במאמר ותיק של
זאב גלילי (''
המפה הגדולה של הארץ הריקה'', משנת 2004), המובא בגליון 555 של חב''ע, טוען המחבר כי הרצל צדק כשקבע כי ''עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם''. הוא מאשים היסטוריונים חדשים, פוסט ציוניים, בשחיקת תיאורו המדוייק של הרצל את המימשק עָם-ארץ-עָם. נו, שוֹין. ובעצם לא כל כך שוֹין, כיון שטענותיו של גלילי אין בהן הרבה, כפי שיוכח להלן.
גלילי מבסס את טיעוניו, ראשית, על מפת משלחת הסקר הבריטית משנות השבעים של המאה ה-19. הוא טוען כי המפה מוכיחה כי אז
היתה הארץ דלה וריקה. מה פירוש ''ריקה''? אני מציץ במפה זו – הזמינה לכל דורש באינטרנט, אתר ''
עמוד ענן'', מפת PEF (הקרן לחקר פלסטינה או Palestine Exploration Fund) – ובוחן את הסביבה הקרובה לאיילת השחר, ביתי. ובכן, ב-1870, עת נערך הסקר הבריטי, היו מצויים בטווח של קילומטרים אחדים מאיילת השחר (שנוסדה ארבעים שנה אחר כך) לא פחות משישה כפרים וריכוזי בדואים: קבעה, פירעם, ג'עונה, ערבּ א-זבייד, ערבּ אלאכראד (שני כפרים שונים), ערבּ אלחוסייניה. כשאני פותח את רגל המחוגה ל-10 ק''מ בערך, אני מגיע לצפת (שבה שכנו, מה לעשות, גם ערבים, ביניהם משפחתו של מחמוד עבאס, הוא אבו-מאזן), ביריה, עין זיתון, ערבּ זנגריה. וכן הלאה. כולם חיו בגליל ללא קשר להתיישבות הציונית, כמובן. זו לא התרחשה עדיין. לכו למפת PEF בכל הארץ, ותמצאו בה בוודאי תמונה דומה. כלומר, המפה אינה מעידה על ''ארץ ריקה''. דלה? בטח. ריקה? לא ולא. מפת ה- PEF היא, איפוא, ''מפה גדולה של ארץ מיושבת בדלילות יחסית.''
אמת, אוכלוסיית הכפרים הללו היתה קטנה. כך היתה אז אוכלוסיית א''י כולה: קטנה, דלה. אבל קיימת. גלילי נוקט, לעומת זאת, מספרים שהנתונים שלהלן מגחיכים אותם. המספרים שאני מביא שאובים מפרסומים ציוניים ופרסומי אקדמיה. אינני מצטט את בני מוריס או את הלמ''ס הפלסטינית.
יעקב שמעוני, מזכיר המחלקה הערבית של הסוכנות בשנים 1942-1948, פירסם ב-1946 את ספרו ''
ערביי ארץ ישראל'' (עם עובד, תש''ז). להלן נתונים שהוא מביא על גידול מספרם של ערביי א''י: בשנת 1800 – 200,000; בשנת 1830 – 250,000 (שמעוני, 415).
מול מספרים אלה טוען גלילי:
באחד האתרים של אש''ף מצאתי את הטענה כי 'העם הפלסטיני' מנה בסוף המאה ה-19 529,500 נפש. האמנם עָם? האמנם יישוב גדול? לא היה ולא נברא. גלילי טועה ומטעה. הוא כנראה לא קרא את נתוניו של שמעוני, שלפיהם מנו ערביי א''י ב-1905, שנים אחדות לאחר סוף המאה ה-19, כחצי מיליון נפש (שמעוני, שם). אם יש גוזמה בנתונים הפלסטיניים, אין היא עולה על 10-12%.
נמשיך ונרוץ בשמעוני (שם,שם): בשנת 1915 – 600,000 ערבים בא''י; בשנת 1920 – 600,000. (עצירת גידול האוכלוסייה, בין 1915 ל-1920, מקורה בתלאות מלחה''ע הראשונה).
