לחם וקירקס

הופתעתי מאוד כאשר הודיעו לי, בסוף 1976, שראש-הממשלה, יצחק רבין, מזמין אותי לפגישה אישית במעונו. הוא פתח לי את הדלת בעצמו, הגיש לי כוס ויסקי, מזג כוס גם לעצמו, ופתח בלי הקדמה: ''תגיד לי, אורי, אתה החלטת לחסל את כל היונים במפלגת-העבודה?''

כמה שבועות לפני זה פתח ''העולם הזה'' בסדרת גילויים על מעשי השחיתות של הנגיד המיועד של בנק ישראל, אשר ידלין. ערב השיחה פתחנו בסדרה על חשדות למעשי שחיתות של שר-השיכון, אברהם עופר. שניהם היו מראשי מחנה ה''יונים'' במפלגה.

עניתי שאינני יכול, למרבית הצער, להעניק חסינות לפוליטיקאים מושחתים, גם כשעמדותיהם הפוליטיות קרובות לשלי. דעות לחוד ושחיתות לחוד.

סיפרתי על כך השבוע בדיון על השחיתות שנערך באוניברסיטת תל-אביב, עם הופעת ספרו של פרופ' יוסי שיין על ''שפת השחיתות''.

לדיון הוזמן צוות מעורב מאוד. היו בו שני שרי-משפטים לשעבר – יוסי ביילין, מנהיג ''יוזמת ז'נבה'', ודניאל פרידמן, שהתקפות-המחץ שלו על בית-המשפט העליון עוררו בשעתו התנגדות עזה; ידידיה שטרן, הוגה-דעות דתי-לאומי המטיף להבנה עם החילוניים והאלוף (מיל,) יצחק בן-ישראל, איש חיל-האוויר וסוכנות החלל הישראלית, ח''כ בכנסת הקודמת מטעם ''קדימה''. עלי אמר המנחה שיסדתי את העיתונות החוקרת וחשפתי פרשות-שחיתות שזיעזעו את המדינה.

פרופסור שיין תקף בחריפות את חושפי-השחיתות, ובכללם השופטים, השוטרים והפרקליטים. הוא טען שהם מסכנים את הדמוקרטיה הישראלית וחותרים תחת החוסן הלאומי. צמד-מלים זה – ''חוסן לאומי'' – אופייני אצלנו לימין.

ואכן, כל אחד יודע שפרשות-השחיתות תופסות לאחרונה מקום מרכזי בחיים הלאומיים. נשיא-המדינה לשעבר עומד לפני פסק-דין על האשמות של אונס, ראש-ממשלה לשעבר נחשד בקבלת שוחד בממדים גדולים, שר-אוצר לשעבר יושב בכלא, שר בכיר הורשע במעשה מגונה מפני שדחף את לשונו לפיה של קצינה (זה היה ביום שהממשלה החליטה על פתיחת מלחמת-לבנון השנייה), שר-החוץ נתון בחקירה כבר שנים, וארוכה רשימת הפוליטיקאים, הפקידים הבכירים והקצינים הנמצאים בשלבים שונים של חקירה ומשפט.

הספר של שיין אינו מטפל בפרשות עצמן. הוא מתמקד במקום שהן תופסות בשיח הציבורי. לדעתו, צריך להוריד אותן מהכותרות ולהרחיק אותן ממרכז הבמה.

לטענות שלו יש במה להיאחז.

בכותרות הראשיות תופסים גילויי השחיתות לא פעם את המקום שהיה צריך להיות מיועד לנושאים שיכריעו את עתידנו.

ניקח, לדוגמה, שתי פרשות אקטואליות.

פרשה א': ועדת הכנסת קיבלה הצעת-חוק המאפשרת ל''ועדות הקבלה'' של ישובים קהילתיים, המונות עד 500 משפחות, למנוע את קבלתם של מועמדים שאינם מוצאים חן בעיניהם.

