הזדמן לי היום לקרוא מאמר על היוזמה הסקוטית להחיות את השפה הגאלית העתיקה כשפה המדוברת השלטת בסקוטלנד.
במהלך ביקוריי בסקוטלנד, שבה אני שוהה כיום לתקופה של כשלושה חודשים, התרשמתי מכך שתחייתה של השפה הקלטית בסקוטלנד היא עניין חסר סיכוי.
יש אומנם קומץ חסידים נלהבים לשפה הגאלית, דוגמת הסגל האקדמי של המחלקה הקלטית באוניברסיטת אדינבורו, אבל בהיקף בהחלט לא משמעותי. לפני כעשרים שנה, בתקופת שהייתי בסקוטלנד כעמית מחקר במחלקה להנדסת מכונות באוניברסיטת אדינבורו, הייתי מבקר תכופות גם במחלקה הקלטית מתוך העניין הרב שעוררה בי השפה הגאלית המלודית, שצליליה מתנגנים כמו מקצביה הסוחפים של המוסיקה הקלטית הקסומה.
כשכבר התוודעתי לסגל האקדמי של המחלקה הקלטית, ביקש ממני אחד המרצים לתת הרצאה על תחיית הלשון העברית, כולל התייחסות לשיטת האולפנים הנהוגה בארץ. שכן, חסידי תחיית השפה הגאלית בסקוטלנד מתבוננים בהערצה במפעל תחיית השפה העברית כמודל לחיקוי.
לעומת מעמדה הרעוע של הגאלית בסקוטלנד, תחיית הלשון הוולשית נחשבת לסיפור הצלחה. אלא שגם בווילס השימוש בוולשית הוא ברמה של נסיבות תרבותיות ולא בהיקף של שפה יומיומית. מצב דומה שורר באירלנד, שבה הגאלית האירית אינה מצליחה להתמודד בהצלחה מול שליטתה המוחלטת של האנגלית בחיי היומיום.
על כל פנים, ההיבט שאותו לא יכולתי להסביר לסקוטים במסגרת ההשוואה בין העברית לגאלית, ולצערנו גם רוב הישראלים אינם מבינים זאת, הוא שתחיית השפה העברית כלשון חיה לאחר כאלפיים שנות גלות, כמו השיבה אל המולדת ותקומת הממלכתיות העברית, הן בעצם תופעות היסטוריות ייחודיות הנובעות באופן ישיר מייחודיותו של הקיום היהודי.
סקוטלנד היא אכן עתירת מים, ירוקה וקרירה יותר מהארץ, אך פה ושם אני מוצא דימיון בין ארץ ישראל הזכורה לי משנות ילדותי לבין סקוטלנד ברוכת האפרים הירוקים, היערות העבותים והנהרות השופעים. האדם הוא אומנם תבנית נוף מולדתו, אך מתוקף העוצמה הטכנולוגית הנתונה לאדם כיום, המולדת משקפת את תבניתו הרוחנית של העם היושב בתוכה. כך שחשבון הנפש מהעם היושב בציון מתחייב מאליו ובעוד מועד, והשאלה הנוקבת המתבקשת מאליה היא כיצד זה במשך כיובל שנים הצלחנו להשחית את המולדת היפהפייה שניתנה לנו בזכות הייחוד הקיומי שלנו עד כדי ג'ונגל של כיעור אורבני נגוע בכל תחלואי העידן המודרני...