נתוניו של שמעוני הם ציוניים כשם שהם מציירים תמונה הסותרת את זו שמנסים להמציא גלילי ודומיו. היעלה על הדעת כי היה לשמעוני עניין כלשהו לנפח את מספר ערביי א''י? האם היה הוא גירסה מוקדמת של שלום עכשיו? בחייכם, חברייא מהימין!! נסו להיות הגיוניים, ולוּ כזית.
נמשיך הלאה. גלילי כותב כי:
אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 (השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עלייה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות [ההדגשות מגירסת ''חדשות בן עזר'', מס' 555, י.ח.].
האמנם? קראנו את שמעוני, דובר אש''ף, הסותר את ''הנתונים'' של גלילי. אם, על פי שמעוני, מספר ערביי א''י בשנת 1830 היה כרבע מיליון, ובשנת 1905 הם מנו כחצי מיליון, הרי אפשר להניח כי ב-1878 הם מנו כ-350-400,000, כלומר, פי שלוש ויותר מ''נתוניו'' של גלילי. המספרים שמביא שמעוני מגחיכים, איפוא, את טענתו של גלילי כי
בשנים 1878-1948 גדלה האוכלוסיה הערבית פי 12. ואשר לטענתו של גלילי כי ''הגירה מאסיבית מן הארצות השכנות'' היא הסיבה לגידול הפנטסטי הזה, כותב שמעוני כי –
הנתון המקובל ביותר, שנמסרנו כאן בכל ההסתייגות, מעריך את מספרם של הערבים בני חוץ-לארץ שהצליחו לחדור לארץ ולהשתקע בה במשך רבע המאה האחרון [1920 - 1925, י.ח.]
ב-60,000 – 100,000 (שמעוני, עמ' 421).
מנתון זה יש לקזז הגירה ערבית לחו''ל באותן שנים, בערך 20,000 (סיכום שלי, על פי נתונים המופיעים שם, עמ' 420).
אפשר להניח כי בארבעים ושתיים השנים שלפני כן היתה גם כן הגירה ערבית לא''י, אך ברור כי מימדיה היו צנועים בהרבה. זאת, כיון שא''י החלה למשוך אליה ערבים בעיקר משהחלה להפוך לארץ מוּטת-נמלים וים, בסוף המאה ה-19. המספר המירבי של מהגרים ערביים לא''י בשנים 1878 - 1948, הוא 100,000 – 120,000. זאת, בשעה שגידול האוכולוסייה הערבית בא''י בתקופה זו (בהנחה שבשנת 1878 היו בארץ כ-400,000 ערבים) כ-800,000 נפש. דהיינו, ההגירה תרמה לגידול האוכלוסיה 15%-12% בלבד. למען מרווח הביטחון נעלה זאת ל-20%.
בשנים המתועדות ביתר דיוק גדלה האוכלוסיה הערבית ב-532,000 נפש: 1922 – 673,000; ב-1942 למעלה מ-1,200,000 (שמעוני,עמ' 45). המהגרים הערבים לא''י באותן שנים, לא היו אלא 20%-15% מסך גידול האוכלוסייה הערבית: כ-80,000 מתוך 532,000. סֶה טוּ, כמו שאומרים הבדואים.
לשמעוני (1946) – שאם היה חי כיום היה מכונה שמאלני, מוטה-אש''ף, פוסט ציוני – יש גם הסבר לגידול הדמוגרפי הערבי בא''י:
מאותם ימים [שנת 1920, י.ח.]
ואילך מתחיל מספרם של ערביי הארץ לגדול במידה ובמהירות בלתי-רגילה, עד ששיעור ריבויים נחשב לאחד הגדולים שבעולם כולו (שם, עמ' 415).
משמע, קביעת של גלילי כי
אי אפשר להסביר עלייה זו אלא בהגירה מאסיבית... אין בה כלום.
על כך שצמיחת האוכלוסייה הערבית בא''י איננה תלויית-ציונות מעיד גם
דוד גרוסמן (לא הסופר!) פרופ' אמריטוס במחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת בר אילן. ייתכן שגלילי ודומיו יחשדו בבר אילן כי היא אוניברסיטה נתמכת/תומכת אש''ף ובכל זאת כדאי להביא את נתוניו של גרוסמן. זאת, אף שאולי גלילי יחשוד בו שגם הוא נמנה על
ההיסטוריונים החדשים והשמאל הפוסט ציוני (
מכחישי הציונות), העוסקים, כדבריו, בהפצת ''הטענה שהציונות לא באה לארץ ריקה.'' פרופ' גרוסמן כותב בספרו ''
האוכלוסייה הערבית והמאחז היהודי'' (מאגנס, אונ' עברית, תשס''ד) כי תנופה רצינית ניתנה לכלכלת הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות מלחמת קרים ופתיחת תעלת סואץ (ע''ע 13-12).
מבחינה מסחרית ידעה אפוא ארץ ישראל התפתחות ניכרת בשלושים השנים שקדמו לעלייה הראשונה (שם, 12). ועוד:
פרופ' גד גילבר... גם הוא סבור שהתרומה העיקרית ל'שלב ההמראה' הייתה תוצאה של התפתחות פנימית ולא של אינפוזיה חיצונית... אם אכן קדמה ההמראה הכלכלית לעלייה הראשונה, הרי שקשה לייחס לציונות את יצירת התנאים לתמורה ולהחדרת הקפיטליזם האירופי לארץ הקודש (ע''ע 21-20).
מחקרו של פרופ' גרוסמן מביא גם מספרים המאששים את קביעותיו של שמעוני, וסותרים את נסיונם המגושם של גלילי ודומיו להכחיש, רטרואקטיבית, את הקיום הפלסטיני. על פי גרוסמן, היו בארץ –
במחצית המאה התשע עשרה, ללא הבדווים וללא חסרי אזרחות עותמאנית, בין 340,000 ל-370,000 נפש (עמ' 95). אם נוסיף את הבדווים, הרי יגיע המספר לקרבת ה-400,000 נפש. מתוכם כמה עשרות אלפי יהודים.
ב-1911, על פי פרופ' גרוסמן, היו בא''י 722,000 נפש (עמ' 100). אפשר להניח שמספר הערבים ביניהם היה, ע''פ נתון זה, כ-630,000 (ראינו לעיל שמספר היהודים אז היה כ-90,000).
כלומר, אנו רואים צמיחה מהירה של אוכלוסיית א''י. זוהי צמיחה רציפה שראשיתה עוד באמצע המאה ה-19, והיא מואצת והולכת ככל שהארץ הופכת את פניה אל הים, אל המערב, בזכות חדירת המערב אליה וגם בזכות המפעל הציוני. התפתחות זו הביאה לתמורה חשובה במעמדן היחסי של ערי החוף מול ערי גם ההר, מאז ראשית המאה ה-19: עכו, חיפה ויפו הפכו לערים החשובות. ערי גב ההר איבדו מחשיבותן, ורק ירושלים ניצלה מגורל זה. הגירה ניכרת של ערבים מההר לאזור החוף, שבחלקה היא גם תוצאת המפעל הציוני המתפתח בו, יצרה בציבור היהודי דאז את האשלייה בדבר הגירה אדירה מארצות שכנות לא''י. הגירה זו, כאמור, היתה קיימת. אך מוגבלת בהקפה, כאמור לעיל.
ועוד הערה חשבונאית קטנונית לכאורה: כדי להעצים את עליבותו של הקיום הערבי בא''י של מאתיים השנים האחרונות, מדווח לנו גלילי כי
אפשר להתחיל את ההיסטוריה מימי בית שני. ואז מתברר כי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מנתה באותה תקופה, לפי אומדנים שונים, עד שישה מיליון נפש.גלילי אינו מציין מי הם בעלי ה''אומדנים השונים'', אך על פי אומדנים שלימדוני רבותי, הרי זהו עורבא פרח מופלא, הגזמה של 1000% ויותר. ''על פי אומדנים שונים,'' מוסכם כי מיספר התושבים בא''י –
יהודים וגויים כאחת – הגיע לשיאו בעת העתיקה בתקופה הביזאנטית דווקא, וגם אז לא עלה מיספרם על מיספר תושבי הארץ בראשית המאה העשרים. כלומר, הוא עמד על מיליון אחד לכל היותר.
