|
|
|
שופטים בשרות הגירושגדעון ספירו
9 באוקטובר, 2010 לכבוד
דורית ביניש, אשר גרוניס, ניל הנדל
שופטי בית המשפט העליון
רמי אמיר
שופט בית המשפט המחוזי – מרכז
גברתי, רבותי,
מדינת ישראל אימצה נוהג המקובל במדינות טוטליטריות, לפיו מונעים כניסה למדינה ממי שמתויגים כמבקרי השלטון.
רשימת מסורבי הכניסה לישראל הולכת וגדלה, ולאחרונה נוספה לרשימה, כלת פרס נובל לשלום מייריד מגווייר. היא הגיעה בסוף ספטמבר 2010 לישראל עם משלחת כלות פרס נובל לשלום כאורחות עמותות נשים ישראליות ופלסטיניות במטרה לקדם דיאלוג ושלום. מייריד מגווייר הופרדה מהמשלחת והוכנסה לכלא מסורבי הכניסה בנמל התעופה. ישראל וחונטת הגנרלים השלטת באכזריות בבורמה הן שתי מדינות המשליכות כלות פרס נובל לשלום לכלא. אפילו איראן הפונדמנטליסטית מגלה, בינתיים, יתר פתיחות כלפי שירין עבאדי, כלת פרס נובל לשלום מאיראן, שלא חוסכת ביקורתה מהמשטר.
מייריד מגווייר הגישה עתירה לבתי המשפט נגד גירושה באמצעות ארגון זכויות האדם עדאלה.
הדיון הראשון התקיים אצל השופט רמי אמיר מבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (1.10.2010) ומשדחה את עתירתה ערערה לעליון (4.10.2010) שאף הוא דחה את ערעורה.
חבל, נפלה בידיכם הזדמנות להציג פנים מעט יותר נאורות מזו של הממשלה, אולם כשלתם. במקום לעסוק בליבת הנושא, האם הוצאת צו ההרחקה של שר הפנים כלפי מי שמבקרת את מדיניות הממשלה עולה בקנה אחד עם היומרה של מדינה דמוקרטית?
במקום זאת נהגתם כפקידים צייתנים והתמקדתם בפרוצדורה.
מייריד מגווייר קיבלה צו הרחקה ל-10 שנים משר הפנים בגין השתתפותה במשט הספינה רייצ'ל קורי שהייתה בדרכה לעזה להביא ציוד הומניטרי לנצורים. הספינה נתפשה בלב ים על ידי חיל הים (תחילת יוני 2010) והובאה לנמל אשדוד. מייריד מגווייר מצאה עצמה בישראל בעל כורחה. לא די שהייתה בבחינת חטופה שאולצה להגיע ישראל, היא גם נענשת על כך בצו הרחקה. האם זו דרכה של מדינה דמוקרטית?
במקום לדון בכך, העדפתם לנהוג כזרוע מוארכת של שר הפנים, איש חשוך, הומופוב, תומך בגירוש ילדים שנולדו בישראל רק בגלל שאינם יהודים, הלעיז על מהגרי עבודה ומבקשי מקלט כאילו הם מפיצי מחלות, בדומה לתעמולת הזוועה של הנאצים כלפי היהודים שתוארו כעכברי ביבים מפיצי מחלות. אך טבעי שאיש כזה גם ימנע את כניסתה לישראל של אשת שלום, שהקדישה חייה לבנות גשרים בין אויבים, שבואה לישראל מהווה חלק משליחות זו. במקום להיות בני ברית של מגווייר, העדפתם לחסות תחת מטרייתם של שר הפנים החשוך אלי ישי ובן בריתו הגזען שר החוץ אביגדור ליברמן. על כך אתם ראויים לשריקות בוז.
אני מכיר את מייריד מגווייר מפעילות משותפת רבת שנים. הייתי יחד עימה במשלחת בינלאומית שהגיעה לעזה במשט השני באוקטובר 2008, שכללה רופאים וציוד רפואי, ואני יכול להעיד כי תוכה כברה. היא אומרת לראשי ממשל החמאס בעזה את שאומרת בישראל או באירלנד: כי ישראלים ופלסטינים צריכים להתגבר על האיבה ביניהם ולמצוא את הדרך לחיות בשלום אחד עם השני.
היא נדהמה, כמוני, מאכזריות המצור הישראלי, כפי שחזינו בביקור בבית חולים שיפא בעזה, שם ראינו מכשיר MRI מושבת בגלל שישראל לא אישרה הכנסת חלקי חילוף. ראינו כיצד הדבר משפיע על סבלם של החולים, ואין בידינו להושיע.
(את רשמיי מהביקור בעזה תוכלו לקרוא ביומן עזה שכתבתי ופורסם במספר אתרי אינטרנט).
היא ביקורתית באשר לכיבוש, סבורה שהוא נושא בחובו הפרות חמורות של זכויות אדם, וכי אין שלום וכיבוש יכולים לשכון יחד בו זמנית. כך סבורים מאות אלפי ישראלים ומיליונים ברחבי העולם. את, דורית ביניש, הערת בדיון כי מייריד מגווייר לא באה לישראל למטרות ידידותיות. ולא היא. אכן, ביקורה לא ידידותי למדיניות הממשלה, אבל מאד ידידותי לפעילי זכויות אדם, ישראלים ופלסטינים כאחד.
השתתפתי בלא מעט פעולות מחאה במדינות אחרות, וכניסתי אליהן לא נאסרה. בעולם הדמוקרטי מבינים כי זכות המחאה עומדת גם למי שאינו נמנה עם אזרחי המדינה, שהרי בעיות רבות חורגות מהמתחם הצר של מדינות לאום. זהו אחד מסימני ההיכר של הכפר הגלובלי.
מנחם בגין, מי שהיה ראש הממשלה, אמר בשעתו כי אנטישמיות אינה בעיה פנימית של מדינה כלשהי, ולכל אדם בעל מצפון בעולם, בין יהודי ובין שלא, יש זכות להביע מחאה. בעיצומו של המאבק לפתיחת שערי ההגירה ליהודי ברית המועצות, שהתנהל תחת הסיסמה ''שלח את עמי'', עודדה ישראל אישים לא יהודים להשתתף במאבק בטענה הנכונה, כי מדובר בסוגיית זכויות אדם שחוצה גבולות גיאוגרפים, דתיים ולאומיים. אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים ברחבי העולם הצטרפו למאבק וממשלת ישראל, כמו גם הקהילות היהודיות, קיבלו זאת בברכה.
אותו דין חל גם על סוגיית הכיבוש שישראל מקיימת מזה 43 שנים. הפרות זכויות האדם המתרחשות בשטחים הכבושים על ידי השלטון הישראלי, אינן עניין פנימי, וכל שוחר זכויות אדם זכאי לבוא לכאן, להביע את דעותיו ולהשתתף במחאה. גירושה של מייריד מגווייר מישראל שולל ממנה זכויות יסוד, כמו חופש תנועה וחופש ביטוי.
לגירוש גם השלכות על אזרחי ישראל. שהרי אם דעותיה של מייריד מגווייר הן עילה לגירוש, והערכאה המשפטית העליונה הרכינה ראשה, מי יעצור את הידרדרות במדרון החלקלק שעה שהצמד ישי את ליברמן או דומיהם, יחליטו לגרש גם אזרחים ישראלים בגין הזדהותם עם הביקורת של מייריד מגווייר?
עצתי לכם, לשקול עמדתכם פעם נוספת ולהתיר את כניסתה של האשה היקרה הזו לישראל.
בתקווה לימים טובים יותר,
גדעון ספירו
העתק: היועץ המשפטי לממשלה
ד''ר סטריינג'לאבבימים אלה פורסמו הפרוטוקולים של ישיבות קבינט הביטחון בממשלת גולדה מאיר בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים (6-8 באוקטובר 1973).
הטקסט מגלה חבורה מדוכדכת ומבוהלת, שאך תמול שלשום שידרה יהירות וזחיחות. שר הביטחון משה דיין, רמטכ''ל לשעבר, אובייקט להערצה וסמל הישראלי הלוחם, האמיץ, הצבר, הילד הראשן של הקיבוץ הראשון (דגניה), באחת, מימוש ''היהודי החדש'' של החלום הציוני, (בניגוד לדימוי השלילי של היהודי הגלותי הפחדן ומרכין הראש, דימוי אנטישמי שהציונות אימצה), התגלה כבלון נפוח שיצא ממנו האוויר.
העיתונות הישראלית הרבתה לדוש במודיעין שלא סיפק תמונה נכונה ובקונצפציה הצבאית שנכשלה. היהירות והשחצנות הישראלית בעקבות הניצחון במלחמת יוני 1967 הייתה מלווה בגזענות לפיה הערבים לא מסוגלים לשום מהלך מתוחכם שיפתיע את ישראל. וגם אם ייזמו מלחמה, הם יינגפו כזבובים לאחר ריסוס קל.
לדידי, הכישלון הגדול של ההנהגה הישראלית דאז התבטא בחוסר היכולת לקרוא נכונה את המפה מצרית. שנה לפני מלחמת יום כיפור, הציע הנשיא אנואר סאדאת הסכם שלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה, וממשלת ישראל הדפה זאת כתעמולה והולכת שולל. זכור גם המשפט המטומטם והשחצן של דיין שאמר כי ''עדיף שארם אל שייח ללא שלום מאשר שלום ללא שארם אל שייח''. הייתי אז סטודנט ועורך עיתון סטודנטים, והסטודנט ספירו, שלא היה מצוי בניירות הסודיים, ולא קרא את דיווחי המודיעין, העריך נכון יותר את כוונות הנשיא המצרי אנואר סאדאת.
