בינואר 2009 נפל דבר בעולם. ברק חוסיין אובמה הושבע לנשיא ארה''ב.
אובמה, כהה עור, מבית חצי מוסלמי, עורר, בטרם בחירתו, ציפיות עצומות לשינוי במדיניות ארה''ב בכל התחומים.
אחת האמירות המעניינות, שנוגעת ישירות אלינו, היא הצהרתו כי בדעתו להתפייס עם העולם המוסלמי. לשם כך נסע למספר בירות של מדינות איסלמיות ונשא נאומים בנימות פייסניות ביותר כלפי המוסלמים. העולם המוסלמי ראה באמירות אלו כאילו קיבלו האמריקאים ובני בריתם האחרים את העמדה האיסלמית לגבי נושאים שונים ובפרט לגבי הסכסוך בין ישראל לפלשתינאים. התוצאה: הקשחה של עמדות הפלשתינאים, הגברה ניכרת של הלחץ הפוליטי והדיפלומטי על ישראל בכל המוסדות הבינלאומיים והמוסדות הציבוריים בעיקר במערב אירופה וצפון אמריקה והניסיון המובהק לשנות את המציאות במזרח התיכון באופן מעשי שבאה לידי ביטוי במשט התורכי ובכל ההתפתחויות בעקבותיו.
מול כל האירועים הללו נאלץ לעמוד ראש ממשלה חדש-ישן במדינת ישראל שנבחר חודשים ספורים לאחר השבעת אובמה- ראש הממשלה
בנימין (ביבי)נתניהו.
בנימין נתניהו השכיל להרכיב ממשלה מאוזנת שהקיפה את הימין של
ליברמן והשמאל של
ברק כאשר מחוץ לממשלה נמצאת, דווקא, מפלגת המרכז בראשות הגברת
ליבני שאגו נפוח לא אפשר לה להצטרף לממשלה. מלבדה נמצאים מחוץ לממשלה השוליים הימניים והשמאליים של המפה הפוליטית בישראל.
ממשלה זו, שמילת המפתח בה היא יציבות וקונצנזוס, יוצרת ציפיות לקידום פתרונות לבעיותיה השונות של מדינת ישראל, החל מבעיות הביטחון והשלום ועד לתאונות הדרכים ומחירי הדירות.
לאחר זיגזג פוליטי מרתק בין ממשל אובמה וממשלת ישראל במהלך שנת 2009, נעתר נתניהו לדרישה הבסיסית של ממשל אובמה והקפיא את הבנייה ביו''ש ובירושלים לתקופה של 10 חודשים. אם היו לממשל ציפיות כי תקופה זו תנוצל לקידום מו''מ אמיתי, הרי המציאות טפחה על פניו. הפלשתינאים בציניות מדוקדקת ומתוכננת היטב משכו את הדיונים באין-סוף אמתלות טכניות עד לחודש האחרון של הקפאת הבנייה. אך כפי שקורה להם במאת השנים האחרונות, הם תמיד מפספסים את ''הרגע''. גם הפעם נאלצו להיכנס לשיחות ישירות לא תנאים מוקדמים שכנראה ימשכו תוך כדי בנייה ביו''ש.
במאבק הדיפלומטי הזה, ידו של נתניהו, בגיבוי ממשלתו, על העליונה.
אך חוץ מבעיות בטחון ושלום התנהלו במדינה גם מאבקים אחרים. המאבק בשחיתות שהחל כבר לפני שנים רבות, עולה, כל הזמן בדרגה. מה שהחל בחקירות ותביעות כנגד חברי מועצות עיר, עבר לראשי ערים, עבר לשרים (
הירשזון,
בניזרי) הגיע השנה גם לראש ממשלה מכהן ונשיא בשלהי תקופת כהונתו.
משפטו של הנשיא לשעבר
קצב נפתח השנה בדלתיים סגורות ובקרוב יינתן פסק הדין, גם ראש הממשלה לשעבר,
אולמרט, עומד מזה מספר חודשים למשפט במספר האשמות שבבסיסן קבלת סכומי כסף אדירים לקידום התעשרותם של פרטיים על חשבון המדינה. הפרשה העסיסית היא כמובן ''פרשת הולילנד'' שמספר החשודים בקבלת שוחד ותפקידם הציבורי הרם הוא ללא תקדים בתולדות המדינה.
אך אליה וקוץ בה. בצד הפעילות הנמרצת של גורמי האכיפה החלו, השנה, להתגלות סדקים לא קטנים בתפקודם.
זה החל בביקורת שערך מבקר המדינה על התנהלות הפרקליטות ב''פרשת רמון'' והגיע למסקנה שהייתה שם ''רשלנות שלא בזדון''. המשיך בכך השופט שזיכה את ח''כ
צחי הנגבי מאשמת מינוי מקורבים מפלגתיים לתפקידים ממלכתיים ציין כי חקירת המשטרה הייתה בנוסח ''סימון מטרה מראש'' ולאחר מכן חיפוש ההוכחות. לדבריו, אילו המשטרה הייתה חוקרת כיאות את העניין לא היה מתקיים כלל המשפט. ההמשך היה במשפט של פקידי ומנהלי ''הדסק הרוסי'' בבנק הפועלים ברחוב הירקון בתל אביב שהואשמו בסיוע להלבנת הון. השופט הגדיר את התנהלות פרקליטות מחוז תל-אביב ''כבזיון למערכת החוק במדינה''.
