''תורת המלך'' וחמישים הרבנים:

פאשיזם? קטן עלינו

יוסף חרמוני

חיבורם של הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור ''תורת המלך'', הוא ספר פסיקות רבניות שראה אור בנובמבר 2009. כותרת המשנה של שמו גורסת כי הוא עוסק בסוגיות ''דיני נפשות בין ישראל לעמים''. כותרת צמחונית, המעידה לכאורה כי הספר עוסק בדין הריגת גוי בידי יהודי, וההפך.
צעקה קלושה אך מוצדקת לחלוטין התעוררה בארץ לאחר שיצא הספר. נאמר בה כי הספר עוסק בדיני הריגת הגויים וכי דינים אלה, על פיו, פרושם אצבע קלה מאוד על ההדק.
תומכי הספר, מנגד, טוענים כי אין כל פסול בבדיקת דעת התורה בסוגיית הרג חיילי האוייב בעת מלחמה.

אלא ש''תורת המלך'' אינו עוסק בהרג חיילי האויב בלבד, ואינו מגביל את תחולת מסריו לעת מלחמה. למעשה, כפי שיובהר להלן בקצרה, כותרת המשנה של הספר צריכה להיות ''דיני השמדת הגוי''. שהרי ''תורת המלך'' עניינו ההתר והחובה להשמיד לוחמים, אזרחים, נתיני אוייב ושאינם כאלה.
הספר ''תורת המלך'' הוא תועבה. אלא שהאסון, כידוע לכל המצוי בישראל של סתיו 2010 איננו מתמצה בכך שהספר פורסם; הספר הזה הוא אסון, כיון שכל הכתוב בו זכה לגושפנקה רבנית מכובדת.

ארבעה מכתבי-הסכמה לתוכן הספר הופיעו כבר בעמודיו הראשונים (בעמודים ללא מיספור). הרב זלמן גולדברג, חזר בו ממכתב ההסכמה שצירף לספר. שלושת הרבנים החתומים על מכתבי ההסכמה הם:

הרב דב ליאור, הרב של קרית-ארבע וסביבתה, שהוא גם ראש ועד רבני יש''ע ומחשובי הרבנים הציונים דתיים; הרב ליאור אף רואה ב''תורת המלך'' חיבור מנחה מנהיגים יהודיים ואת נתיניהם היהודים, בעת מלחמה כבעת שלום: ראוי החיבור הזה לעלות על שולחנם של מלכים מאן מלכי רבנן וכל שוחרי תורה ואוהביה שיראו איך שתורת ישראל מדריכה את האדם בין בחיים אזרחיים הרגילים והן בזמן מלחמה.
הרב יצחק גינזבורג, רב חב''די מרכזי ומשפיע בימין הקיצוני, אשר לו אלפי מעריצים. גינזבורג עומד בראש ישיבת ''עוד יוסף חי'' ביצהר, והוא גם מורם ורבם של מחברי ''תורת המלך'', הרבנים שפירא ואליצור, שאף הם פועלים בישיבה זו. - הרב יעקב יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף. משקלו הציבורי של יעקב יוסף בציבור הש''סי וסביבו, איננו מבוטל.

מחברי ''תורת המלך'' זומנו לחקירה משטרתית. בעקבותיהם זומנו אף הרבנים גינזבורג, ליאור ויוסף, מעניקי הגיבוי הרבני הבכיר לספר. בתגובה, כתבו הרבנים ליאור ויוסף גילוי דעת (''לא תגורו מפני איש'', כ''ט באב התש''ע), ובו נאמר בין השאר: הספר תורת המלך מציג משנה סדורה כיצד לנהוג על פי התורה בזמן מלחמה ומהו מוסר-המלחמה האמיתי על-פי דעת תורתנו הקדושה.הספר תורת המלך מציג משנה סדורה כיצד לנהוג על פי התורה בזמן מלחמה ומהו מוסר-המלחמה האמיתי על-פי דעת תורתנו הקדושה. הרבנים הנכבדים הללו מתעלמים בגילוי הדעת מסוגיות הנידונות בספר, שאינן דיני מלחמה. התעלמות זו לא מנעה את חתימתם של חמישים רבנים על הודעת תמיכה והצטרפות לרבנים ליאור ויוסף ולעמדתם התומכת בספר. תמיכת חמישים הרבנים מצורפת לגילוי הדעת של השניים. חמישים מסכימים אלה הינם רבנים מרכזיים במחנה הדתי לאומי והחרד''לי. בהודעתם המצורפת לגילוי הדעת של הרבנים ליאור ויוסף, אומרים חמישים הרבנים כי הם מצטרפים לדברי האמת והצדק של השניים, התומכים בספר ובמסריו. בכך הפכה סימטת השינאה הגזענית, השואפת להיות ממומשת, לשדרה רחבה ומכובדה, שמתנפנפים בה דגלים רבניים רבים וחשובים. לא קשה לשער את משמעות שדרת הדגלים הזו. אין צורך לנחש אלו זרמים על-קרקעיים הניבו את צמיחתה ואילו זרמי שינאה במחשכים יעלו ויזרמו אליה.

