פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(פסח תשע) יותר טוב שלא תשאל. האמנם?!
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 02/04/2010 שעה 11:00)


(פסח תשע) יותר טוב שלא תשאל. האמנם?!

נסים ישעיהו



הוא עד כדי כך התרחק מהטבע היהודי, הטבע לשאול שאלות ולהקשות קושיות, עד שאינו יודע אפילו מה לשאול. וזה בא לו כי הוא מתקשה לקבל את רעיון הבחירה ומעדיף להיות ככל העמים
יש מי שאינם אוהבים שאלות, כל שכן שאינם אוהבים קושיות, וזה טבעי, כמו למשל מורים או הורים שאינם יודעים מה ו/או כיצד להשיב לשואל. גם מנהיגים אינם אוהבים שאלות, כי אלה נשמעות להם כמטילות ספק בעובדה שהם יודעים טוב מאחרים מה נכון לעשות וכו'. והכי פחות אוהבים שאלות, כך מקובל לחשוב, הם ''כהני הדת''. אלה אינם אוהבים ששואלים אותם, כי על אמת מוחלטת לא שואלים שאלות ובטח שלא מקשים קושיות. ההבדל בין שאלה לקושיה הוא פשוט, שאלה מתייחסת למידע מבוקש, קושיה מנסה להבין מידע לא ברור או סותר. אמנם בדרך כלל מעדיפים שלא להסתבך עם שאלות וקושיות, אבל יש לנו חג אחד שהקושיות והשאלות הן חלק ממנו, חג הפסח. בליל הסדר הילדים מקשים ארבע קושיות שכל אחת מהן מתחילה ב''מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'' ואנחנו מעודדים אותם לכך. מראש מלמדים אותם לשיר את הקושיות ויש אף מי שמחלקים פרסים לילדים המקשים בלשון רהוטה.

לכאורה, אצלנו היהודים, למסתייגים מהנטיה לשאול שאלות ולהקשות קושיות, יש מקורות טובים להסתמך עליהם. הרי הגמרא אומרת שצריכים זהירות גדולה בחקירות שכן כתוב בספר בן סירא (חגיגה יג/א): : במופלא ממך – אל תדרוש, ובמכוסה ממך – אל תחקור, במה שהורשית – התבונן. אין לך עסק בנסתרות. זה ציטוט די נדיר מספר שלא מרבים לצטט ממנו. על כל פנים ראינו כאן מקור מפורש לכך שמוטב להמנע מחקירות ברבדים הנעלמים מאתנו. השאלה היא, מה הם הגבולות? הרי התלמוד הבבלי מלא שאלות וקושיות, ומהן נוקבות ביותר, אז מתי והיכן מותר ומתי והיכן אסור לשאול ולהקשות?

שני דפים קודם קובעת הגמרא שיש גבולות שבתוכם, לא רק מותר אלא צריכים לשאול ולהקשות. ומעבר לגבולות אלו – חלה ההגבלה ומוטב להמנע מחקירות. וזה מה שאומרת הגמרא (חגיגה יא/ב): יכול ישאל אדם (מה היה) קודם שנברא העולם? תלמוד לומר (דברים ד): ל''ב לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ;... אז למה להסתבך? מוטב שלא נשאל בכלל, חושב לו זה שמעדיף כמה שפחות להתאמץ או שפוחד מהתשובות. הגמרא מתייחסת לכך ולא בחיוב: יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית – תלמוד לומר כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ. יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור – תלמוד לומר וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם. מלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם – אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור.

מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור, אלה ארבעה רבדים שעליהם אסור לשאול. כאמור, בליל הסדר אנחנו שואלים ארבע קושיות ויש לנו גם ארבעה בנים שכל אחד מהם שואל את שאלתו או מקשה את קושייתו. האם יש הקבלה בין הדברים? בעצם, זו שאלה ריטורית, ברור שיש הקבלה, רק צריכים למצוא אותה. אנחנו ננסה לעשות זאת בהסתמך על שיעור שלימד הרב יצחק גינזבורג שליט''א, כדלקמן. החרות לשאול זה משהו יחודי לעם ישראל, חרות שאנחנו זוכים לה בחג הפסח. היציאה משיעבוד מצרים, היא לא רק במובן הגשמי, אלא גם ובעיקר במובן הרוחני. המשועבד אינו רשאי ואינו מסוגל לשאול ולהקשות, ולא משנה אם הוא משועבד לפרעה או לקבעונות החשיבתיים שלו. פסח הוא חג החרות בממד הרוחני, לא פחות - ובדורנו אף יותר - מאשר בממד הגשמי. אדם זקוק לחרות כדי לממש את עצמו ואת שאיפותיו, ובאותה מדה הוא זקוק לה כדי לבטא את ספקותיו.

לא בכל מקרה ימצא השואל תשובות לשאלותיו, אבל העובדה שהוא חופשי לשאול את שאלותיו ולנסות ללבן את ספקותיו, גם אם לא יצליח לברר וללבן את כל הספקות המציקים לו, בכוחה להעניק לו שלוות נפש. ספק אם יש מישהו שאין לו כל שאלה או קושיה, אבל ברור שרבים מאד, רבים מדי מדחיקים את שאלותיהם וספקותיהם מסיבות שונות ומשונות. ובדור שלנו, כמו בדורות רבים שקדמו לנו יש לומר, יש כאלה שהספקות המנקרים בקרבם מסיטים אותם מן הדרך והם בועטים בכל מה שניסו ללמד אותם. כי אם אין היתר לשאול ולהקשות – נשארים משועבדים לספקות ולקושיות. הם מואסים בשיעבוד ומשחררים את עצמם בדרכם שלהם. הדרך הזאת – היא עצמה דרך של שיעבוד מסוג חדש, שיעבוד למצרים השכליים והרגשיים של המורד, אבל לפחות הוא קובע לעצמו את סדר היום ואין גורם חיצוני שמכתיב לו. כך לפחות הוא חש, ויחסית, טוב לו במצבו החדש. חג הפסח מלמד אותנו שלא רק שאין להבהל מקושיות, אלא שיש תועלת רבה בהעלאתן אל פני השטח. והתועלת היא, יציאה משיעבוד לגאולה.

ארבע קושיות קיומיות



הרב גינזבורג שליט''א מזהה עבורנו ארבע קושיות קיומיות שמציקות ליהודי: א'. מדוע נברא העולם? או אם נמקד – מדוע נבראתי, לאיזו תכלית? ב'. מדוע נבחר עם ישראל? זו שאלה שנובעת מהשאיפה לשיוויון הטבועה בנו, מהשאיפה לצדק ולהזדמנות שווה לכל הברואים. ג'. מדוע לא בא משיח? קושיה זו מתחדדת ומחריפה מדור לדור ככל שמתמשכת ההיסטוריה המוכרת לנו. ד'. הקושיה האחרונה היא מדוע יש רע בעולם? איך יכול להיות שהרע מתגבר כל כך ומה שרואים זה שהטובים סובלים, רע להם, בעוד הרעים חוגגים. כאמור, אלה ארבע שאלות קיומיות המציקות ליהודים. וגם אם לא בדיוק במלים האלו מנסחים אותן, הן קיימות ברקע וניתן לזהות אותן גם בשיח התקשורתי אצלנו ובכלל. התועלת שבהעלאת שאלות קיומיות ובהבאתן אל המודעות היא בכך שזה עשוי לדחוף אותנו למצוא פתרונות.

כי כל עוד השאלות מודחקות – אנחנו משועבדים למצוקות הקיומיות שנובעות מהשאלות הקיומיות שהדחקנו, ואפילו לא מנסים להשתחרר מהן. כאילו זהו טבע העולם ואין מה לעשות. ברור שתשובה שכלית אינה יכולה להספיק כמענה לשאלה קיומית, אלא עלינו לפתור את עצם הקושיה. כלומר, למצוא הצדקה אמיתית, חווייתית – לעצם קיום העולם ולבחירה בנו כיהודים, וכן לבטל את מציאות הרע בעולם ולפעול את התגלות המשיח. בליל הסדר, החכם שואל מדוע עדיין לא בא המשיח, ''מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלקינו אתכם'' מדוע אנחנו עדיין בגלות? הרשע שואל ''מה העבודה הזאת לכם'' מדוע יש רע בעולם? איך תיתכן מציאות של ''צדיק ורע לו רשע וטוב לו'' מכאן הוא מסיק שאין דין ואין דיין ח''ו. וזה כל כך מציק לו – עד שהוא כופר בעיקר ר''ל. הבן התם שואל ''מה זאת'' מה הבריאה החדשה הזאת, שפתאום יש עולם שלא היה קודם? ויש גם את זה שאינו יודע לשאול.

