שיאים של צביעות

להקות הצבועים המשיכו גם בשבועות האחרונים במסע הרדיפה המואץ לציד שר הביטחון, אהוד ברק.
הפעם הם הצליחו לצוד את אחד ממינויו, האלוף יואב גלנט.

יואב גלנט נבחר, על ידי הסמכות המקצועית הרמה ביותר במדינת ישראל (שר הביטחון וממשלת ישראל) להיות האחראי על ביטחון המדינה בשלוש השנים הקרובות. בגלל אירועים שוליים בעברו, שאין כל קשר ביניהם לבין תפקידו ותפקודו, בעבר ובהווה, הוא נפסל לכהונה.
לעומת זאת התאחדו כל להקות הצבועים יחד עם עוד עשרות אוכלי פגרים בכדי להאריך את כהונתו של ראש הצבא הנוכחי למרות שרק לפני חצי שנה, לפי עדותו, הוא חטא בחוסר לויאליות ובחוסר נאמנות כלפי הממונים עליו, שר הביטחון וממשלת ישראל.
זהו שיא של צביעות.

פרופסור אסא כשר, מומחה מספר אחד לאתיקה רואיין על ידי אחת מהחברות בלהקת צבועים, אתי פרז, ברדיו, ברשת ב' ונשאל האם התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.
לא כלב, לא שמירה ולא דמוקרטיה, הייתה תשובתו של הפרופסור כשר. התקשורת השליטה אווירה של ערפדים, פשוט ערפדים צמאי דם. כך הגדיר הפרופסור הנכבד את התנהלותה של התקשורת בעניין מינויו של האלוף גלנט לרמטכ''ל.

לדבריו לא משנה מי היה מועמד, התקשורת הייתה מתנפלת עליו בכל תאוות הכוח שלה. פרופ. כשר השוה את התקשורת בארץ לצורת התנהלותה של רשת אל-ג'זירה שעתה, על רקע האירועים במצרים, הסתבר שהיא משרתת את האינטרסים של שליט קטאר בלבד. כך התקשורת בארץ משרתת רק את האינטרסים של עורכי העיתונים ותו-לא.

בפרשת מינויו של האלוף גלנט לרמטכ''ל היו מעורבים שלושה גורמים ביורוקרטים.
ראשית, בג''ץ. לפני שנים לא רבות החליט מי שהיה נשיא בית המשפט העליון ש''הכול שפיט'', כלומר, המוסד שהוא בראשו יכול להתערב בכל עניין ועניין במדינת ישראל ולחייב, בפסיקתו, את הרשויות האחרות.

בעקבות עתירה של עמותה אלמונית נדרש בית המשפט העליון לפסוק האם האלוף גלנט מתאים למינויו כרמטכ''ל. ונשאלת השאלה: מהם כישוריו של בית המשפט הזה ושל השופטים הדנים בכך לקבוע מי מתאים להיות ראש הצבא ומי לא?
התשובה פשוטה:אין להם כל כישורים לכך!

שנית, מבקר המדינה, השופט לשעבר לינדנשטראוס. משרד מבקר המדינה עוסק בביקורת פנים על רשויות השלטון, מטעם הרשות המחוקקת (כנסת ישראל) ורק לה הוא חייב דיווח. אין למבקר סמכויות חקירה פליליות וחובה עליו לשמור על סודיות חקירותיו ומסקנותיו.
המבקר הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מצטיין בחוסר צניעות ותאוות פרסום בלתי מרוסנת. אין עניין ציבורי שהוא אינו מערב את שמו בו. כך גם בעניין מינוי הרמטכ''ל.

בעקבות פרשת ''מסמך גלנט'' שהפך ל''מסמך הרפז'' החליט המבקר לחקור בעניין. בעקבות העתירה שהוגשה לבג''צ על המינוי הוא גם ''התנדב'' לחקור את אירועי העבר של גלנט. הזמן שניתן למבקר לחקור בעניין היה קצר וזמן התגובה שניתן לאלוף גלנט היה קצר יותר. אך ניחא, המבקר בדק, ערך שימוע והעביר את ממצאיו ליועץ המשפטי לממשלה. אילו הסתפק בכך ניתן היה לקבוע כי נהג באורח סביר. אך אצל לינדנשטראוס, כמו אצל לינדנשטראוס, האגו גדול כאבטיח ולכן מיד עם העברת הממצאים ליועץ המשפטי הודלף הכול לתקשורת. ראשית, זו עבירה על החוק, גורמי חקירה אינם מוסמכים לפרסם את תוצאות החקירה, אך החשוב יותר הוא כי פרסום בתקשורת באופן חד צדדי הוא סוג של מתן פסק דין.

למעשה, לינדנשטראוס, לא המתין להחלטת היועץ או הממשלה הוא, בעצם פרסום קביעותיו לגבי גלנט, כבר פסק את דינו הציבורי ולכל יתר הגורמים המעורבים כבר לא היה חופש פעולה והחלטה.

הגורם השלישי הוא היועץ המשפטי וינשטיין.
בעבר עסקו היועצים המשפטיים במתן יעוץ משפטי ללקוח שלהם, במקרה זה ממשלת ישראל, על היבטים משפטיים ותחוקתים של החלטותיהם ופעולותיהם. בשנים האחרונות השתנה מעמדם ועתה הם קובעים לממשלה, שריה ושלוחותיה האם החלטותיהם עומדות במבחן החוק. התוצאה: הרשות המבצעת אינה יכולה לבצע כל מהלך מבלי לקבל את אישורו של היועץ המשפטי. מעשית: היועץ הפך מיועץ למחליט.

אם נזכור שהבג''צ רשאי, על פי פרשנותו, להתערב בכל דבר ועל היועץ המשפטי להתייצב ולנמק, הרי קיבלנו שרשרת חדשה של מקבלי החלטות במדינת ישראל. בג''צ-יועץ-ממשלה.
במסגרת זו היועץ נכנס למלכוד. מצד אחד ישנה ועדת טירקל לבחינת טוהר המידות של מועמדים למינוים ממלכתיים שקבע כי גלנט מתאים להיות רמטכ''ל. מצד שני צריך להשיב לעתירה בבג''צ על אירועים בעברו של גלנט שאינם קשורים כלל לתפקידו המיועד. מצד שלישי ישנה קביעת מבקר המדינה ששוללת את התאמתו של גלנט לתפקיד על פי אירועי העבר ומתעלם מקביעת ועדת טירקל כאילו הייתה ''אויר צח''.

על התנהלות היועץ המשפטי הנוכחי ויועצים, בכל, בעבר, אמר הפרופסור כשר בראיונו הרדיופוני: כשיועץ משפטי מחליט לפי שיקולים ערכיים יש פה טירוף מערכות.
פרופסור כשר מבדיל בין ייעוץ משפטי, שהוא תפקידו של היועץ המשפטי, לבין מתן חוות דעת אתית. כלומר כיצד על הממשלה, במקרה זה, לנהוג.

לפי דעתו של פרופסור כשר היה על היועץ לדרוש מהאלוף גלנט להביע צער על אירועי העבר ובכך לסיים את העניין ולאשר את מינוי לרמטכ''ל. העיקרון צריך להיות ''מודה ועוזב ירוחם'' אך היועץ נהג לפי הכלל ''מודה ועוזב תיענש''.

אם המערכת המשפטית חושבת שעל האלוף גלנט להיענש על העברות שבעברו היה עליה לפעול בעת ביצוע העברות ממש ולא בהזדמנות שנקרתה בדרכה, במקרה, בעת הדיון על מינויו לרמטכ''ל.

התנהלות הגורמים הביורוקרטים שציינתי לעיל, על רקע ביקורתו של הפרופסור כשר, מראה כי כנות ויושר אינם מאפיינים את פעולתם אלא אינטרסים של כוח, השפעה, אגו ואולי גם מניעים פוליטיים.
למרות שכל הגורמים הנ''ל: הבג''ץ, מבקר המדינה והיועץ המשפטי מתהדרים בנוצות של דמוקרטיה הרי בהתנהלותם בשנים האחרונות הם חונקים את הרוח הדמוקרטית ומשרים סוג של דיקטטורה ביורוקרטית.

הגיע הזמן להגביל את כוחם של גורמים אלו.

---