המאמר כבר פורסם ב
מעריב וב-
NRG, בתאריך 13.4, ומתפרסם כאן בשלמותו (בשינויי סגנון קלים) בהסכמת העיתון והמחבר.
בעיתון ''הארץ'' זכות הציבור לדעת רק את מה שאנשיו רוצים שיידע, על פי האג'נדה שלהם. שתי דוגמאות ושאלה למערכת
על רקע העמדות שמציג עיתון ''הארץ'' בפרשת ענת קם, שאלה לי לעיתון: מה הייתם עושים לו מזכירתו של עורך ''הארץ'' הייתה גונבת אלפי מסמכים הנוגעים לשיקולי העיתון לגבי החומר המתפרסם בעיתון, האסטרטגיה שנוקט העיתון ביחס למשפטים השונים שהוא מנהל, ובסוגיות של שיפור ההכנסות - ומוסרת אותם לגוף מתחרה? האם הייתם פוקדים על כמה מהכתבים שלכם להתייצב כאיש אחד ולהצדיק את המעשה בשם ''חופש הציבור לדעת''?
עיתון ''הארץ'' מעלה שלל נימוקים כדי להצדיק הן את מעשה הגנבה של החיילת והן את העובדה שעיתונאי שלהם מחזיק ברשותו מאות מסמכים מסווגים גנובים. מבין הנימוקים בולט הנימוק של ''זכות הציבור לדעת''. וכך כותב אותו עיתונאי ממקום ''גלותו'': ''אני עיתונאי והמטרה שלי היא לספק לקורא את מרבית ואת מיטב המידע''.
אכן, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת הפכו אצלנו לערך קדוש, מיסטי, תמצית הדמוקרטיה. ואני טוען שבחלקים של התקשורת, ובעיקר בעיתון ''הארץ'', ''זכות הציבור לדעת'' היא בעירבון מאוד מוגבל, ונוסחתה היא: ''זכות הציבור לדעת את מה שאנחנו רוצים שהוא יידע, על פי האג'נדה שלנו''.
בגנות האג'נדה
להלן שתי דוגמאות טריות: לפני זמן מה פורסם מחקר מקיף ומפורט של תגובה ישראלית, חצי רשמית, לדוח גולדסטון. הדוח מכיל חומר מודיעיני ''מולבן'' ומאושר על ידי הגורמים המוסמכים; אבל, ראה זה פלא, עיתון ''הארץ'' לא הזכיר, ולו במילה אחת, שיצא מחקר כזה. כן, זה אותו עיתון שהשחית אלפי מילים במאמרים ודיווחים על דוח גולדסטון ועל פשעי צה''ל במבצע ''עופרת יצוקה''.
אז מה עם קדושת ''זכות הציבור לדעת'' של קוראי העיתון? אני משער שהדוח, שחשף אחד לאחד את שקרי דוח גולדסטון, לא עלה בקנה אחד
עם האג'נדה של עיתון ''הארץ'', אבל זאת רק השערה, ושאלתי הפשוטה לעורך העיתון היא: מדוע מנעתם מהקוראים שלכם את הזכות לדעת על מחקר התשובה המפורט נגד דוח גולדסטון?
גם ''הארץ'' ביקש צו איסור פרסום
הדוגמה השנייה: מעריב תבע את ''דה-מרקר'' על העתקת כתבות מהמוסף הכלכלי שלו. בעיצומו של המשפט הודיעה החברה המוציאה לאור את ''דה-מרקר'' (בבעלות ''הארץ'') על פירוקה מרצון. צעד זה הניע את ''מעריב'' לבקש עיקול על נכסי החברה, וזה ניתן במעמד צד אחד.
בעלי עיתון ''הארץ'' ביקשו מבית המשפט להטיל צו איסור פרסום על כך, והנימוק היה שאם הדבר ייוודע, ייגרם נזק כלכלי לעיתון. כן, אביר ''זכות הציבור לדעת'', אלוף הבקשות לביטול צווי איסור, נוהג ההפך מעשרת הדיברות שלו ברגע שזה נוגע לכיסו. ומשהוסר צו איסור הפרסום - האם עיתון ''הארץ'' זיכה את קוראיו בדיווח? מה פתאום.
פרשת קם ובלאו חוזרת ומעידה כי סיסמת ''הזכות לדעת'', הפכה אצלנו, בין השאר, לעלה תאנה להפקרות מוחלטת בסוגיות של ביטחון המדינה, בנושאים של חיים ומוות. היושם לכך הקץ, או שנתאבד לדעת?
בין ענת קם לגולדסטון: על המוסר הכפול של ''הארץ''