להלן כמה מסרים ואמירות מתוך ''תורת המלך'', שהפך - עם חתימת חמישים הרבנים על גילוי דעת של תמיכה בו - למניפסט מרכזי, מונף אל-על, של הציונות הדתית.
הערות לאסופת המובאות שלהלן:

כל ההדגשות במובאות (מתוך ''תורת המלך'' ומקורות אחרים, הן שלי, אלא אם מצויין אחרת.
במָקום שב''תורת המלך'' כתוב ''ישראל'' והכוונה אינה לעם ישראל אלא לבן-עם-ישראל, אכתוב להלן ''יהודי''.

קיומו של גוי הוא בעצם לא-לגיטימי

מובאות מ''תורת המלך'' פורסמו בעיתונות, וייתכן שעוררו כמה פיהוקי זעזוע. הספר, אכן, מלא בזוטות כגון: איסור 'לא תרצח' מתייחס ליהודי שהורג יהודי אחר. יהודי שהורג גוי, אינו חייב מיתה (עמ' רכ''ח); או: גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות - יש שיקול להרגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם...
ועוד כהנה וכהנא, פיסקאות ומשפטים נוטפי-דם, זולגי-דם.

אולם מעיני המלינים על נוראותו של הספר נעלמו שורות אחדות המעניקות גוון גזעני-משמידני לכל ה''דיון'' המדמם הזה: ''תורת המלך'' קובע כי לאחר מתן תורה (שהגויים סרבו ליטול בו חלק), הגויים בעצם הפכו כעת לכאלה שאינם מצוּוים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם (עמ' קע''ד). בהמשך קובעים המחברים כי עצם קיומו של גוי שאינו גר תושב (שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נוח) איננה לגיטימית; עצם הדיון באיסור הריגתו של גוי הוא הכנעה,שכן עצם קיומו של גוי היא התרסה: בעצם, על פי תרי''ג מצוות, אין בכלל מקום למציאות של גוי כמות שהוא. גוי אמור להפוך לגר תושב, וכל עוד הוא לא הפך לגר תושב - הוא במצב מקולקל... ולפי הרמב''ם אי מקום להשאיר גוי כזה בעולם. ... האיסור להרוג גוי אינו נובע מעצם היוקר של חייו, שבעצם אינם לגיטימיים כפי שהם (עמ' קע''ה). במצב מתוקן אין מקום לאיסור הריגת גוי, שהרי מציאות של גוי שאינו גר תושב אינה לגיטימית. וכפי שכתב הרמב''ם: 'ציוה משה רבינו מפי הגבורה (האל) לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נוח, וכל מי שלא יקבל ייהרג'. כך שעצם העיסוק באיסור הריגת גוי הוא כבר הכנעה גדולה, המלמד שהעולם לא מתוקן... (עמ' קע''ט).
ועוד: במצב מתוקן אין מקום לאיסור הריגת גוי, שהרי מציאות של גוי שאינו גר תושב אינה לגיטימית (עמ' קע''ט).

האם עולה מן הדברים כי כל עוד איננו מעמידים את האנושות כולה בפני הברירה בין קבלת מצוות בני נוח לבין השמדה, קיומה אינו לגיטימי? כיון שכל מיליארדי האדם לא קיבלו עליהם שבע מצוות בני נוח - אין זה בלתי הגיוני להסיק כי כולם בני מוות הם.
זוהי נקודת המשען הארכימדית שעליו משעינים הרבנים, מחברי ''תורת המלך'', את קביעותיהם. מהעדר-הלגיטימיות של הקיום הגויי, נובעת הלגיטימיות של השמדת הגויים הסיטונית, של ניצולם לכל מטרה, של שימוש בהם ואולי אף באבריהם, כפי שנראה להלן.
[''השאלות'' בראש כל קבוצת מובאות שלהלן, הן שלי. מה שאינו מצוי בין גרשיים, אף הוא שלי. י.ח.]

