הכתבות בעיתונות לרגל מלאות 10 שנים לנסיגה מלבנון החזירה אותי 27 שנים אחורה לשרות המילואים הראשון שלי שם. במסגרת שרות המילואים נשלחתי פעמיים לשרת כ-‏35 יום בכל פעם בדרום לבנון.

הפעם הראשונה הייתה מספר חודשים לאחר סיום השלב הראשון של המבצע.
בעקרון הייתי ''חובש קרבי'' בחיל האוויר, ג'ובניק במלוא מובן המילה, אך, מאחר ולא הייתה לנו תעסוקה בחייל סופחנו מידי פעם ל''ירוקים'' וכך הפכנו ללוחמים. וכך היה גם בשנת 1983 כאשר בעקבות צו מילואים הגעתי למחנה ''גיבור'' בקרית שמונה ולאחר הרצאה של שעה שבה הוסברה לנו ההתנהגות וההתנהלות הצפויה מחיילי צה''ל בלבנון נשלחתי ברכב מיוחד ל''מבצר מרג'-עיון'', שהיה המפקדה הראשית של צבא דרום-לבנון הידוע בשם ''צד''ל''. כך סופחתי באופן רשמי לצד''ל, למשך 35 יום, כאשר מפקדי הישיר היה מייג'ור חדאד הידוע.

צד''ל של אותם הימים היה צבא של רובאים פשוטים, מה שהיה ידוע בזמנו בצה''ל בשם ''רובאי שלב 4''. היו כמה קצינים, חלקם יוצאי צבא לבנון וחלקם בני המשפחות המיוחסות באזור. לא היו לצד''ל קצינים מקצועיים, קשרים, חובשים, אנשי שלישות, אפסנאים, נשק מסייע וכדומה. צה''ל השלים לצד''ל את החוסר הזה בסיפוח אנשיו לצד''ל.

וכך הגעתי למרפאה במבצר מרג'-עיון, שם פגשתי רופא, איש מילואים, ירושלמי, טיפוס צבעוני וידוע בעיר. יחד היינו חיל הרפואה של צד''ל. עיקר עיסוקינו מיום ראשון עד יום חמישי היה בעריכת בדיקות רפואיות למועמדים לגיוס לצד''ל.

הנוהל בצד''ל היה שהמתגייס מביא עימו את כלי נשקו, מדיו ויתר ציודו הצבאי. הדבר היחיד שצד''ל סיפק הוא התחמושת. לכן הוא לא נזקק כלל למערכת לוגיסטית. לא באותם הימים. מנגד שכרו של החייל היה גבוה יותר מהמקובל במשק האזרחי בדרום לבנון ולכן רבים היו הנוהים להתגייס.

צד''ל מימן את צרכיו על ידי גביית המיסים, באזור שליטתו, במקום השלטון המרכזי בביירות וכן על ידי תרומות של נוצרים לבנוניים עשירים שהיגרו לחו''ל. במהרה זה לא הספיק ומשרד הביטחון הישראלי מימן יותר ויותר את צד''ל.

בכל יום הגיעו למרפאה עשרות מועמדים לגיוס. אני הייתי פותח להם תיק רפואי, עורך בדיקות רפואיות פשוטות כגון דופק, לחץ-דם, שמיעה, ראייה והרופא עורך בדיקות פנימיות ובוחן את ההיסטוריה הרפואית של המועמד. הפקודה שקיבלתי הייתה ברורה וחד-משמעית: לא פוסלים אף אחד, כל חייל צד''ל נוסף בלבנון ''חוסך'' חייל צה''ל אחד שם.

שיא הפרדוקס היה שאישרנו לגיוס אדם קטוע יד.

כך זה היה מיום א' עד יום ה'. ביום ו', כידוע, יוצאים הביתה. בשעה 8.30 התייצבתי אצל השליש, חייל ישראלי ממוצא דרוזי וקיבלתי אישור יציאה עד יום א'.
''כיצד יוצאים?'' שאלתי. ''בשעה 13.30 יעבור פה אוטובוס צה''לי ויאסוף את החיילים''.

טוב, כל מי שמכיר את ההווי של חיילי המילואים יודע שחמש שעות בבסיס במקום בדרך הביתה הן נצח.
''ובכל זאת?'' ''תצטרף אליו'' והצביע על חייל אחר, ישראלי, גם הוא ממוצא דרוזי. ''בסדר''.

הלכתי אחרי ידידי החדש, הגענו לכביש הראשי המוליך מהעיירה מרג' עיון לגבול ולאורכו עד ראס-נקורה. כאשר שמענו רעש מכונית מתקרבת, התייצב חברי במרכז הכביש כשרובהו מאוזן כלפי הרכב המתקרב.
הרכב עצר מטרים ספורים ממנו, הוא משך אותי, הכניס אותי למושב האחורי, נכנס גם הוא ובקול סמכותי אמר לנהג: ''לגדר הטובה''.

הנהג, ללא הגה, התניע ותוך דקות ספורות היינו במעבר הגבול הידוע ''הגדר הטובה''. בשעה 12.00 כבר הייתי עם משפחתי בבית.

ביום ראשון חזרתי למעבר הגבול ''הגדר הטובה'', במעבר היו מאות חיילים שחיכו להסעה לבסיסם. אני וחבר מהיחידה במבצר ידענו ששום הסעה אינה מצפה לנו. יצאנו לכביש הראשי, נעמדתי במרכז הכביש, עצרתי רכב, נכנסנו והוריתי לו לנסוע למבצר מרג'-עיון.
הנהג אמר לי שהוא מגיע עד הכפר קלע'ה (כפר נוצרי גדול בדרך לעיירה מרג'-עיון) בלבד והציע שמשם נמשיך הלאה. בלית ברירה הסכמנו. מסתבר שלא הייתי סמכותי מספיק.

הכפר הנוצרי-לבנוני קלע'ה הוא ציורי במידה שאין כמותה. היום היה יום א', יום חג בכפר, בדרכנו עברנו ליד כנסיה בדיוק כאשר יצאה ממנה חבורה גדולה ועליזה שבמרכזה חתן וכלה. הנשים שהקיפו את הזוג זרקו עליהם חופנים של אורז. כאשר הבחינו בנו, הקיפו אותנו ו''רגמו'' אותנו בחופנים של אורז. הרגשנו כמו אורחי כבוד.
יצאנו מהכפר, עצרנו רכב שהביא אותנו במהרה לשער המבצר.

בעשרת ימי שירות המילואים האחרונים נשלחתי לשרת במחלקה של צד''ל בעיר נבטייה, שהיא עיר מוסלמית-שיעית במרכז מרחב דרום לבנון. אז זו היתה עיר בת עשרות אלפי תושבים, השוכנת בין מספר גבעות כאשר בעמק במרכזה נמצא השוק הסואן והמרכז המסחרי לכל האזור.

במרומי אחת הגבעות נבנה בית חרושת לעיבוד טבק, מוצר בסיסי בחקלאות האזורית. בית החרושת הופקע על ידי ארגוני הטרור הפלשתינאים לצרכיהם והופגז עשרות פעמים על ידי מטוסי צה''ל.
ראיתי את תוצאות ההפגזות, סריטות בבטון ותו-לא.

עתה שימש המבנה האדיר כבסיס למחלקה של צד''ל שאמורה ל''שלוט'' בנבטייה. מהי מחלקה של צד''ל? קצין לבנוני, סגנו, ישראלי בדרגת סגן, קשר ישראלי, חובש ישראלי (אנוכי) ו-‏96 רובאים לבנונים.

פעמיים ביום היו יוצאים סיורים ממונעים, הסיורים היו על טהרת הלבנונים. אנו הישראלים לא היינו יוצאים מהמבצר. התנאים היו די קשים. בעיקר האוכל. היה טבח, לבנוני, שהדבר היחיד שבישל כל יום היה ערמה ענקית של תפוחי אדמה עליהם זרק עשרות ביצים שמחום התפוחים התבשלו וכיסו אותם כחביתה. זה נקרא ''בט-בטט''. לקראת השעה 12 היו החיילים פוצחים בשירה אדירה: ''בט-בטט'' ואחרי דקות ספורות זכו ליהנות מ''המעדן''.

מזל שבשער המחנה היה ''גזלן'' לבנוני שהכין תמורת שקל סנדביצ'ים ברמה בינלאומית. כעבור שבוע הצלחנו אני והקשר לשכנע את מפקדנו להתיר לנו ל''רדת'' לעיר לשעה קלה, ''לנשום אויר''.

באותם ימים, רמת החיים בדרום לבנון הייתה גבוהה, יחסית. החנויות היו מלאות ''כל-טוב'' ובמחירים אפסיים לעומת מחיר המוצרים בארץ. רבים קנו והבריחו את המוצרים, בעיקר מכשירים חשמליים, לארץ. מי שנתפס נשפט בחומרה.

לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות לקנות בזול ומנגד פחדתי מהביקורות במעברים. החלטתי לקנות שעון יקר, יחסית. האמנתי שהבודקים אינם יכולים לזהות שעון שנקנה פה ולא בארץ.
ירדנו לשוק ההומה, הסתובבנו בין החנויות, נכנסתי לחנות שעונים והתמקחתי על שעון. המוכר ידע בדיוק מה מחיר השעון בארץ וניחש כמה אהיה מוכן לשלם. אני, כמובן, הצעתי לו רבע מחיר, התנהל מיקוח מזרחי לוהט ורק לאחר שעזבתי את החנות ורדף אחרי ברחוב הסכים למכור לי במחיר שהצעתי.

תמיד, כאשר אני נזכר באפיזודה בשוק של נבטייה, אני מתפלא על העזה של 2 חיילים ישראליים בודדים להסתובב לבד בקרב מאות מוסלמים-שיעים כאילו הם אדוני הארץ. זו כנראה מהותה של החוצפה הישראלית הידועה.

כך הסתיים עבורי ''הסיבוב הראשון'' בלבנון. אני זוכר שהרגשתי כאילו חזרתי מחופשה בחו''ל. האהבה שהלבנונים עטפו אותנו גרמה לי, לפחות, לשיכרון-חושים שההתפכחות ממנו הייתה קשה.
כנראה לא רק לי אלא לכולם.

---