יורשה לי להיות לא צנוע לרגע ולצטט מתוך מאמר שכתבתי אז:בראיון שהעניק סאדאת ל'טיימס' הלונדוני, אמר באופן מפורש כי הוא מוכן לעשות שלום עם ישראל... ואף על פי כן לא שטף את ישראל גל של שמחה. בתמימותי חשבתי כי מדינה שראשיה מכריזים כל יום חמישי ושני על 'כמיהתנו' לשלום לא תעבור על כך לסדר היום. ואז, בהרהור נוסף, נזכרתי בתופעה מעניינת.
כל אימת שנשיא מצרים, אחד משריו או מצביאיו, מכריזים הכרזה מלחמתית נגד ישראל, מתעוררת בישראל מקהלה ממושמעת של שרים, עיתונאים, פרשנים, חברי כנסת וכו', אשר מזהירים את העם כי יש להתייחס ברצינות לאיומי המצרים בפתיחת מלחמה. מאידך, כל אימת שנשיא מצרים או אחד משריו מכריזים כי מצרים מוכנה לעשות שלום עם ישראל, מופיעה אותה מקהלה ממושמעת ומזהירה את העם כי אין להתייחס ברצינות אל הצהרות השלום המצריות, הן מסווה לכוונות תוקפניות ואמצעי להולכת דעת הקהל שולל. ואז שוב נזכרתי כי הצהרות השלום המצריות מדגישות תמיד כי לא יכול להיות שלום בלי נסיגה מהשטחים הכבושים.
השאלה שלא נותנת לי מנוח: האם אין איזה קשר מתאמי בין חוסר הרצינות שאנו מייחסים לכוונות השלום המצריות, לבין הרצינות היתירה שאנו מייחסים לשטחים הכבושים?''פוסט מורטם'' ביטאון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, 15 בדצמבר 1971 כפי שלא קראו נכון את מצרים בנכונותה לשלום, כך טעו הקברניטים בכוונות המלחמה המצריות. לאחר המכות הקשות שקיבל צבא הכיבוש הישראלי בימים הראשונים של המערכה בסיני, נכנס דיין לדיכאון עמוק, ודיבר על כך שהמצרים רוצים לחסל את היהודים. ברגעי הייאוש הועלה הרעיון של שימוש ב''אמצעי המטורף'', שם קוד לשימוש בנשק גרעיני.
המנהיגות המצרית לא תכננה את חיסול היהודים. יוזמת המלחמה המצרית נועדה לשבור את המבוי הסתום שנוצר כתוצאה מדחיית הצעות השלום המצריות. היום יודעים כולם את מה שהיה ברור לי ולשכמותי זמן רב לפני המלחמה, כי ישראל היא סרבנית שלום, כי התאהבה בשטחים הכבושים וחשבה שתוכל להישאר שם עד סוף כל הדורות. ישראל הייתה זקוקה לשלושת אלפים חיילים הרוגים ועוד אלפי פצועים כדי להבין ששלום עם המצרים עדיף על סיני. במלים אחרות, ניתן היה למנוע את מלחמת יום כיפור אילו משלה בישראל ממשלה שוחרת שלום באמת. הלקח הזה רלבנטי גם היום.
אני חוזר לסכנת השימוש ב''נשק המטורף'', הוא הנשק הגרעיני. לא היה חסר הרבה שישראל תעשה בו שימוש במלחמת יום כיפור, כתוצאה מקריאה לא נכונה של מטרות היריב. אילו עשתה זאת, ישראל הייתה עומדת בפני סכנת חיסול. השלכת פצצת אטום על מצרים, הייתה כרוכה בסכנה שברית המועצות תשגר פצצה כזו לישראל.
ישראל ממשיכה להחזיק בכמויות אדירות של נשק השמדה המונית, והיום כמו אז, לא חסרים המטורפים שמציעים לישראל להשתמש בנשקה הגרעיני. הסכנה לא פחתה מאז מלחמת יום כיפור, אלא גדלה והתעצמה.
פרופסור מיכאל כהן מאוניברסיטת בר אילן, מציע לישראל להפעיל את נשקה הגרעיני נגד שכנותיה (כולל עזה) גם כאשר אינן מצוידות או משתמשות בנשק השמדה המונית. (מאמרו, להוציא את הפצצה מהמרתף, ''הארץ'', 1 באוקטובר 2010).
הפרופסור רואה עצמו חלק מהעולם התרבותי, אולם מאחר ולדבריו ''ישראל שוכנת באזור מטורף'' יש לשנות את כללי המשחק.