סליחה, כבוד הרב. מה עם הגוי הזה, מותר להרוג אותו?

הנה צרור תשובות אפשריות שהספר מציע:

איסור לא תרצח מתייחס רק ליהודי שהורג יהודי ולא ליהודי שהורג גוי, אפילו אם גוי זה הוא מחסידי אומות העולם (עמ' י''ח).
גוי שאינו עושה עימנו מלחמה - אסור להצילו ממיתה ואסור להורגו (עמ' כ''ב).
גויים שאין בינינו ובינם מלחמה, אסור להצילם אם נטו למות... אם רואים אחד מהם שנפל לים, אין להצילו. לפיכך, אסור לרפאם, אפילו בשכר... (עמ' נ''ה).
סיכום: איסור 'לא תרצח' מתייחס ליהודי שהורג יהודי אחר (עמ' כ''ז).
כל גוי שלא קיבל מצוות שנצטוו בני נוח, הורגים אותו אם ישנו תחת ידינו (עמ' ס''ט).

קביעה זו סותרת את שנאמר בעמוד כ''ב (איסור הריגת גוי שאינו נלחם בנו). אבל למה לדקדק בקטנות?

כבודו, הריגת חפים מפשע במלחמה - זה בסדר?

למה לא? יראה השואל להלן, ויבין:
פגיעה מכוונת בחפים מפשע. זוהי כותרתו של הפרק השישי (עמ' ר''ח).
ופרט לפרק השישי, ישנו עיסוק רב בסוגייה:

יש מצבים בהם נרצה לכתחילה לפגוע דווקא בחפים מפשע, ונוכחותם והריגתם דוקא מועילה ומסייעת לנו (עמ' קצ''ח).
מותר להרוג את הגויים כדי להציל בזה חיי יהודים. .. וזה מותר גם במקרה בו אנחנו מנצלים את נוכחותם של התינוקות החפים מפשע כדי לפגוע בהוריהם וכדומה [הדגשה במקור] (עמ' קצ''ט).

כותרתו של סעיף 15 בפרק החמישי: טוב שבגויים הרוג בשעת מלחמה (עמ' ר). ואחר כך מוסבר מדוע יש להרוג את הגויים הללו, בין שלוחמים הם ובין שלא: הם נחשים ואינם שומרי שבע מצוות בני נוח, וממילא בני-מוות הם: ובאו חז''ל ולימדו אותנו שלא להסס אלא נמהר להרגם, מפני שרשעותם גורמת לנו לחשוב בהם ולהתייחס אליהם כמו אל נחשים, ובפרט שהם ממילא עוברים על שבע מצוות וחייבים מיתה (עמ' ר''א).

פירוש לדבריו של רבי שמעון: הטוב שבהם, מכל מקום לבו ומחשבתו הטמונה בקרבו היא מלאה ארס כנחש... ואין לו תקנה כי אם לרצוץ את מוחו... (עמ' ר''ב).

כבודכם, ברצוני לשאול: הריגת ילדי גויים, הולך?

הולך, ועוד איך. הנה, למשל:

פרק ט''ז.טף: כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים (הרי מצד אחד הם לכאורה חפים מפשע), אך מן הצד השני יש חשש גדול מפני מעשיהם כשיגדלו (עמ' ר''ה). ובהקשר הזה ברורה החובה להרוג כל זכר במצב שבו אנחנו כובשים שטח של אויב שלא הסכים להיענות לקריאה שלנו לשלום; כיון שהישארותם של זכרים גדולים היא סכנה לשלטון שלנו באותו מקום (הערה מג, שם).
רבינו בחיי כתב כי … אין חמס [עוון, פשע] בהריגת הטף, ענפי שורש המרי, הגוי המר והנמהר, שהרי בודאי יהיו הולכים בדרכי האבות לעשות כל תועבת אלוהים, וילמדו ישראל מהם... אם כן, - אילו הנחנו אותם בחיים, הלא חייהם סיבה לנזק גדול מאוד יותר מנזק ההריגה [הריגתם]... ומטעם זה התירה התורה הריגת טף ושייעשה נזק מועט - כדי שידחה [(ימנע] נזק גדול שהיה מגיע לעולם בחייהם, ואין בזה חמס... ועל כל פנים, אנחנו למדים שיש סברא [זה הגיוני, סביר] לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים, כאשר הילדים גם הם ניזוקים (עמ' ר''ז). ובאופן פשוט, גם הם [הילדים] מרויחים מזה כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להורגם… כיון שממילא צריך לעקור את האומה הזו וכל כוחה הרוחני – הילדים הללו לא יהיו עִם קיום [לא יהיה להם קיום], וסופם להיות בני מוות בעולם בו אין להם מקום; ועל כן מוטב להורגם כבר עכשיו (הערה מ''ו, שם).

