פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
(ויצא תשעא) איך יוצאים מהבוץ?
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום שישי, 12/11/2010 שעה 9:00)


(ויצא תשעא) איך יוצאים מהבוץ?

נסים ישעיהו



ככה זה בבוץ של גשמיות העולם הזה וכך זה גם בבוץ הרוחני שממנו חשש יעקב אבינו ובו אנחנו שקועים וממשיכים לשקוע כבר עשרות שנים. מנסים להיחלץ ממנו, אבל כל תנועה שמגמתה היחלצות מהבוץ, משקיעה אותנו עמוק יותר
בפרשת השבוע שלנו, יעקב אבינו עוזב את המקום הכי נעלה, טוב ויציב ומכניס את עצמו לבוץ טובעני במיוחד (בראשית כ''ח): י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. והוא עושה זאת במודע ובעינים פקוחות. הכוונה בשמות התואר הניתנים למקומות השונים, היא למדרגתם הרוחנית; באר שבע זה הבית של יצחק ורבקה, הוריו הצדיקים שכל תנועה שלהם מכוונת לרצונו של הבורא יתברך, בעוד חרן זה מקום של רשעים, של אנשים שכל מעיניהם נתונים לתענוגות העולם הזה, שאינם מקדישים רגע למחשבה בדבר התאמת מעשיהם ודרכם לרצון העליון. אמנם יעקב יוצא לשם בשליחותו של אביו וזה אומר שהוא מקבל את הכוחות של אביו לביצוע המשימה, אבל את העבודה עליו לבצע בעצמו, הוא זה שצריך לצאת לחרן ולהתמודד שם עם כל הסכנות הגשמיות והרוחניות.

יעקב חושש, פוחד שלא יצליח להישאר במדרגתו הרוחנית במקום בו כל הסובבים אותו שקועים בעניינים ארציים ואינם מייחסים שום חשיבות לרוחניות. ברור לו שעליו לנקוט מהלכי הגנה מפני היסחפות בזרם החומרני של חרן והוא אכן נוקט מהלכים כאלה. את המהלך הראשון מגלה לנו רש''י בפירושו לפסוק האחרון בפרשה הקודמת: שאחר שקבל הברכות, נטמן בבית עֵבֶר י''ד שנים. רש''י מביא את זה מחז''ל שמחשבים את התקופות בחיי יעקב ומגיעים למסקנה כנ''ל; אחרי שיעקב זכה בברכות, ואחרי שיצחק שלח אותו ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. אחר כל זה הוא ישב ללמוד תורה בבית עֵבֶר ארבע עשרה שנים. זה היה מהלך מעשי של העמקה רוחנית, של התחזקות כהכנה למפגש הצפוי לו עם החומרנות של חרן.

המהלך השני היה בעצם סמלי, מעשה שביטא את החלטתו לדבוק בדרכו בלי פשרות: יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. (רש''י): וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו- עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שֶׁיָרֵא מפני חיות רעות. החיות הרעות עלולות לפגוע רק בראש? ומה עם כל הגוף? מסביר כ''ק אדמו''ר מליובאוויץ' שמדובר בפעולה סמלית של התגוננות רוחנית. יש המון חיוּת בחיים החומרניים, בחיים המנותקים מרוחניות, ומחיות זו ביקש יעקב אבינו להתגונן בכך שהקיף את ראשו באבנים שהן קשות מטבען. לאמור: שום רעיון רע לא יחדור לראשי, כי הוא לא יעבור את מחסום האבנים הזה.