החוק, שיתקבל רשמית בימים הקרובים, בא לעקוף את פסק-הדין של בית-המשפט העליון, שלפיו הסירוב לקבל ערבים לישובים אלה הוא בלתי-חוקי. נוסח החוק הוא מלאכת-מחשבת של לוליינות מילולית, כדי להימנע מאזכור המילה ''ערבי''. אבל הכוונה ברורה לכל.

לפי המחקר של עמותת ,עדאלה'', 695 הישובים שהחוק חל עליהם תופסים את מרבית האדמות השייכות למדינה (שחלקן הגדול הופקעו מידי הציבור הערבי מאז קום המדינה). באף אחד מהם אין תושב ערבי.

זהו סיפור של אפרטהייד גלוי, מן הסוג שהיה נהוג בארצות-הברית נגד יהודים ושחורים. שם עבר מהעולם לפני 50 שנה. הוא נוגע לעצם מהותה של מדינת-ישראל. הוא הופך את בעיית קיומם של 20% מאזרחי המדינה לפצצת-זמן.

לא מכבר הכריז הרב הראשי של צפת, שהוא פקיד ממשלתי, שמכירה או השכרה של דירות לערבים היא חטא. לפני 1948, צפת הייתה עיר מעורבת, עם רוב ערבי. אבו-מאזן נולד שם. שלשום הכריז גם הרב עובדיה יוסף, האורים ותומים של מאות אלפי יהודים מזרחיים, שמכירת אדמה ל''נוכרים'' – כלומר, לערבים שחיו בארץ 1300 שנים לפני שהרב עובדיה בא הנה - אסורה בהחלט.

פרשה ב': קצין בכיר הפיץ מסמך, והתיימר לתאר מזימה של הרמטכ''ל הבא (יואב גלנט) להשחיר את פני הרמטכ''ל הנוכחי (גבי אשכנזי). המסמך מזויף, וסימנים רבים מעידים שמקורו בסביבת הרמטכ''ל אשכנזי. מסתבר שהקצין הזייפן הוא ידיד של אשכנזי ושל אשתו. עכשיו חוקר מבקר-המדינה את הפרשה.

פרשה עסיסית, לכל הדעות. אינטריגות בצמרת הצבא.

איך סוקרו שתי הפרשות בתקשורת? פרשת ועדות-הקבלה הוזכרה פעם-פעמיים. פרשת ''מסמך גלנט'' מככבת בתקשורת זה חודשים, והחגיגה רק מתחילה.

אין ספק שפרשות השחיתות הגדולות עוזרות לתקשורת – ולציבור כולו – לדחוק הצידה את הנושאים המרכזיים של קיומנו: הכיבוש, חיסול סיכויי השלום, הרחבת ההתנחלויות, המצור המתמשך על עזה, החוקים הגזעניים נגד המיעוט הערבי בישראל, כל הסכנות הנובעות מהמשך המלחמה בת 130 השנים בינינו לבין הפלסטינים.

הציבור אינו רוצה לשמוע על זה. הוא רוצה שכל העניינים האלה יעופו מהעיניים ויניחו ליהנות מחיינו. זהו תרגיל לאומי של אסקפיזם.
הרבה יותר נוח לעסוק במסמך מזויף המונח בכספת של אשכנזי מאשר בפשעי-המלחמה שבוצעו במהלך מבצע ''עופרת יצוקה'', שעליו פיקד אשכנזי.

הרבה יותר נעים להסתלבט על העניינים האישיים של מנהיגינו הנתפסים בכלכלתם: העובדת הפיליפינית הבלתי-חוקית שהועסקה בבית ברק, הרמאות של כרטיסי-הטיסה של אהוד אולמרט, הלשון הארוכה של חיים רמון, השוחד שקיבלו אנשי הצמרת בירושלים כדי לאפשר את הקמת בניין המפלצת במרכז העיר.

שליטי רומא העניקו להמונים panem et circensis (''לחם ומישחקי-קירקס''), כדי להסיח את דעתם מענייני המדינה. פרשות-השחיתות, הרודפות זו את זו, מהוות את מישחקי הקרקס שלנו.

