על הדם, הזרע, העם, הארץ, התורה והקב''ה

הדם והזרע הינם אובססיה ותיקה ומושרשת ביהדות. עירובם זה בזה ואיסור עירובם זה בזה הם מוטיבים מרכזיים בדתם של יוצאי ירך הנימול הראשון.

בעוד שהמעשה הפולחני באיבר הזכרות יש בו בלִילה סמלית של דם וזרע, הרי באיבר המין הנקבי אוסרת היהדות על מפגשם של השניים, לאחר הביאה הראשונה. איסור בעילת נידה הוא צידה השני של מטבע האובססיה הדם-זרעית המלווה את היהדות. הזרע ודם-הנידה חולקים אחדוּת של מנודים, טמאים, מאיימים. הרב שלום רוזנברג,למשל, כותב: דם הנידה ושכבת הזרע הם המוות של הפוטנציאל לחיים. הנידה נתפסת כאחד מביטויי התועבה וכחומר גלם לגידוף פראי. הרב קוק (האב), שהעריץ את חלוצי העלייה השנייה ושנא את חילוניותם, שיבחם וקיללם בה בעת: אחים חביבים שנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנידה. הרב זלמן מלמד כתב על כבודנו הנרמס בגולה: התרגלנו לעלבונות, דל כבודנו בגויים. שקצונו כטומאת הנידה. הפרופ' רבי הלל וייס עוסק גם הוא בסוגיית הדם שבערוות אמהות אזרחי ישראל, ומכנה את הישראלים שהמירו את צביונם - בני נידה.

ברית המילה, אמרנו, היא היפוכו של האיסור על עירוב דם וזרע. כפי שנראה להלן, לא רק הסרת העורלה חשובה, אלא גם הינגרות הדם שבה; ללא שפיעת דם מן האיבר המוליך את הזרע אל יעדו, אין הברית ראוייה.

משמע - הדם, הזרע והיחסים שביניהם, הם אובססיה שימיה כימי זיהוי האמונה עם חיתוך האיבר. ביטוי דרמטי, על גבול הפורנוגרפיה, לאובססיה הדם-זרעית הזו מביא הנביא מגבש הז'אנר, יחזקאל. פרק ט''ז ביחזקאל הוא מופע אקסטרווגנצה של דם וזרע. הפרק, בדמות נאום האל, הוא סיפור על אהבת הקב''ה לירושלים/מלכות יהודה. הסיפור נפתח בתיאור אימוצו את ירושלים כשהיא תינוקת עירומה מושלכת, ועליה עדיין דם הלידה. האל המאמץ מברך את האסופית: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (פסוקים ד-ז). או אז מתאר אותה אלוהים (בקולמוסו של הנביא) כבתולה עירומה, עדויה, זקורת שדיים, נכונה לעילוסים (פסוק ז), שהוא בא איתה בנישואי ביאה ורוחץ את דם בתוליה (פסוק ט). מאז, הפעוטה שבגרה ונבעלה, בוגדת ועסוקה בזנונים עם שכניה, ואף בעינוג עצמי באמצעות צלמי זכר (פסוק י''ז). יחזקאל הציב כאן רף נמוך של ניקיון עט ומינון גבוה של גרפיקה פיזיונומית. ומאז, דֶרך חז''ל וספר הזוהר ועד ימינו, לא מתנזרת היהדות מלהתבוסס בשלולית הנוזלים הללו, וחכמים ורבנים מושכים מבנק הדימויים שלה. הרב יוסף מ' גליקסברג, למשל, מביא פירוש לאמירה האלוהית הכפולה, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי

רבי אליעזר אומר: וכי מה ראה הקב''ה לומר שני פעמים 'בדמייך חיי'? אלא [ההסבר הוא ש] אמר הקב''ה: בזכות [דם קורבן] פסח ודם מילה תיגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל בסוף מלכות רביעית.

משמע, הקזת הדם מצווארה של כבשה ומאיבר הזיכרות של הגבר היהודי, היא הערובה לגאולה.

רבני ימין, קיצוניים יותר או מתונים פחות, חוזרים על התובנה בדבר הסינרגיה הרוחנית לאומית שבין דם המילה לדם הפסח. הרב יצחק הלוי: המאחד שבקרבן הפסח מתבטא גם בקשר פנימי הקיים בין [קורבן] הפסח לבין המילה, בין דם לדם. הרב חיים גנץ: ישראל נגאלו ממצרים בזכות דם הפסח ודם המילה. הלל וייס, נרגן כדרכו, זועם על שגם הציונות הדתית מסתפקת בַּדם האחד, דם המילה, ומתעלמת מדם קורבן הפסח:

דם פסח ודם מילה אלו הדמים שמכוחם באה הזהות היהודית העמוקה, ואם אין חותרים בכל הרצון והדעת להעמידם עם כניסתנו לארץ, אנו שוקעים בכרֵת... איננו נחשבים לבני ישראל. נשמתנו האומתית נכרתת.

