זמן ארוך (תפיסה היסטורית דיאכרונית)?
ראשית, אגע קצרות בתפיסת הזמן של ''מקדמי'' הפוסט-ציונות, כפרופ' ברוך קימרלינג, שהינה סינכרונית מובהקת. פרופ' קימרלינג הנכבד מציג, דומני, מציאות של ישוב עירוני ערבי ענף-תרבות והומה אוכלוסין, השוקק מודעות אינטלקטואלית פוליטית גבוהה בפלסטין של המאה ה- 19 (אשמח בוודאי אם ינקוב בשמו של משורר או סופר פלשתינאי נחשב יחיד מאותה תקופה, בניגוד לכאלה במצרים דאז, או למשוררים, סופרים ואינטלקטואלים פלשתינאים כיום).
נראה שגישה זו הינה סינכרונית, בהשליכה מההווה בשנות ה- 90 ואילך, כלפי פלסטין של תחילת המאה הקודמת. זאת בדומה לציירים אירופאיים מימי הביניים והרינסנס, שציירו פרשיות מחיי ישוע ואת הצליבה, אך עם רקע-הווה של אירופה בת זמנם (מבנים ונוף ירוק אירופיים ואנשים אירופיים תכולי עיניים, חלקם בלונדיניים).
האוכלוסיה הערבית בא''י : גרעין הבסיס וההתפתחות עקב הגירה
נאראטיב ''פלסטין הבורגנית והצפופה'' של הפוסט-ציונים עומד בסתירה לריבוי עדויות, ציורים ותצלומי תיירים ומתיישבים אירופים (כמו הטמפלרים) בפלסטין מאותה תקופה, המעלים ארץ דלילה ביותר באוכלוסין, מספר מועט של עיירות קטנות וכפרים דלים.
בהיעדר רישום מסודר וסטטיסטיקות של אוכלוסיה (הביורוקרטיה העותומנית) מכרעת בנושא זה הינה הויזואליה, בפרט זו הנפרשת על נופים נרחבים, ואינה מתמקדת בדמות ציורית כזו או אחרת (או אף צילומי אוויר של מטוסים טורקים ואנגלים ממלחמת העולם הראשונה).
בעניין הויזואליה הצרופה, להמחשת-מה (בנפרד מעמדות ומושגים), ניתן להביא חתך ויזואלי חטוף מתחילת המאה שעברה, מצד הסופר חיים ברנר (כשחתך זה מייצג מן הסתם מעין ''ממוצע'' ויזואלי כולל, וזאת בנפרד מהעובדה שברנר לא חסך שיבטו המושגי והלשוני מה''נוף'' האנושי סביבו, לכל סוגיו, בלי יוצא מן הכלל)
''הרים חרוכים, אשר לא יניבו תנובה, גידולים דלים בשפלה, אכולי עכברים, כפר ערבי בנוי על תילו וקיים על מזבלתו ומפיץ קטב ודבר מסביב באדם ובבהמה, פרות כחושות כקומת כלב, הנאבקות עם היתושים המכסים אותן, יראה הנוסע''.
במקומות אחרים מותווית ויזואליה והתרשמות כוללת מתחילת המאה- אמנם כאן כבר חדורת המשגת-מה שלילית/סטיראוטיפית של הנוף האנושי עצמו:
''ערומים, אכזריים, מלוכלכים, מזוהמים, פראים, נירפים, בעיניהם חלאת המוגלה של הטרכומה, עם שחור הפחמים ועורמת פקחנים''.
למותר לציין שברנר היה איש תנועת הפועלים והעליה השניה, ולא חניך של קולוניאליזם אירופי גזעני ופטרנליסטי, ויש להניח בסבירות גבוהה שהוא בא לכאן ''טאבולה ראזה'' (לוח חלק) מבחינת סטרוטיפים מתנשאים.
מכל מקום, לא בולט בויזואליה שלו רושם דומיננטי של ישוב עירוני מפותח, צפוף והומה אדם השוקק תרבות, אלא של סביבה מיושבת ומפותחת מבחינה זו הרבה פחות מסוריה ולבנון דאז, ובוודאי ממצרים.
הצורך להסתמך על עדויות מבוססות-ויזואליה בעניין זה פג בעקבות החלתה של האדמיניסטרציה הבריטית על פלסתינה/א''י. בסביבות 1921 החלה להופיע סטטיסטיקה דמוגרפית מסודרת (בהסתמך על זיכרוני מלפני 32 שנה, מעת שירותי הצבאי, כאשר ביקרתי בארכיון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בירושלים ונברתי בכרכים המצהיבים האלה) .
בקיזוז סביר של 3% גידול טבעי של האוכלוסיה מאותם שנים, ניתן לחשב אומדן די מדוייק של
כמות המהגרים הערבים מעיראק, עבר הירדן, סוריה ולבנון שהתווספו לכ- 300 אלף (או פחות)
ערביי ארץ ישראל המערבית מ- 1921 עד 1946 .
(דברי מבוססים על זכרון, נאמן אמנם, אך טוב יעשה מי מקוראי ''ארץ הצבי'' שיגש לארכיב בירושלים ויפרסם את המספרים המדוייקים. מקורות בריטיים נקבו בזמן הצהרת בלפור, טרם שערכו מרשמי אוכלוסין, באומדן של כ- 700,000 ערבים תחת השלטון הטורקי בא''י, אך מספר זה כולל גם את הערבים ממזרח לירדן, בגבולות המנדט המקוריים ).