כך כותב, למשל,
נתן שור, בספרו ''
תולדות ארץ ישראל'', (הוצאת דביר 1998,עמ' 153), על מיספר יהודי א''י בימי בית שני (שגלילי טוען כי הוא הגיע ''עד שישה מיליון'') – כותב שור כי אפשרי להניח שהוא מנה ''כמה מאות אלפים'' בימי מרד החשמונאים. (שם, עמ' 99). החוקרים
ברושי ו
פינקלשטיין גורסים אף הם כי אוכלוסיית א''י (
יהודים וגויים כאחת) מנתה בימי בית שני כמה מאות אלפים (יותר מ-400 אלף, בכל מקרה), והגיעה לשיאה רק בתקופה הרומית ביזנטית: עד מיליון נפש, כולל הגויים כמובן. (ראו: טבלה משווה, במאמרם ''אוכלוסי א''י בשנת 742 לספירה'', '
קתדרה' מס' 58, טבת תשנ''א, עמ' 23). אז אני שואייל: שישה מיליון יהודים בא''י בימי בית שני? בחייך, גלילי!
אך מעבר להפרכת הנתונים המעוותים של גלילי ודומיו, מן הראוי להעיר דברים אחדים:
האם גודלו המספרי של עם כלשהו בתקופה נתונה כלשהי יש לו משמעות כלשהי? כדאי לזכור כי העם היהודי
בעולם כולו נכנס למאה ה-19 כשברשותו רק 2.5 מיליון נפש (ראו: ''
אנציקלופדיה כללית'', מסדה, 1936, כרך 4, עמ' 179). ערביי פלסטין, אמר לנו שמעוני, מנו אז כ-200,000. האם זה הופך אותם ל''לא עם''? היום מתהפכים היוצרות: הערבים המגדירים עצמם פלסטינים,
בעולם כולו, מונים כשישה-שבעה מיליון נפש, ומספרם של יהודי א''י נמוך במעט. על עתידם המספרי של יהודי הגולה הרשו לי להטיל סימן שאלה שהוא סימן קריאה גדול. נו, אז מה?
איזו חשיבות יש לשאלה מתי החלו תושביה הערבים של א''י להפוך לעם? התהליך נמשך כבר מאה ועשרים שנה לפחות, מאז הוטל האתגר הציוני לפתחם ולתוך בתיהם. הוא הואץ לפני תשעים שנה, משהפכה א''י ליישות מדינית נבדלת משכנותיה. אכן, רק מאה ועשרים שנה. נו, אז מה? מתי הפכו העיראקים לעם? האם הם עם? והירדנים? והפלמים והוואלונים? הרי אם ניטול מציבורים אחרים את זכותם לראות עצמם כעם, נהיה מצדיקים את נסיונם המתמשך לעולל זאת לנו.
מתבקשת שאלה מקדימה, שאני שואלה בסוף: מניין הצורך להוכיח שנוכחותנו כאן לא פגעה בציבור כלשהו, כיון שאף אחד לא היה כאן, ואם היה הוא לא היה עם, ואם היה עָם הוא היה עָם קטנצ'יק. האם אין התגרנות הזו מעידה על בעליה כי אינו יודע בעצם מה אנחנו מחפשים כאן, וה''קושאן'' התנ''כי אינו מספק אותו כתשובה לספקותיו?
הבה נאמר בפה מלא, כלומר פה ריק מטיעוני בוקי-סריקי: באנו לכאן כי לא היתה לנו ברירה. פגענו בציבור שהיה אז עָם או עָם-בהתהוותו. נסתבבו הדברים ב-1948, וחלק גדול מהעם-בהתהוותו גורש או נמלט מאדמתו, כי אנחנו היינו אז עָם בהתרסקותו, עָם שאִיוּם נורא מוטל על עצם זכותו לנשום אוויר במקום כלשהו בתבל. עוול ענק הביא לעוול גדול.
שמע נא, בנימין זאב, שמע נא זאב גלילי: מה שקרה פה הוא שֶעָם ללא ארץ בא לארץ ובה עָם אחר, ניכס אותה לעצמו וגירש חלק מעָם הארץ. זה מה שהיה. עִם זה צריך לחיות, ללא עִמְעוּם. התכחשות לעוול שחוללנו לא תסייע לראייתנו את עצמנו, ולא תקרב את השלמת יריבינו עִם קיומנו כאן.