אלא שזה לבדו, גם אם יצליח, מבטיח במקרה הטוב רק שלא ידרדר לחומרנות. מה יבטיח שישמור על מדרגתו הרוחנית, שמירה שפירושה התעלות מתמדת? הרי לא שייך דריכה במקום, כי אם לא מתעלים – עלולים לפול חלילה. אמנם הגנה על הראש מפני רעיונות רעים היא חיונית ביותר, אבל התגוננות יעילה מחייבת מהלכים יזומים, לא רק התחפרות או התבצרות מאחורי אבנים. הכלל הזה נכון תמיד ונכון שבעתיים במקרה של יעקב אבינו, שכן יש לו שליחות במקום שאליו הוא הולך, כנ''ל מסוף הפרשה הקודמת, ושליחות לא ניתן לבצע מתוך הסתגרות מאחורי חומות אפילו אם מדובר בחומות של קדושה. כדי לבצע שליחות חייבים לצאת לכאורה מהמסגרת של הקדושה, חייבים לפעול בתוך המקום והנסיבות שמחייבת השליחות ובנסיבות האלה לשמור על מסגרת של קדושה.

ליעקב אבינו, כנראה, לא היה מושג כיצד ניתן לבצע זאת, לא היה לו מושג כיצד ניתן לבצע את השליחות במקום חומרני כמו חרן ובו זמנית לשמור את עצמו במסגרת של הקדושה. הרי מצד עצמו, אין לו שום עניין בעולם הזה, בגשמיות, וקל וחומר שאין לו עניין בחומריות. הוא אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים, לומד תורה כל היום, מתענג על השגות אלקיות ומשאיר לעשו אחיו את השליטה בשדה, את ענייני העולם הזה. כעת עליו לצאת בעצמו לשדה, להתמודד בעולם חומרני וזו נראית לו משימה כבדה מדי. את הפיתרון לבעיה הזאת הוא קיבל במסר שמימי: יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

החלום הזה זכה לפרשנות נרחבת, אולי יותר מכל חלום אחר בתורה, אבל לענייננו המסר הוא ברור: אין שום מקום שהוא פנוי מקדושה ואין להפריד חלילה בין רוחניות לגשמיות. יעקב רואה את מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בסולם וזה אומר שהם נוגעים, וממילא גם שייכים, לארץ, לארציות, לחומר. המסר עבורו הוא ברור וחד: הראש (של הסולם ובאורח סמלי גם שלו עצמו) אמנם מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, מחובר לרוחניות כל הזמן, אבל הוא גם מֻצָּב אַרְצָה, אינו מנותק מהארציות, הוא פועל בתוכה ומשפיע בה להעלותה לרוחניות, לקדושה.

לאחוז בשמים כדי להיחלץ מהבוץ שבארץ


כשנמצאים בבוץ, בין אם זה בוץ כפשוטו ובין אם בוץ בשם המושאל, אפשר לשקוע בו ואפשר להיחלץ ממנו. זכורני משהו שקראתי בצעירותי אודות אדם שמחמת החשכה או מזג האויר הסוער, סטה מן השביל וצעד אל תוך ביצה עמוקה וטובענית. התגובה הטבעית של מי שנקלע למצב כזה היא לנסות להיחלץ מהביצה. מהצד זה נראה כאילו הוא משתכשך בבוץ בעוד האמת היא שהוא מנסה בכל כוחו להיחלץ משם, אלא שכל ניסיון כזה משקיע אותו עמוק יותר בתוך הבוץ. כי זה טבעה של ביצה; בכל מקרה שוקעים, אם לא זזים – שוקעים לאט, אם מתאמצים להיחלץ מהבוץ תוך ביצוע תנועות גוף נמרצות – שוקעים מהר. ככה זה בבוץ של גשמיות העולם הזה וכך זה גם בבוץ הרוחני שממנו חשש יעקב אבינו ובו אנחנו שקועים וממשיכים לשקוע כבר עשרות שנים. מנסים להיחלץ ממנו, אבל כל תנועה שמגמתה היחלצות מהבוץ, משקיעה אותנו עמוק יותר.

אותו אדם בסיפור ידע את הכלל הזה והוא המתין במשך שעות בלי לזוז, עד שעבר שם מישהו שהשליך אליו חבל. את הקצה השני הוא קשר לעץ וכך הצליח הטובע למשוך ולהעלות את עצמו מן הבוץ. ברוחניות – זהו הרעיון של הסולם שראשו בשמים. כאשר חותרים הַשָּׁמָיְמָה, כאשר אוחזים בסולם, מציבים רגל ועוד רגל על השלבים שלו, הרי אמנם לא מתנתקים מהארץ כי זו לא הכוונה, אבל מצליחים להתעלות מעל המציאות הטובענית, לא שוקעים בבוץ. יעקב אבינו הבין היטב את הרעיון הזה וכעת הוא הולך לדרכו בלב קל: א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. רש''י מצטט מהמדרש ש-נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. אם קודם הוא הלך בכבדות של אדם מודאג, הרי כעת משהוצגה בפניו הדרך כיצד להתמודד ולא לשקוע בבוץ של חרן, הוא צועד בלב קל, הרגלים כמו הולכות מעצמן.

ואכן, יעקב עושה חיל חומרי רב בחרן. הוא לא שכח את מה שספג בבית אביו ובישיבה של עֵבֶר, כי הסולם שרגליו אמנם בארץ אבל ראשו בשמים, היה לו למורה דרך. והתוצאה – כצפוי וכמתבקש (פרק ל): מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. הרגלים שלו היו יציבות מאד על הקרקע של חרן, אבל זה בזכות העובדה שהראש שלו היה לגמרי בשמים. ההצלחה שלו היתה לצנינים בעיני חמיו, לבן הארמי שלאמיתו של דבר היה נבל הרמאי. כל עוד היה הוא הנהנה הבלעדי מיעילות עבודתו של יעקב, הכל היה בסדר. אבל הגיע שלב בו סוכם ביניהם שיעקב יקבל חלק מסוים מתוצאות עבודתו. התברר שלא משנה מה מסכמים – החלק של יעקב יצא תמיד גדול יותר מזה של לבן.

(פרק ל''א): ח אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ--וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ--וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים. כמובן זו לא היתה תופעה טבעית, זו היתה תוצאה של דבקותו בדרך שהותוותה לו בחלומו. לכן [ט] וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי. וזה נאמר לו בפירוש: יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים, בַּחֲלוֹם--יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים: כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. בשלב הזה יעקב כבר החליט לשוב הביתה. הוא ידע שצפויה התנגדות מצד חמיו שלא ירצה לשמוט מידיו את הסיכוי לזכות בכל העושר שצבר יעקב, על כן הוא יוצא לדרך בלי להודיע לו דבר.

בשלב זה, יעקב אבינו כבר כמעט השלים את עבודתו בחרן. בלשון החסידות, הוא אסף משם את כל ניצוצות הקדושה. בגשמיות זה התבטא בכך שהיו לו ילדים שנולדו בקדושה דוקא שם, במקום הכי חומרני, ורכוש רב שנצבר ביושר מוחלט במקום בו הרמאות היתה דרך חיים. כעת הגיע הזמן לשוב אל בית אביו ולארץ אשר הובטחה לו. כאמור, הוא אינו מבקש מלבן את ברכת הדרך ומזדרז להתרחק ממנו ככל האפשר. הבריחה נודעה ללבן כב וַיֻּגַּד לְלָבָן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בָרַח, יַעֲקֹב. והוא פותח במרדף: כג וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד. המטרה שלו היא להחזיר לעצמו את מה שלדעתו גזל ממנו יעקב, אבל אלקים מתערב: כד וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע.

ללבן אין ברירה אלא לציית לאזהרה האלקית אבל זה לא מונע ממנו לבא אל יעקב בטענות שונות ומשונות. הוא גם אומר בפירוש: כט יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע. הוא נאלץ להודות שהכל שייך ליעקב וזו התכלית הפנימית של רדיפתו אחריו. כעת הוא מציע ליעקב ברית ויעקב מקים גל אבנים, שוב אבנים, לציון הגבול ביניהם. הגל הזה מסמל שיעקב ובניו אמורים להשפיע על מציאות העולם אבל לא להיות מושפעים ממנו. את הכח לזה מקבלים מִגַּל (תהלים קי''ט): יח גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה-- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי