שני היבטים בעניין השפה העברית, בעקבות עיון בראשיתו של ספר דברים.
• • •
עברית היא שפה מתוחכמת, וכלולים בה שני ההיבטים של התחכום – גם חכמה יתירה, וגם תושייה והתחכמות.
הנה אנו זוכרים את פירוש רש''י לדבר התורה על יהודה – ש''לא יסף עוד לדעתה'' (את תמר) לאחר שגילה את האמת בדבר הריונה ממנו- ואיננו יודעים, ועלינו לבחור, האם לא הוסיף עוד לדעתה, או שלא פסק מלדעתה, שכן שני הפירושים תקינים מבחינת הלשון.
גם לגבי הפסוק מספר דברים ה' 18 –
אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל--קוֹל גָּדוֹל, וְלֹא יָסָף;...
מפרש רש''י בשני אופנים, ולא נדע מה נכון:
ולא יסף, מתרגמינן: ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר: ולא יסף, לא הוסיף להראות באותו פומבי.
לאמור, לא מדובר בלשון סגי נהור, או בפירוש חד פעמי יוצא דופן, אלא בפירוש נוסף, המוסיף נופך של תחכום לשפה ומזמין מחשבה ועיון.
• • •
מסימני יופי השפה – היא הכפילות והחזרה. נזדמן בפרק ב' בספר דברים לקרוא כי כל הגויים ייראו מישראל ויירתעו, כי
יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ, וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ (פסוק 25).
ובהמשך, פרק ב' בדברים פסוק 31 –
וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלַי, רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ, אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ; הָחֵל רָשׁ, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ.
אכן, אין זו שגיאה לומר ''לקבל החלטה'', אלא שבביטוי זה, אומרו מפסיד שימוש במטבע לשון עדיף, והוא, ''להחליט החלטה''.
לקבל קבלה.
לרוץ ריצה.
שמוע תשמע.
להחליט החלטה.
וכך מתמזגים אצלנו ישן וחדש, ואנו ממשיכים את השפה היחידה בתבל המתקיימת אלפי שנים במתכונתה, ומה שנאמר בתחילתה, מובן ושמיש גם עתה.
כפילות ותחכום בעברית