יש לציין שגלי הגירה ערבים אלו זרמו לכאן מתחילת ההתיישבות הציונית בתקווה להיטיב את תנאי קיומם, בסימביוזה עם הפיתוח הכלכלי של הארץ מצד מפעלי ההתיישבות הרבים והאנרגטיים.
גם תודעתם ותרבותם של תושבי פלסתינה הערבים ומאות אלפי המהגרים הערבים התפתחו בסימביוזה איתנו, אך הדבר לא מנע מהם להתייחס בחוסר כבוד הולך וגובר אלינו כפרטים ולשאיפתנו לריבונות כאן.
השיקול הדמוגרפי הווה גורם חשוב בשכרון/סחף הכוח של הישוב הערבי המתפתח במהירות תלולה, כשההגירה הערבית היכפילה ויותר את מספרם ביחס למה שניתן היה לצפות מגידול טבעי של האוכלוסיה המקורית עד 47.
צמיחה תלולה זאת במשך 30 שנה הוותה, סביר להניח, שיקול מדרבן נוסף ומאז'ורי בדחיית ערביי פלסתינה את תוכנית החלוקה של האו''ם ב- 47 - תוכנית שנחתכה אגב בפרופורציות טריטוריאליות מקבילות ליחס האוכלוסיה הערבית ליהודית ב- 47 .
גישת הביטול הקיומי הגובלת בגזענות של הערבים כלפינו מצאה כנראה את ביטויה בעובדה שהאמנה הפלשתינאית משנות ה- 60 כללה סעיף הדורש מהיהודים שהיגיעו לכאן אחרי 1917 (הצהרת בלפור ותחילת המנדט הבריטי) לעזוב את הארץ ולחזור לארצות מוצאם:
האפליה בין דם לדם התבטאה בכך שבני המהגרים הערבים לכאן מאז 1917 - קרוב לחצי מהפלשתינאים המצויים כיום - לא נידרשו אף הם לכך.
אלימות ודמוגרפיה: מרכזיות השיקול הדמוגרפי באסטרטגיה הפלשתינאית
ניתן להסיק על מרכזיות השיקול הדמוגרפי בעיני האליטות וההנהגה הפלסתינאית על פי הסמיכות בין גלי ההגירה היהודית המרכזיים לכאן ובין הפרעות והפוגרומים הערבים: אלה ארעו ב- 1928 ו- 1936 במקביל ל''עליית גרפסקי'' (על שם גזרותיו הכלכליות של שר הפנים הפולני) מ- 1928, והעלייה מגרמניה בזרם גובר החל מ- 1933. הפרעות האלו נועדו, מן הסתם, להרתיע מהגרים יהודים מלבוא לכאן מאירופה, וכן להביא את משרד המושבות הבריטי להגביל את ההגירה.
ובנושא הסכמי אוסלו: סביר שכמה ויתורים-לכאורה מרחיקי לכת על לאווים מסורתיים מצד הלאומיות הערבית בעקבות הסכמי אוסלו ב- 93 באו בעקבות שחרור ההגירה המאסיבית מבריה''מ לשעבר החל מ- 1990 .
סביר שהיה כאן מהלך של נסיון קיבוע, בלימה ו''השבה לקדמות'' מצד ההנהגה הערבית, ואולי גם מגמה להרתעת העליה הזו, בעקבות תצהיר חזקה מוקדמת מצד הערבים ביחס לטריטוריות פוטנציאליות להתישבות.
כפי שקובע קיסינג'ר בריאליזם מפוקח בספרו החדש על התווי הנדרש ממדיניות חוץ אמריקנית בעידננו, הרי שהצד הערבי רואה בנו מאז ומתמיד גורם שפלש ל''שטחים ערבים מקודשים'' שיש לסלקו מהמזרח התיכון בכל דרך.
סביר להניח שמבחינתם, מהרגע שאנו חולשים על אדמתם, הרי שאנו יכולים לעשות כל דבר, ולהביא לכאן מליונים רבים של אנשים לחזק את משקלנו ואחיזתנו כאן.
בניגוד לתפיסה הסינכרונית-הווית הדומיננטית אצלנו, הרי שאצל יריבנו דומיננטית תפיסה היסטורית דיאכרונית, המתפרסת על טווח ארוך של זמן, ומתרפקת על האתוס ההרואי של מלחמתם הממושכת בצלבנים. הצלבנים חתרו להביא לכאן לחיזוקם עוד ועוד אירופאיים באמצעות ''גיוס'' אידאולוגי נוצרי.
בדומה לכך ניתן ל''הבין'' את אימתם של הפלשתינאים נוכח המהפכה האזרחית שראש הממשלה ברק פתח במחצית השנייה של שנת 2000 בצעדים נמרצים לכינונה: ביטול חוק השבות במתכונתו הקיימת, היה עשוי להכשיר את הקרקע, לתפיסתם, למשיכת מליוני מהגרים נוספים לכאן, שאין בודקים בציציותיהם היהודים, אלא מסתפקים בהבעת נאמנותם למפעל הציוני (בתעודת הזהות היה אמור להרשם ''עברי'' ולא ''יהודי'').
אכן, האנטיפאדה פרצה מיידית לאחר המהלכים ההמקדימים למהפכה אזרחית זאת.
על פי גישה זו, האנטיפאדה נועדה, בין יתר מטרותיה, במידה רבה להסיג את ההיסטוריה הדמוגרפית לאחור תוך העסקת-דמים דומיננטית וגם לחולל השבה לאחור מבחינה כלכלית, ולפגוע אנושות בהלכי רוח וגורמי ליברליזציה חברתית וכלכלית בישראל.
|
|
|