וישנו טיעון נוסף בזכות הריגת הילדים:

הטף לא נהרגים בגלל רשעותם, אלא בגלל שיש צורך של כולם בנקמה ברשעים, והטף הם אלה שהריגתם תספק את הצורך הזה (עמ' ר''כ).

כבודכם, הבנתי שכל שימוש בגויים מותר. זה נכון?

שפירא/אליצור קובעים קטגורית כי הגויים הם דבר שאפשר להשתמש בו:

אפשר להשתמש בהם למס ועבדות כרצוננו (עמ' קע''ה).

אך לא רק מס ועבדות הם אופני השימוש בגויים. על פי ''תורת המלך'' אין הגבלה על אופני השימוש שיעשה העם הנבחר ב''כל באי עולם'', כלומר בכל האנושות:

לדעת הרמב''ן, שאין חובה לכוף את כל באי העולם להיות גרי צדק - זה מפני שלא איכפת לנו מהם, ולכן אם לא קיבלו על עצמם להיות ישרים והגונים, אפשר לכבוש אותם ולהשתמש בהם לכל צורך של ישראל (הערה מ''א בעמ' קע''ט).

מה, בין אופני השימוש בגויים מצוי גם שוד אברים לחלקי-חילוף?

לפני שיובאו ציטוטים אחדים העשויים להגיה חושך על הסוגייה, נביא להלן מדברי מורם ורבם של מחברי ''תורת המלך'', הרב יצחק גינזבורג. על פי מוטי ענברי, חוקר הפונדמנטליזם היהודי, הרב הביע דעה מוצקה בעניין. ענברי כותב: הגויים, לפי דרכו (של גינזבורג) אינם בני אדם. כך למשל אמר גינצבורג שבאופן תאורטי אם יהודי יצטרך כבד להצלת חייו, מותר יהיה לתפוס לא-יהודי ולקחת ממנו את הכבד בכוח הזרוע (מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, האוניברסיטה העברית, תשס''ח, עמ' 159).
והנה, ב''תורת המלך'' מצינו:

אנחנו רואים שחיי עובר חשובים יותר מחיי גוי, ואפילו גר תושב... אם כן, מובן מדוע מותר להתרפא בחיי גוי; בעוד שאין היתר להתרפא בחיי עובר... על [הצלת] חיי גוי לא מחללים את השבת, ומזה רואים שחייו אינם כחיי יהודי, ולכן מותר לנצל אותם לצורך הצלת יהודי... (עמ' קס''ז).

הדין החמור הזה של ניצול חיי גוי לשם שימור חיי יהודי קיים אף לגבי גוי שהוא גר תושב, כלומר שמקיים את שבע מצוות בני נוח:

... חיי גר תושב נדחים מפני חיי ישראל, ומותר להרוג גר תושב כדי להציל יהודי (עמ' קס''א); במצב של הצלת יהודי בהריגת [ע''י הריגת] גר תושב - אין איסור להרוג את הגר התושב (עמ' קס''ח).

בעמודים אחרים מפתח ''תורת המלך'' דיון בסוגיית הריגת עובר של אשה אחת למען הצלת חייה של אשה אחרת, למשל, כאשר אפשר להרוג את העובר ולהשתמש בחומרים מגופו כדי לייצר תרופה מסויימת עבור חולים (עמ' קס''ד). על פי רש''י מותר הדבר, אך הרמב''ם חולק עליו ואוסר זאת. [שם, קס''ד-קס''ה]. לעומת זאת, מסיק ''תורת המלך'', מותר להרוג גוי לצורך דומה:

חשוב להעיר שגם ל[פי] שיטה זו, שאסור להתרפא בעובר כדי להציל יהודי – מותר להתרפא בגוי כדי להציל יהודי, כמו שהסקנו לעיל בפשטות, וכמו שמוכח בדברי הרמב''ם... (עמ' קס''ו).

בהמשך דן ''תורת המלך'' בסוגיית החובה להרוג גוי כדי להציל יהודי:

אף על פי שבפשטות מותר להתרפא בהריגת גוי כמו שביארנו... יש לדון האם היהודי חייב לקום ולהרוג את הגוי במצב הזה [ההדגשה במקור] (הערה ט''ז, עמ' קס''ט).

כנאמר לעיל, גינזבורג, רבם של מחברי ''תורת המלך'', גורס ש''באופן תיאורטי'' מותר לתפוס את הגוי ולקחת ממנו את הכבד בכוח הזרוע, מעשה שפירושו הריגת הגוי, לכל הדעות. אך גינזבורג לא פסק כי חובה לעשות זאת. וכך, מחברי ''תורת המלך'' ניצבים נבוכים מול סוגייה בלתי פתורה זו. לעומת זאת, קובעים שני המחברים בגדלות נפש, גוי רשאי להתאבד למען הצֵל יהודי:

מותר לגוי להתנדב ולתת לב או כבד כדי להציל יהודי [שם. הדגשה במקור].

האמנם לסדום נדמינו, לעמורה היינו?

לדעתי, לא בדיוק. הסדומאים והעמורתים היו רשעים, אך לא ידוע על כוונתם להשמיד עמים אחרים. איני יודע מהיכן שובטו הרוע והגזענות הרצחניים ש''תורת המלך'' מנופף אותם כדגל, אף שהם זרמו ל''תורת המלך'' דרך נחלים של כתבים יהודיים עתיקים יותר או פחות.

מעיינות אחרים השקו במימיהם את וינה ומינכן וברלין במאה השנים שהגיעו לשיאן בשנות הארבעים של המאה הקודמת. פרחי הרוע שצמחו שם וכאן, אינם זרים לחלוטין זה לזה.
הבה נשאל, איפוא: האמנם למינכן נדמינו, לברלין היינו?
והתשובה היא: אנחנו בדרך.

התייצבותה של שדרה מרכזית בציונות הדתית והחרד''לית לימין ''תורת המלך'' הוא ארוע רב-משמעות בתולדותיה של מדינת היהודים. ישראל פסעה בכך צעד כבד למינכניזציה וברליניזציה שלה. נאמר זאת אחרת: במארג היהודי בישראל, הולכים ומתבלטים קווים הלכתיים עתיקים, שיש בהם השקה כזו או אחרת לתווים כאלה ואחרים של האידיאולוגיה הנאצית.

בעניין זה כותב יהודה עציון, מראשי המחתרת היהודית של שנות השמונים, במאמרו ''פשר אימת המראות'', על ...דמיון האמת המהופך שבין האידיאולוגיה הנאצית לבין תורת ישראל... מדהים באיזו דייקנות, מהופכת כתמונת ראי, נקט עמלק (הנאצי) נגד ישראל באותם אמצעים ממש שישראל צווה לנקוט נגד עמלק.''תורת המלך'' איננו ''מיין קמפף''. את ''מיין קמפף'' כתב מי שנתפס, בעת כתיבת הספר, כעבריין פוליטי בינוני, שהגיבוי הציבורי לו לא חורג מבוואריה. לעומת זאת, בדפי ''תורת המלך'' פורסמה תמיכה בספר, בחתימתם של פוסקי הלכה מרכזיים. חודשים אחדים לאחר מכן עוּבּתה תמיכה זו במעשה הנפת הספר הזה כדגל בידי קבוצת רבנים גדולה ומרכזית, שאנשיה פזורים בכל הארץ.

אולם בהתעלם מהבדל זה, ישנם מאפיינים משותפים להגות הגזענית הנאצית ולזו של ''תורת המלך''. אציין שניים מהם, שעניינם הוא התפיסה העקרונית של גזענות הגרמנית וזו המצויה ב''תורת המלך'' את הירארכיית הקיום האנושי:

הצגת קיומו של ציבור (העם היהודי מחד והלא-יהודים מאידך) כבלתי לגיטימי, והסקת מסקנות משמידניות מהעדר-הלגיטימיות הזה.
הצגתו של הציבור הבלתי-לגיטימי, בר-ההשמדה, כמשאב מתכלה. משאב שכמוהו כפחם, עצים, בקר סוסים ותרנגולות. היהודים שימשו כמשאב כזה לפני שבעה עשורים; ועל גויים, ראינו, נאמר ב''תורת המלך'' כי אפשר להשתמש בהם לכל צורך של ישראל.