שמשון הגיבור לנכדים – חלק שלישי

המאמר הוא המשך לחלק הראשון ולחלק השני.

דלילה גילתה את סודו של שמשון לפלשתים. דלילה הפסידה, שמשון הפסיד וגם הפלישתים הפסידו. הפלישתים יצאו מתוך המארב, התנפלו על שמשון החלשלוש ועקרו את עיניו. הם חשבו שזה נצחון גדול שלהם והבטיחו לעצמם חגיגה גדולה בעיר עזה עם המוני משתתפים.
- סבא, הם שרפו את דלילה?
- למה? הם עשו אותה גיבורה שלהם. היא היתה מלשינה והם רצו שכל הפלישתים ילשינו. היא היתה גיבורה של שיתוף פעולה פלישתי ובגידה ביהודי. הם רצו להראות לכל עם פלישתים איך אשה אוהבת מוכנה להקריב את אהובה היהודי למען עתיד משפחתה ועמה. זה כמובן שקר גדול מאוד כי בכלל לא ידוע אם היא אהבה את שמשון, וידוע שהיא פחדה פחד מוות מפני הפלישתים שאיימו לשרוף אותה ואת כל משפחתה אם היא לא תשתף פעולה עם סרני פלישתים. אבל היא לא תעז לספר את האמת. היא לא תספר לאף אחד מה שהפלישתים באמת עוללו לה.

בתי ניצבה בפתח, ממתינה שאביט בה. עיניה היו צוחקות.
- זהו, מתיישבים לאכול.
- פעם התיישבו רק באזורי ביצות מוכי קדחת, כמו נהלל.
- עוד לא, אמא, מפצירה הצ'יפאץ', סבא מספר לי על שמשון הגיבור.
- סבא יכול לספר לך ליד השולחן.
- סבא, אתה מבטיח?
- לא נמאס לך מגיבורים?
- לא, אני רוצה עוד על שמשון הגיבור.

לפני שבוע סיפרתי לנכדתי ולחברתה סיפור על ילדה בשיכון בבלי ברחוב פומפדיתא, זה רחוב שמייצרים בו פומפות, שנפלה על המדרכה ונפצעה ומשם נלקחה לבית החולים או לקופת חולים כדי לקבל טיפול. המצאתי את הסיפור תוך כדי סיפורו וכיוונתי אותו בהתאם לשאלות שנשאלתי על ידי הילדות הסקרניות. הן ניתבו אותי. זה היה מעין משחק שחמט.

כעבור יום או יומים אמה של הילדה החברה פגשה את בתי בשער גן הילדים והיתה לה תלונה חריפה על הסבא הזה, מה הוא חושב לעצמו, שמגיע מחוץ לארץ ואינו רגיש לאורחות החיים בארץ.
- מה פתאום הוא מספר לילדים על ילדה שנפצעה ודמה קולח, מה אין לנו מספיק צרות בארץ הזאת? למה צריך את זה?
- ואם אבי יחדל לספר על דם שקולח – אז הדם יפסיק לקלוח? בתי שאלה אותה.
- למה בכלל צריך סיפורים כאלה לילדים, עם דם וכאבים וצרות? למה לא לחסוך מהם?
- זה לא חלק מהחיים שלנו? תהתה בתי. לא נתקלים בזה ביום-יום?

אם אתם בוחנים את ספרות הילדים בשנים האחרונות ומנסים להשוות אותה לספרות הילדים של ימינו, מלפני חמישים שנה, אתם מגלים שינויים מדהימים. אותם שינויים התחוללו גם בצבא ובכל מערכות החיים השונות. למשל, כשאני הייתי בצבא, ואני לא מדבר על הצבא הקיסרי של פראנץ ג'וזף, היתה מושרשת משמעת מים. חיילים הסתובבו עם שתים או שלוש מימיות מים תלויות על חגורתם ולא העזו לגעת בהן עד להוראה מפורשת של המפקד. בלילות היו טירטורים, חלקם מסורתיים וחלקם צורך והמצאת השעה.

היום הדברים שונים, כמובן, וכאשר טירון חש שמעליבים אותו ביחידה הוא מטלפן מיד, בו ברגע, לאמו שיושבת אותה שעה בבית-קפה ולוגמת אספרסו עם חברות. תמיד אחת מהן עתונאית שמשרבטת בו ברגע מאמר מערכת המאשים את הצבא כולו בהפקרת הילדים היקרים שלנו לתאוות הרצח של הרס''ר. אי אפשר היום לעשות מלחמה, קטנה וקומפקטית ככל שתדרש, ללא אישור של 4 אימהות. הן כבר מזמן חורגות, חושבים אנשים עם שכל ישר.

הגיבורים של הספרים הישנים הם טרזן מלך הקופים, פנג הלבן, תום סוייר, המוהיקני האחרון, שלושת המוסקיטרים, יד הנפץ, ילדי רב החובל גרנט וחסמבה. הרבה מלחמות, הרבה דם, הרבה מצוקות הרבה אהבות והרבה שנאות וקנאות. הרבה הרפתקאות מסמרות שיער, מבהילות ומפחידות. מי שקרא את הפרק המתאר את מצוקתם של תום וחברו האקלבארי פין במערה החסומה שבתוכה נלכד גם הרוצח, מי שקרא את הפרק על מפגש הפושעים המטורפים וצמאי הדם בלילה האפל בבית הקברות, ולא נבהל עד למעמקי נשמתו, ולא הדליק מיד את האור, ולא נפעם , ולא קילל את עצמו שהוא קורא ספרים מפחידים כאלה בלילה, ולא הזעיק את הוריו מחדר השינה כדי שיהיו איתו עד אור הבוקר – לא קרא ולא קרה לו.

הגבורים של אז, הטובים, היו חיילים, שוטרים ובלשים. הם נלחמו ברעים שהיו שדים, מטורפים ורוצחים. הטוב היה טוב והרע היה רע, אי אפשר היה להתבלבל ולהחליף אותם זה בזה או לטעות בם. הזאב בכיפה אדומה היה מלא שינים רצחניות, עיניו היו שטופות בדם והוא בלע אנשים חיים. כדי לנצח אותו הצייד יורה בו ומנקב אותו ככברה. הוא נוטל סכין וקורע את בטנו. זה וידוי הריגה ברור, חד משמעי, ללא עוררין.

בסיפורים של היום הכל אנמי, סינטטי, פאטטי, לא ברור, לא מוחלט, מלא תמיהות, סברות, תהיות, התלבטויות, מורכבויות מומצאות, לא טבעיות, חסרות כנות, רחוקות מאמת. הכל מטושטש, מעוגל ללא פינות או קצוות. הכל פתוח לפרשנויות חסרות שחר. לזאב יש שינים קטנות ומרובעות כמו של שפן והוא מתבייש בהן ומצניע אותן כי הוא חושב שהן לטושות, מחודדות ומפחידות. הוא לא בטוח אם הוא זכר או נקבה. השפנה מייעצת לו שיעשה לאק על הצפורנים כי אז הן תהיינה יפות מאוד, מרשימות ואופנתיות. הוא לובש חולצה של מותג ידוע, נניח אליגטור או תנין לה-קוסטה. הוא לא טורף מתי שמתחשק לו, כי בעולם של החיות לא עושים יותר מה מתחשק, אלא מה שהגיוני, חברתי, ידידותי לסביבה, ירוק. משהו שנחשב מתורבת ונאור בתמציתו. אף אחד בסיפור לא יודע מה הזאב אוכל ומתי. אבל ידוע שהוא הולך למסעדה או למועדון לילה כדי לבטא את עצמו. זה לא חשוב כי הוא חבר של השפן הקטן שאוכל גזר וידיד נאמן לתרנגולות תרבותיות ששרות במקהלה של המושב. אלה החברים שלו, מי האויבים שלו? פעם הוא מפחיד את השפן ופעם השפן מפחיד אותו. זה הדדי, זה מאוזן, זה מומלץ. שניהם יכולים למות מאותו פחד. הזאב מספר לכולם על הסיוטים שלו, זה כמעט אנושי, אנחנו רוצים לומר לו, משתתפים בתסכול המשיחי שלתוכו נקלע בעצת המחבר. אז מה אם הוא התאהב לפתע בגברת עכברון שנשואה לברון? הלחיים שלו מסמיקות בכל פעם שהיא יוצאת לטייל בשדרה עם איילת ושמשיה ביד.
זה לא מופרך? לא, זה לא. רואים היום ברחובות העיר טקסי נישואין שבין זכר לזכר עם כומר עירוני שהוא נקבה פדופילית או לסבית. נשים מתחתנות עם נשים, בונות משפחה ומאמצות ילדים לא רק בסאן-פרנציצסקו על המים. באילת גברת אחת שבאה מלונדון התחתנה עם דולפין נקבה. הציעו לה זכר, אבל היא לסבית מוצהרת. אז למה לא זאב וכבש? זה הרי כתוב אצל הנביאים. מה לא חוקי פה?

אין כמעט רע בעולם, הוא נמוג והתפוגג בהגדרות של העת החדשה. כי גם אין כמעט טוב בעולם. הכל מיש-מש. ערבוביה נפלאה של כל חבר'ה על הדשא. אז אתם מדברים על הטוב או על הרע? תלוי מי עושה מכירות יותר גדולות. עתונאי מתריסן להשכיר מתפאר בכותרת התקציר של מדורו, שהוא חזר ונולד במסע סמים עם אבידן (או אבדון). תנסו גם אתם. יש מלת קסם שחור שפותרת המון בעיות – לגיטימי. אז גם זה הפך להיות לגיטימי. למה לא? אם אתם לוקחים קצת רוע, מאמצים אותו בחיבה ומלטפים אותו על הראש כמה שנים מתרחש נס וחל בו שינוי, אולי מהפך. הוא הופך לקצת טוב. לא, הרוע נשאר אותו רוע, תאמינו לי, אבל אתם שליטפתם אותו כל השנים הפכתם לחלק ממנו.

אנחנו כולנו, נכדה וסבה, עוזרים לאמא להגיש את צלחות הסלט ואת הפסטה לשולחן. זה משהו שהנהגתי ברגע שהופעתי בבית. משהו שנקרא עזרה הדדית ומעורר בבתי חלחלה. היא לא אוהבת את הרעיון שבתה נושאת בידיה החפות צלחות זכוכית וקערות חרסינה. לדעתי בכל תהליך חינוכי ישנם סיכונים מחושבים והורים צריכים, אולי חייבים, ללמוד לחיות איתם. זה מה שנקרא השקעה בחינוך. בשביל זה צריך קאפיטל מסוים.
הנכדה מבינה שאמא וסבא הם לא צעצועים גדולים ויקרים שנועדו לשעשע אותה מבוקר ועד לילה מבלי שתצטרך להחליף להם את הבטריה כל שעתים. הנה היא כבר יושבת לה קשובה על כסאה וממתינה לשמשון הגיבור שלה.

אני פונה לאמה ואומר לה, זה מזכיר לי סיפור על לוי אשכול כשהיה ראש הממשלה ובאה אליו המשלחת הכלכלית שלנו לאמריקה לטכס עצה כיצד להתנהג שם בזמן הושטת כף היד המסורתית המבקשת את מענקי החסד של האומה הגדולה והנדיבה. זה היה אחרי הזבנג במלחמת ששת הימים ועם ישראל הצטייר בעולם כשמשון הגיבור. איזה סוג של שמשון להציג בפני האמריקנים?
שמשון דער נבעכדיקער, פסק אשכול.
- זה בערך שמשון שבסיפור שלך, אמרה בתי. אחד עם המון כוח וגוף שלא מבין נשים.
- לא ידעתי שאת מקשיבה.
- איך אפשר לא, היא צחקה. הקול שלך יותר גבוה מכל טלביזיה בשכונה.
- סבא, אתה בא כבר למרפסת?
המרפסת היא כמו קן באמצע השמים. מלא אויר, מלא נופים, מלא הרים וים. מסביב הכל נקי ושקט. אנחנו פוסעים לאט לאט אחרי שהשולחן נקי ומסודר ואמא מזרימה אליו קנקני פרחים הריחניים שהוסרו כדי לממש סעודה משותפת. אני אוחז בידה של נכדתי. סבא, מפצירה הקטנה, אני רוצה לשאול אותך שאלה.

- נו?
- אתה דתי ואתה שומר שבת?
- כן.
- למה אמא ואני לא שומרים?
- אתם לא דתיים, אמרתי. זו בחירה שכל אחד עושה לעצמו.
- אז למה לא עשית את הבחירה לאמא כשהיא היתה ילדה?
- כשאמא שלך היתה ילדה גם אני לא הייתי דתי.

- שמשון היה דתי, סבא?
- מאוד. הוא היה נזיר אלוקים. זו דרגה גבוהה של איש דתי.
- אז למה הוא התחתן עם אשה לא יהודיה? זה אסור.
- זו שאלה שלך או של אמא?
- זו שאלה שלי ושאלתי את אמא קודם.
- מה אמא ענתה?
- היא אמרה לשאול אותך, סבא.
- למה שאלת קודם את אמא?
- כי חשבתי שתתרגז?
- להתרגז עליך בגלל שאלה?
- לא, שתתרגז על שמשון שהוא התחתן עם פלישתיה.
- זו שאלה מצוינת והרבה אנשים לא יודעים את התשובה האמיתית.
- אתה יודע, סבא?
- אשתדל לתת לך תשובה, אולי היא אמיתית. אבל אל תפסיקי לחשוב על תשובות יותר טובות. אולי יום אחד תמצאי לעצמך.
- אולי הוא יבוא אלי לילה אחד בחלום ואז אני אשאל אותו. אני מקווה לא לשכוח את השאלה. אתה יודע איך הוא נראה בחלום, סבא?
- יש לו זקן ארוך ושחור ולא רואים את הפה שלו. יש לו שיער ארוך מאוד שנופל על כתפיו.
- יש לו צמות, סבא?
- אני חושב שהשיער מפוזר ומתנפנף ברוח כמו דגלים. השיער מסתיר את פרצופו ולא מבחינים בעינים שלו, לכן לא יודעים אם הוא הולך לצד ימין או לצד שמאל. זה קצת מפחיד שמסתובב איש בלי ראש, רק עם פקעת סביונים עצומה על הכתפים. בכל מקום אנשים זזים הצידה מפניו. הם מפחדים ששיער ראשו יתקע להם מסביב לכפתור המעיל ואז שמשון יסתובב לעומתם. לראות את העינים שלו, זה מה שמפחיד אנשים.

שמשון הגיבור מסתובב בכל ארץ פלישתים. כל החברים שלו היו פלשתים. הוא מתחבר איתם בקלות. רבים מהם פוחחים. הוא מחזר אחרי נערות פלישתיות. הוא התרחק מיהודים. כשהוא התחתן עם אשה פלישתית הוא הביא את אביו ואמו לארץ פלישתים, אבל לא לקח את משפחת אשתו לארץ היהודים. לדעתי הוא חשב להתיישב ולחיות בין הפלישתים. נראה לכל עין ששמשון מתרחק מהיהודים ואולי גם מהיהדות. כאילו הוא שואף לעבור לצד השני של הגבול.
- אז הוא היה בוגד?
- עדין לא ברור. הפלישתים חושבים שהוא יהודי מוזר והיהודים חושבים שהוא מתבולל, רוצה לחיות בין הגויים. הוא יוצא דופן.
- מה זה יוצא דופן, סבא?
זה אחד שלא דומה לכל השאר ומיד מבחינים בו שהוא שונה מכולם. דופן זו מחיצה, קיר. הוא יוצא מתוך התחום. כולם חיים בתוך הדופן, בבית, כמו משפחה, אבל הוא יוצא דופן, החוצה, לא עם כולם. ואולי, אם תפעילי קצת דמיון, כולם יוצאים מפתח הבית ואילו הוא יוצא מהדופן של הבית, דרך הקיר.
- זה מוזר, סבא.
- בהחלט, אני מסכים, אבל זה מצייר יפה את התמונה של יוצא דופן שהוא שונה מכולם.

עם ישראל מכיר את התופעה הזאת. התבוללות היא מחלה היסטורית. בתקופה שלפני מרד החשמונאים שלטו בארץ היוונים. הם טיפחו אמנויות כמו ציור, פיסול, בניה וספורט. הם הקימו בכל עיר שכבשו איצדיון למשחקים. היו יהודים רבים, בעיקר צעירים, שנסחפו אחרי פארה של התרבות היוונית ורצו לחיות בארץ הקודש חיים יווניים. כינו אותם מתייוונים. הם גם דברו בינם לבין עצמם ביוונית ושכחו לאט לאט את העברית. הם רצו לתרגם את התנ''ך ליוונית. כל המחשבה שלהם נעשתה יוונית. הם גם הסכימו להכניס פסל לתוך בית המקדש. הם טענו שפסל זה מעשה אמנות. זה יופי. זו תרבות ולא דת. אבל הפסלים תיארו את האלילים של היוונים. המלך היווני רצה שכל היהודים ישתחוו לפסלים. אז באו חשמונאים מעטים ומרדו. אותם מתייוונים ברחו לאירופה לחסות בצילם של הגויים והיהודים ניצלו.

לפני שתי מלחמות העולם חיו הרבה יהודים טובים באירופה וגם בגרמניה. הם נעשו עתונאים, מוזיקאים, עורכי דין, סוחרים, תעשיינים, סופרים, מחזאים ומשוררים. כמו שמשון הם רצו לחיות בין הגויים כמו שהגויים חיים בינם לבין עצמם. הם מאוד רצו שהגויים יאהבו אותם. הם אמרו שיהודי צריך להיות יהודי בביתו, אבל כשהוא יוצא החוצה לרחוב ולעסקים שלו הוא צריך להתנהג כמו גרמני. כאילו שאמרו, יהודי צריך שיהיו לו שני ראשים. בסוף היהודים האלה התבוללו והתנצרו. איש לא יודע מה עלה בגורל הצאצאים שלהם.

- סבא, ספר לי על שמשון הגיבור.
אני מספר לך. שמשון לא נראה כמו כל מתייוון רגיל. היתה לו תכנית סודית שהוא הסתירה מתחת לרעמת השיער האדירה שלו. הוא שאף להשמיד את כוחם של הפלישתים. הפלישתים היו בני ברית חנפני לאברהם ויצחק אבותינו ועכשיו אחרי שחזרנו לארץ ישראל ממצרים, נהפכו לאויב מר ורצחני שהשפיל אותנו וכבש את ארצנו ושאף להפוך אותנו שוב לעבדים.

היהודים לא גילו רצון ויכולת להלחם בפלישתים ולנצח אותם ולגרש אותם מארץ הקודש שלנו. הם לא היו נחושים בדעתם ובטוחים בכוחם. הם העדיפו להכנע לפלישתים ולשלם מס עובד וגם לקנות ברזל במחיר זהב. כששמשון הציע להלחם בפלישתים היהודים התרחקו ממנו. הם בחרו שלום עכשיו, חיים במחיר של השפלה. אז הוא החליט להילחם בפלישתים בכוחות עצמו. לא היו לא כוחות אחרים. אבל אסור לשכוח שכוחות עצמו היו כוחות אלוקים כי הוא היה נזיר לאלוקים. כולם ידעו שהוא איש חזק מאוד, אבל חשבו שהוא ילדותי ואולי גם מוגבל בשכלו, טיפש או מפגר.
- סבא, זו מלה לא יפה לומר.
- אני יודע, אבל זו מלה שתמיד השתמשתי בה. בימי לא היו מלים אחרות.
- אמא תחשוב שאתה לא מחנך אותי.
- אבל אני כן, אני מספר לך על שמשון הגבור.
- זה בגלל שאני אוהבת את הסיפורים שלך.
- כל עם ישראל אוהב את הסיפורים האלה.
- סבא, אתה אוהב את עם ישראל?
- בטח.
- אז למה אתה חי בחוץ לארץ כמו יוצא דופן?
- אני יוצא דופן, ילדושוק. כל הישראלים חיים בארץ ומעט מהם חיים בחוץ לארץ.
- אז למה, סבא?
- את רוצה שאספר לך על שמשון הגיבור או עלי?
- אתה התחתנת עם סבתא, לא עם פלישתית. יש לך ילדה שהיא אמא שלי.
- זה נכון.
- אבל אמא סיפרה שפעם גם אתה הרגת פלישתים.
- מתי?
- במלחמה. שמעתי שאמא סיפרה לאבא. היא אמרה לו שסבתא היתה מתעוררת בבהלה כי חלמה שהמיטה שלה מוצפת דם.
- זה היה מזמן מזמן.
- יותר זמן משמשון הגיבור?
- לא, שמשון היה לפני המון-המון זמן.
- לפני שאמא נולדה?
- הרבה הרבה לפני שאני נולדתי ולפני שקמה מדינת ישראל.
- כמה הרבה?
- לפני שהיו ערבים, לפני שהיו נוצרים. לפני שהקימו את בית המקדש בירושלים. לפני שירושלים היתה עיר של יהודים. ממש בהתחלה.
- לפני משה רבינו?
- לא, אחרי.

משה רבינו הביא אותנו עד לארץ ישראל ואז התלמיד שלו יהושע חצה את הירדן, הכניס אותנו לארץ. בארץ קמו לנו שופטים שהיו המנהיגים ואחד השופטים, אולי האחרון, היה שמשון הגיבור.
- היום יש המון שופטים, סבא. אמא אומרת שלפעמים נדמה לה שיש יותר מדי. הם לא מנהיגים כי הם יושבים בחדרים סגורים ולא מדברים כל היום, רק מקשיבים ונרדמים.
- אז היו שופטים מעטים מאוד, יחידים, והם הנהיגו את כל העם, כמו ראש ממשלה היום או נשיא. הם גם הנהיגו את הצבא.
- אבל לשמשון לא היה צבא, סבא.
- הוא לא צריך, הוא היה גיבור-חיל והפלישתים פחדו מפניו. הם הרגו את משפחתו הפלישתית ואת אשתו. אז הוא אמר להם שהוא יקח נקם, יתנקם בהם כי הרגו את אשתו. אבל הוא הרג בהם בגלל שהוא היה יהודי ורצה להציל את עם ישראל. עכשיו כשהוא הרג בהם הם חשבו שהוא מתנקם בגלל אשתו שנשרפה, לא בגלל שהם מציקים ליהודים, לא בגלל שהוא רוצה לסלק אותם מארץ ישראל.
- למה?
- כי אם שמשון היה נלחם בהם כיהודי נאמן הם היו מתנקמים ביהודים. הם היו עולים על הכפרים והערים שבתוכם חיו היהודים, הורגים ושורפים ומשמידים אותנו כדי לנקום בשמשון הגיבור היהודי. זה נקרא פעולת נקם או תגמול. אם הם היו רואים בשמשון נציג של עם ישראל הנלחם בהם הם היו מרחיבים את המלחמה בכל הגבולות נגד כל היהודים.

- סבא, כל החיים של שמשון הגיבור היו כאילו?
- מה זה כאילו?
- כאילו שהוא התחפש לפלישתי.
- אני לא יודע, אבל אני משער שכך הוא נהג. אולי זו היתה תכנית משמים וגם לשמשון הגיבור לא היה ברור מה בדיוק הוא הולך לעשות ולמה. ברור שהוא שנא את הפלישתים וברור גם שהוא לא הסתיר זאת. הוא אמר להם שיהרוג אותם, אבל הוא לא הזכיר את עם ישראל, הוא הזכיר רק את אשתו שהם שרפו. הוא הדגיש שהפעולות שלו הן פעולות נקם. ברגע שהתפתחה מלחמה בינו לבין הפלישתים איש כבר לא שאל מה ולמה. רק נלחמו.
אבל יום אחד הפלישתים כנראה קבלו שכל והם עלו על שבט יהודה ואיימו להשמיד אותו אלא אם כן יביאו את שמשון קשור בחבלים עבים. שבט יהודה לא היה שבטו של שמשון הגבור, אבל היה השבט הכי גדול והכי חזק של היהודים. משבט יהודה צמח דוד המלך.
- דוד המלך מכיר את שמשון הגיבור?
- לא. דוד המלך נולד הרבה שנים אחרי שמשון הגיבור.
- הרבה- הרבה?
- הרבה, אבל לא הרבה-הרבה. דוד המלך גם כבש את ירושלים. דוד המלך הכיר את הסיפור של שמשון הגבור. כשדוד המלך היה נער חשב כמו שמשון שגם הוא יוצא דופן. הוא היה רועה בבית לחם. גם הוא הרג אריה. יש קשר הדוק בין שמשון הגיבור ודוד המלך ועוד מעט אספר לך עליו.
- גם לו היתה חידה על דבש?
- לא, זה היה משהו שונה לגמרי.
- אז תספר לי, סבא.
- בסדר. שבט יהודה לא ידע מה לעשות. הוא הבטיח תשובה לפלישתים שרצו מאוד לתפוס את שמשון. שבט יהודה כעס על שמשון בשם עם ישראל. הנה, עד כה שמשון הצליח לעשות מלחמה פרטית נגד הפלישתים ועכשיו הפלישתים באו ולקחו את כל שבט יהודה כבני ערובה לשמשון.
- מה זה בני ערובה, סבא?
- זה כמו הסיפור עם גלעד שליט שלנו שהפלסטינים מחזיקים בעזה ולא משחררים. הם רוצים שעם ישראל ישחרר את כל הרוצחים והטירוריסטים שלהם שהרגו ביהודים ועם ישראל תפס אותם והושיב אותם בבית סוהר. לכן גלעד שליט הוא בן ערובה או קלף מיקוח בידי החמס. גם הפלישתים השתמשו ברעיון כזה. הם איימו על שבט יהודה שישמידו אותו אם השבט לא יסגיר לידיהם את שמשון. זו בעיה מאוד מסובכת. כי אסור ליהודים להסגיר יהודי לאויב. זה דבר נורא לעשותו. כל ישראל חברים וכל ישראל ערבים זה לזה. הנה, עד כה הצליח שמשון במלחמתו הפרטית ועכשיו הפלישתים הניחו לו ותבעו את חייו משבט יהודה. מה יעשה השבט, האם יסגיר את שמשון לפלישתים? ומה יעשה שמשון, האם יסגיר עצמו לידי שבט יהודה?

(קשה לדעת אם יש המשך)

---