הצעתו של הפרופסור היא חלק מהטירוף וכבר למדנו מסרטו של סטנלי קובריק ''ד''ר סטריינג'לאב'' (1964) שאקדמאים אינן משוחררים מטירוף המצית מלחמה גרעינית.
הצעתו של כהן, מדגישה ביתר שאת את החשיבות שביצירת מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני. ישראל היא היום בית קיבול אדיר של נשק השמדה המונית, אטומי ביולוגי וכימי. היא המאיץ למרוץ חימוש גרעיני, שהרי לא לאורך ימים תישאר ישראל המדינה היחידה בעלת נשק גרעיני.
כאשר באזור ''המטורף'' כדברי הפרופסור, כולם יאיימו על כולם בנשק יום הדין, שסכנתו בשואה שתהפוך את האזור לשממה רדיו אקטיבית בה לא ייתכנו חיי אדם, חי וצומח. הדרך הטובה ביותר למנוע זאת, היא בלקיחת הצעצוע הזה מכל מנהיגי האזור, כך שאיש לא יאיים על זולתו בנשק זה.
כל עוד הפצצה מצויה בידי שליט כלשהו, קיים גם החשש כי לא יעמוד בפיתוי, או יעריך לא נכון את כוונות הצד שכנגד, ואת המחיר נשלם כולנו.
שלא לדבר על הסכנות להן אנו חשופים גם ללא מלחמה, כמו אסון מידי אדם בכור הגרעיני בדימונה או רעידת אדמה שישחררו ענן רדיו אקטיבי מעל ישראל שיהפוך אותה, אם לא את כולה לפחות את חלקה, לבלתי ראויה למגורי אדם. יש להוציא את הפצצה מהמרתף, אבל לצורך פירוקה.
צעד נוסף בדרך לפשיזםממשלת ישראל קיבלה הצעת חוק לפיה לא יהודים המבקשים להתאזרח יישבעו אמונים למדינת ישראל ''כמדינה יהודית ודמוקרטית''.
במלים אחרות, לא יהודים, ביטוי מעט מכובס כי הכוונה בעיקר לערבים, יחויבו להישבע למדינה שלא מאפשרת להם להינשא ליהודים, שאין בה הפרדת דת ממדינה, שמקיימת חוקי אפליה ללא יהודים, שמקיימת שלטון כיבוש על עם אחר.
אין מדינה דמוקרטית המחייבת מתאזרח להישבע לדת שלטת, שהרי מדינה דמוקרטית חייבת להבטיח חופש דת ומדת, שוויון זכויות, בראש ובראשונה למיעוטים. על פי החלטת הממשלה יהודים יהיו פטורים מחובת השבועה. בשטחים הכבושים כבר מיישמת ישראל את מדינת ההלכה לגבי לא יהודים, שמעמדם הוא של גר תושב – נתינים ולא אזרחים. העסק המצחין הזה מזכיר את חוקי נירנברג, כפי שהעיר בצדק פרופסור גבריאל סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך, בעצרת נגד החוק שהתקיימה בתל אביב בשדרות רוטשילד מול הבניין בו הוקראה מגילת העצמאות על ידי בן גוריון במאי 1948.
מגילת העצמאות אינה כליל השלמות, גם היא פשרה בין דתיים לחילונים, בין שמאל לימין, בין ציונים לאנטי ציונים, אבל בהכללה ניתן לומר שהמסמך הוא סמל של נאורות ואור יקרות בהשוואה למצב היום; מסמך שביקש לראות את ישראל משתלבת במשפחת העמים הדמוקרטית ולא מדינת כיבוש ואפרטהייד בעלת ניחוחות פשיסטים כפי שהיא היום.
עם סיום העצרת התבקשו משתתפיה לחתום על ''הכרזת עצמאות מפשיזם'' שזהו נוסחה:מדינה הפולשת בכפיה לתחום המקודש של מצפונו של היחיד, האזרח, ומענישה אותו אם דעותיו ואמונותיו אינן דעות השלטון ואינן תואמות את ''אופי'' המדינה, מפסיקה להיות מדינה דמוקרטית והופכת למדינה פשיסטית. מאחורי מדרגות אלו הוכרזה מדינת ישראל. המדינה שהולכת ומחליפה את ישראל, תוך שהיא ממלאת את הארץ בשלל חקיקה גזענית המובלת בידי הכנסת והממשלה, מוציאה את עצמה ממשפחת העמים הדמוקרטית. לפיכך אנו, אזרחי ישראל של הכרזת העצמאות, שהתכנסנו כאן, מכריזים בזאת שלא נהיה אזרחיה של המדינה המתחזה להיות ישראל, ושמפירה את מחויבותיה הבסיסיות לעקרונות השוויון, החופש האזרחי והשאיפה הכנה לשלום - עליהם קמה מדינת ישראל. חתמתי.
|
|
|
שופטים בשרות הגירוש