גם בשנים שבהן ערכתי את ה''עולם הזה'' וניהלנו את המערכה נגד השחיתות השלטונית, הייתי מודע לסכנה הטמונה במערכה זו.

לא פעם הוטרדתי על-ידי המחשבה שבחשפנו את המעשים העקומים של פוליטיקאים מושחתים, האם איננו גורמים לציבור למאוס בכל הפוליטיקאים, ובפוליטיקה עצמה? האם איננו עוזרים ליצור אווירה של ''כולם מושחתים'' ולכרות תהום בין הציבור לפוליטיקה?

אם הפוליטיקה מעלה צחנה, אנשים טובים לא יבחרו בקריירה פוליטית. הפוליטיקה כולה תופקר בידי מעוטי-כשרון וירודי-אינטליגנציה, בעלי רמה מוסרית נמוכה ואף יסודות פליליים. עכשיו זה כבר ניכר היטב בכנסת.

המיאוס בפוליטיקה ובפוליטיקאים עלול לסלול את הדרך לפאשיזם. כל התנועות הפאשיסטיות בעולם מנצלות את הבוז לפוליטיקאים כדי לעורר בציבור געגועים ל''איש חזק'', שיסלק את המנוולים ו''יעשה סדר''.

כל זה עלול להוביל למסקנה שיש לזנוח את המאבק בשחיתות, ובמיוחד את הדיבור עליה.

אך זוהי מסקנה מסוכנת מאוד.

חברה המעניקה חסינות למנהיגים מושחתים כורה קבר לעצמה. הרפובליקה הרומאית נרקבה מבפנים וקרסה. כך קרה למדינות רבות מאז, וגם בדורנו. לא הדיבור על השחיתות הורס את הדמוקרטיה, אלא השחיתות עצמה. אי-אפשר לטאטא את השחיתות אל מתחת לשטיח לאורך זמן. גם אילו הפסיקה התקשורת לחגוג סביבה, היו השמועות עליה פושטות בציבור ומגבירות עוד יותר את אי-האמון בשלטון.

כאשר השרים מאיישים את העמדות הבכירות בשרות המדינה בפרוטקציונרים מפלגתיים או בקרוביהם, ניהול ענייני המדינה וחלוקת כספי הציבור נמסרים בידי אנשים בלתי-מוכשרים ו/או בלתי-הגונים. הטובים והמוכשרים נדחקים על-ידי ''מינויים פוליטיים''. כאשר פוליטיקאים נקנים – פשוטו כמשמעו – על-ידי הטייקונים, הם נאלצים לפעול לטובתם, בניגוד לאינטרס הציבורי. איכות המנהיגים יורדת – והמנהיגים הירודים יקבעו את גורלנו לחיים ולמוות, לשלום או למלחמה.

אין זו בעיה ישראלית בלבד. השחיתות שולטת במדינות רבות. יש הטוענים שארצות-הברית מושחתת מישראל. זה עתה פתח בית-המשפט העליון שם את הפתח לרווחה, כאשר איפשר לבעלי-ההון הגדולים לקנות פוליטיקאים כמעט בגלוי. אמנם, שלא כמו אצלנו, פוליטיקאי אמריקאי הנתפס בקלקלתו עף החוצה. (זכורים דבריו בני-האלמוות של סגן-הנשיא המושחת, ספירו אגניו: ''הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי.'')

המאבק בכיבוש והמאבק בשחיתות אינם סותרים זה את זה. להיפך, הם משלימים זה את זה.

הכיבוש הורס את אמות-המידה המוסריות שלנו. ציבור המאבד את הרתיעה מפני האכזריות היומיומית בשטחים הכבושים, מאבד גם את החסינות מפני שחיתות.

הכיבוש הוא מחלה ממארת, השחיתות היא רק כאב-שיניים. אבל כאשר השיניים כואבות, קשה לטפל גם במחלה.

---