הוא עד כדי כך התרחק מהטבע היהודי, הטבע לשאול שאלות ולהקשות קושיות, עד שאינו יודע אפילו מה לשאול. וזה בא לו כי הוא מתקשה לקבל את רעיון הבחירה ומעדיף להיות ככל העמים. שאלות הבנים מקבילות גם לארבע הקושיות של ''מה נשתנה''. ''הלילה הזה כולו מצה'' מתייחס לבריאת העולם, שכן מצה היא לחם חדש שטרם הספיק להתנפח ולהגיע ל''מודעות עצמית'', מה שקרה לבריאה לאחר זמן. המצה מסמלת את הבריאה ברגע התהוותה. הקושיה על המרור מתייחסת כמובן לרע השולט בעולם. הקושיה על כך ש''הלילה הזה כולנו מסובים'' מתייחסת לשאלת גילוי המשיח, שכן עצם המציאות שלו אינה נתפסת כל כך בשכל ובתודעתנו הוא מאופיין בכך שעצם הרעיון אודותיו אינו נתפס בשכל אלא מסביב לו. הקושיה אודות ההטבלה, שמטבילים מצה ומרור בחרוסת, מתייחסת לבחירה בעם ישראל, שכן החרוסת נעשית מפירות שנמשלו בהם ישראל.

ציטטנו לעיל ממסכת חגיגה שאין לחקור מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ''מה למעלה'' זו סוגיית הבחירה בעם ישראל ש''עלו במחשבה'' עוד טרם נברא העולם. מה למטה זו השאלה אודות מציאות הרוע, אודות מציאותם של הרבדים התחתונים שבעולם. מה לפנים זו השאלה מה קדם לבריאה העולם ובשביל מה הקב''ה ברא אותו. מה לאחור זו השאלה אודות עיכוב הגאולה, מתי כבר יגיע 'אחרית הימים' מתי יתגלה המלך המשיח. לשאלות אלו אין תשובה בעולם הזה ועל כן מובן החשש מפני העלאתן. אלא שבחג הפסח אנחנו שואלים ומצווים לשאול כי זהו חג האמונה התמימה בבורא עולם ומנהיגו, שכשם שגאל אותנו ממצרים ומפרעה, כך יגאל אותנו בקרוב ממש מכל המצוקות, ואז גם נקבל את התשובות לכל השאלות.

בהקבלה היסטורית, המאמר הזה אמור להתפרסם ביום בו יצא פרעה למרדף אחרי בני ישראל במטרה להשיב אותנו לעבדות. קשה להבין את התנהלותו של פרעה, שאחרי כל המכות שחטף הוא עושה ניסיון נוסף להחזיר את בני ישראל לשליטתו. אבל אם ניעזר בכתובים ובמפרשי התורה, נבין שלאורך כל הדרך הקב''ה הניח לו מקום לחשוב שיש בכוחו לעשות כרצונו, שיש גבול לכוחו של אלוקי ישראל. שהרי אם הוא כל יכול – מדוע הלך את כל הדרך של עשר מכות ומשא ומתן ביניהן, כשמשה מבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל? אם הוא כל יכול – שיחסל את המצרים ויוציא את היהודים. העובדה שאינו עושה זאת אלא מבקש מפרעה שישחרר את ישראל – מהווה הוכחה שיש גבול לכוחו... וזה מה שרבים חושבים גם היום. פשוט לא למדו ביסודיות את סיפור יציאת מצרים ולא הפנימו את המסר של חג הפסח, כשמגיע הזמן – הקב''ה גואל אותנו.

ואז, בלי ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי