כל השבוע האחרון ''התגלגלנו'' בין שמועות כאלו ואחרות שניתנו, או לא ניתנו, הבטחות לראש ממשלתנו בביקורו בארה''ב והאם מה שנאמר בעל-פה גם יתורגם לכתב.
לטעמי, יש הרבה מהעמדת הפנים וההטעיה בכל הדיון הזה נגד הקפאת הבנייה. מו''מ ארוך התנהל באוסלו מבלי שהבנייה הוקפאה כהוא זה, גם לאחר הסכם אוסלו הבניה לא הוקפאה,
נתניהו א' ניהל מספר משאים ומתנים עם
ערפאת ועניין הבניה בכלל לא עמד על הפרק. ברק בנה לפני קמפ-דיויד ולאחריו,
אבו-מאזן ניהל שנתיים של דיונים אינטימיים עם אולמרט ולא שמענו שאפילו בנית בית אחד עוכבה.
אז מדוע עכשיו?
מדינת ישראל הוכיחה לפחות פעמיים, בעבר הקרוב והרחוק יותר, כי באם יש צורך לפנות ישובים ושטחים היא מסוגלת לכך. המסקנה: אין חשיבות לכמות הבנייה כאשר מתקבלת ההחלטה על דעת רוב הציבור בארץ לפנות.
אז מדוע שהבנייה תהיה מכשול למו''מ?
אז פה עולה ומתבררת העמדת הפנים. אבו-מאזן וחבריו להנהגה הפלשתינאית יודעים היטב מה ישראל מוכנה לתת ומה אינה מוכנה לתת.
אהוד אולמרט, ראש הממשלה הקודם, הלך דרך ארוכה לקראתם וכלום לא יצא מזה.
אז למה הם מצפים?
התשובה ברורה: הם מצפים לקדנציה השנייה של
ברק אובמה מתוך הנחה, שכנראה יש לה בסיס מסוים, שאז יוכל להפעיל ''לחץ יעיל'' על מדינת ישראל.
שחקן נוסף במשחק העמדת הפנים הוא נשיא ארה''ב, ברק אובמה.
הנשיא הזה הבטיח ''פריצת דרך'' במערכת היחסים בין ארצו והגוש העומד מאחוריו לבין העולם המוסלמי, שחלק גדול ממנו, שוטם את ארה''ב ובני- בריתה.
הייתה הרבה תמימות שאפשר גם להגדירה כטיפשות בדרך שהנשיא אובמה ניסה לרכוש את ליבו של ציבור זה.
נאומים נמלצים מלווים בפנייה נרגשת לשלום בצד לוחמה אכזרית בעירק ואפגניסטן אינם יכולים לקרב לבבות ובטח לא של מדינאים ציניים. העולם המוסלמי דרש ''מוהר''. את נסיגת ישראל מכל השטחים ופתרון ''בעיית השיבה''.
הייתה איזו תיאוריה על ''שבירותו'' של בנימין נתניהו, ראש הממשלה. זו הייתה, ועודנה, תיאוריה תקשורתית שהקשר בינה לבין המציאות הוא במוחם של עיתונאים שהשקפת עולמם עולה על יכולתם המקצועית. נראה שהנשיא האמריקאי וחבר יועציו סמכו יותר על העיתונאים מאשר על ניתוח נכון של המציאות.
כך אנו חוזים בלחץ אמריקאי-נשיאותי-אישי די ברוטאלי, על ראש הממשלה נתניהו, שחזר אל הנשיא אובמה כמו בומרנג ובא לידי ביטוי מעשי במפלה של בחירות אמצע הקדנציה.
אז מדוע הנשיא אובמה מתעקש על הקפאת הבניה?
ברור לכל מי שמעיין ברצינות ובעקביות במו''מ המתנהל כי הנשיא אובמה, ''חייב'' להביא לפלשתינאים יותר מאשר הצליחו להשיג מאולמרט.
במאמר מוסגר, יש לציין, כי גם אם היו הפלשתינאים מסכימים להצעות אהוד אולמרט, הרי זו הייתה רק פיקציה. אהוד אולמרט במחצית השנייה של שלטונו לא יכול היה להזיז אפילו קיסם על שולחנו.
לשם השגת מטרה זו הנשיא נוקט בשיטת המו''מ המוכרת והיעילה, הידועה בשם ''שיטת הסלאמי''.
בשיטה זו ''פורסים'' את רצונו של הצד השני למו''מ ל''פרוסות'' דקות ובכל פעם משיגים ממנו ויתור על ''פרוסה'' אחת.
ה''פרוסה'' הראשונה שהאמריקאים רוצים להשיג מדינת ישראל היא הקפאת הבנייה. זה אמור להביא את הפלשתינאים והארצות התומכות בהם ''למו''מ רציני''. בטוח לחלוטין שלאחר מכן תבקש, פרוסה'' נוספת.
הייתה הקפאה אחת ארוכה והפלשתינאים מסמסו אותה. עתה אנו נדרשים להקפאה נוספת. לא צריך להיות חכם גדול בכדי לנחש שגם זו ''תמוסמס''.
אבל האמריקאים הרי ''יודעים'' שנתניהו ''שביר'' אז ממשיכים לנסות ''לפרוס'' פרוסה נוספת ברצונו וברצון ממשלת ישראל.
ואז המציאות, כפי שהזכרנו לעיל, טופחת על ראשם של האמריקאים ונתניהו לא מוותר. וכך הגענו בשבועיים האחרונים לשלב ההבטחות והפיתויים.
מקריאת ניתוחי הפרשנים בישראל התרשמתי שאינם מבינים נכונה את ''הויתורים'' האמריקאים שנתניהו השיג.
גם בעבר ארה''ב תמכה בצורה כמעט מוחלטת, במדינת ישראל, באו''ם ובמועצת הביטחון. גם בעבר ארה''ב דאגה שיתרונה הצבאי של מדינת ישראל ישמר או שהתמיכה הביטחונית בה תהיה גלויה ומוחלטת. אך, לאור מערכת היחסים הבלתי יציבה עם ממשל אובמה צריך יותר מאשר הסתמכות על התנהלות בעבר.
וזה מה שראש הממשלה רצה להבטיח לעצמו, בכתב, מארה''ב בטרם ייתן להם את ''הפרוסה'' המתבקשת.
אז בכל זאת, להקפיא או לא להקפיא?
מאחר וההנחה הרווחת היא שהקונצנזוס הציבורי מסכים לנסיגה לקווים שיכללו את ''גושי ההתיישבות'' הרי אין ערך להתעקשות על בנייה מעבר ל''גושים'' אלו. מנגד, התמסרות קלה מדי תיצור את האשליה שכבר צריך לגשת לפריסת ''הפרוסות'' האחרות.
בקיצור: להקפיא אך לא ב''קלות''.
למען הגילוי הנאות אציין שאני בהחלט בעד פינוי ישובים ביו''ש שאין בינם לבין ה''קו הירוק'' רצף דמוגרפי יהודי. ואני בהחלט בעד ''בליעת'' קצת אגו וגאווה לאומית בכדי לשמור על מירקם היחסים עם ארה''ב שנבנה ונרקם בעמל רב במשך שנות דור.
אז יש אובמה. נקווה כי במהרה לא יהיה יותר בתפקיד ואם כן יהיה אזיי נאלץ להילחם בו כפי שנלחמנו בעבר במבקשי רעתנו.
שקר ההקפאה או הקפאת השקר