האם דרוש יותר מזה בכדי לבדוק לעומק את המתרחש בקרב גורמי האכיפה?
דבר נוסף שבלט השנה, יותר מאשר בשנים עברו הוא התנהלות גופי התקשורת השונים. מצד אחד כל גוף נקט עמדה פוליטית מובהקת וכפועל יוצא מזה תמיכה באישיות פוליטית זו או אחרת. או ההיפך. התמיכה האישית הכתיבה את קו המערכת של העיתון או תחנת הרדיו או הטלוויזיה.
''הארץ'', למשל, נקט גישה שמאלנית שדמתה מאוד לעמדות תנועת ''מר''צ'' ואפילו שמאלה יותר. ''ידיעות אחרונות'' תקף בחריפות את ראש הממשלה נתניהו ואת שר הביטחון שלו, ברק. המסקנה העיתון תומך בגב, ציפי ליבני ומפלגת ''קדימה''. ''ישראל היום'' שהפך לעיתון הנפוץ במדינה תמך ללא עוררין בראש הממשלה נתניהו.
מנגד נרתמה התקשורת כגוף אחד, כמעט, כאילו ביד נעלמה, למטרות מסוימות, בלי קשר לעמדה האמיתית של דעת הקהל.
למשל, המסע לשחרור השבוי
גלעד שליט ''בכל מחיר''. המסע של משפחת שליט זכה לכיסוי תקשורתי לא תקדים, אך, כמובן, ללא תוצאות. הצבור, בפירוש, אינו מוכן לשלם ''כל מחיר'' למרות הסימפטיה העצומה לחייל השבוי והרצון האדיר לראותו בבית.
מסע תקשורתי נוסף היה כנגד גירוש ''ילדי הזרים''. המסע עדיין בעיצומו וקשה להגדיר את תוצאותיו, אך גם פה, זה משקף בעיקר את דעת העיתונאים ולא את דעת הקהל.
פרשה מסוג שונה היא פרשת החיילת
ענת קם שגנבה מסמכים צבאיים סודיים ומסרה אותם לעיתונאי מסוים, תוך ידיעה כי השגת המסמכים לא הייתה כשרה, אך העיתונאי זכה בתמיכת מערכת העיתון שהייתה מודעת לבעייתיות של המסמכים. הפרשה טרם נסתיימה וכנראה בסופו של יום ''ישלמו את המחיר'' גם עורכי העיתון ולא רק העיתונאי שחרג מהאתיקה ונמלט לחו''ל.
ממש בשלהי השנה התפרסם ''מסמך גלנט'' שנועד להשפיע על בחירת הרמטכ''ל החדש. המסמך עצמו, ללא חשיפתו לציבור באורח דרמטי הוא חסר ערך. התקשורת, כמו פר סומא המובל לטבח, נרתמה לטיפול מסיבי במסמך, בכוונותיו, בכותביו ובמושפעים ממנו ובכך הפכה לכלי בידי חורשי מזימות אפלות.
עוד תעודת עניות לעיתונות ולעיתונאים.
על רקע הדשדוש המדיני והפרשיות שצצו כפטריות ונעלמו לאחר הגשם, מתבלט המצב הכלכלי של מדינת ישראל ואזרחיה.
המשבר העולמי שהחל בשלהי 2007, העמיק ב-2008 והגיע לשיאו ב-2009 לא הסתיים בשנת 2010 והותיר את רוב ארצות העולם במצב דומה למצב בשנת 2009.
לעומת זאת מדינת ישראל נכנסה למשבר בשנת 2008 במצב כלכלי איתן, לאחר מספר שנים של צמיחה גבוהה, תקציב מרוסן, מטבע חזק ופיקוח קפדני והדוק על מערכת הבנקאות. בשנת 2009 הסתמנה ירידה קטנה יחסית בפעילות הכלכלית, אך, השנה החלה בתנופה כלכלית גבוהה שבאה לידי ביטוי בעודף גדול במאזן התשלומים, גידול ניכר בתיירות וגידול דומה ביצוא (בכל הענפים).
התמ''ג עלה במחצית השנה הראשונה ב-4.1% (במונחים שנתיים) לעומת ירידה בתקופה המקבילה והאינפלציה נשארה נמוכה. הריבית הנמוכה תרמה רבות לפריחה הכלכלית אך יצרה בועה במחירי הדיור. בשלהי השנה נקט בנק ישראל במספר צעדים לחיסול הבועה במחירים ואכן הסתמנה רגיעה מסוימת.
המצב הכלכלי המצוין של מדינת ישראל אפשר למנהיגיה להתמודד טוב יותר כנגד האיומים מבחוץ והלחצים המדיניים מצד ארה''ב ומדינות אירופה.
האיש שבזכות הנהגתו הכלכלית נכנסה המדינה למשבר הכלכלי מוכנה וערוכה ויצאה ממנו במהירות מחוזקת וערוכה לעתיד טוב יותר הוא איש השנה שלי-
נגיד בנק ישראל, הפרופסור סטנלי פישר.
איש השנה שלי