על פי המדרש - נתערב דם הפסח בדם המילה. הרב גליקסברג מדווח כי על פי תורת הסוד, הגישום בפועל של הקשר בין שני הדמים הוא סינרגיה שבלעדיה אין גאולת עבר וגאולת עתיד:

ב[ספר ה]זוהר נאמר שהדם שנתנו ישראל למשקוף בתיהם, היה מעורב משני הדמים יחד, שהרי באותו יום מלו את עצמם. ורק בכח שני אלה מתקיימת גאולת מצרים ותתקיים גם הגאולה העתידית.

על פי תורת הסוד, זכות העם היהודי על הארץ נובעת מהיותו מל את בניו, מילה כהלכתה, ללא קיצורי דרך, ללא ויתור על פרוצדורת הפריעה המכאיבה לנימול. הרב זלמן מלמד מדווח כי הזוהר מבאר שמילת אבותינו את עצמם, ערב יציאתם ממצרים, היתה מילה פגומה, שכן נעדר ממנה הליך הפריעה. ללא פריעה, שֶמָלו את עצמם במצרים ערב יציאתם, לא פרעו, ונמצאה מילתם פגומה. על כן סבלו במדבר. אולם אחר כך, כשפרעו, והשלימו את עצמם, זכו ללחם מן השמיים ואחר כך באו לארץ ישראל... מדוע, אפוא, אין לערבים זכות על ארץ הקודש, שהרי גם הם מלים את בניהם? התשובה, כותב הרב על פי הזוהר, היא שאין הם משלימים את הפרוצדורה במלואה; אינם מקיימים פריעה, כלומר: מילה חלקית משמעה שליטה מוגבלת-זמן בא''י; מילה מלאה מבטיחה זכות נצח לארץ:

ייתכן שזו [המילה, היא] הזכות שעומדת להם, למוסלמים, שזכו לשלוט בא''י בהיותה ריקנית בזמן הגלות. וכך אומר 'הזוהר' שזכותם היא המילה שמָלים עצמם, אך מכיוון שהם אמנם מלים בלבד אך אינם פורעים, זכותם מוגבלת.

מסע ההסמלה של אברי הרבייה לגורל העם, מוּחַל גם על הארץ גופא. לא רק זכיית-קבע בארץ היא פונקציה של מילה-פלוס-פריעה כהלכתן, אלא קדושתה של הסרת העורלה נבללת בקדושת הארץ. הרב יהודה זולדן כותב:

ההקשר בין שתי המצוות [מילה ויישוב א''י] איננו מקרי. 'וזכרתי את בריתי יעקב... והארץ אזכור'. מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים - שארץ ישראל שקולה כנגד המילה.

הרב שלמה שוק חווה את ההוויה הדמית וכל עצמותיו תאמרנה. בפירוט פיזיונומי הוא טווה קשר דמים בין עורלת הבשר ועורלת הארץ, בין עטרת האיבר הזכרי לבין עטרה אלוקית השורה על הארץ:

הציווי הנוסף על אברהם וזרעו בפרשתנו, להסיר את עורלת הבשר, הוא בעצם להסיר את המניעה הטבעית כדי לחשוף את העטרה האלוקית שבמציאות... חשיפת העטרה ע''י הסרת העורלה מאפשרת לצאת אל העולם ולהתבונן בו בלי המיסוך של הערלה... ארץ ישראל היא ארץ הברית, ויש באפשרותה - לאחר הסרת העורלה החוצצת - לגלות לנו את החוקיות האלוקית, הנראית מבחוץ קשה כסלע.

הרב יצחק גינזבורג מפגין את שליטתו בסודות הקבלה על ידי בלילת המין ואבריו בסוגיות שונות. הוא טוען, למשל, שגם הגלות מקורה באברי הרבייה:

מבואר בספר הקדוש שסוד הגלות משתלשל מזיווגם הטמא של סמאל ולילית - ''איש בליעל'' ו''אשת זנונים''. וזהו ש''גלות'' הוא מלשון גילוי עריות''.

גינזבורג רואה את המציאות כשעל עיניו עדשותיה של תורת הסוד, הקבלה. הקַבָּלה היא - בין השאר - סוגת פענוח-טקסטים ספוגת ארוטיקה, דם וזרע. גינזבורג בוחר למשוח את גווניהם על המציאות המתוארת על ידיו, בשכבות צבע עבות. הנה כך הוא מתאר את המרובע אדם-א''י-אלוהים-תורה, בטרמינולוגיה של דם ובעילה:

כשם שגוי ששמר שבת חייב מיתה, בהיות השבת ה''בת זוג'' של עם ישראל, כך הנותן לגוי חניה בארץ שראל דומה למי שמכניס איש זר לתוך ביתו - היא אשתו - ופוגם בקדושת ישראל. הלא על הארץ נאמר ''יבעלוך בנייך'' - ולא זר.

הקדוש ברוך הוא וישראל הם על דרך חתן וכלה, כמבואר בשיר השירים, והקידושים היינו [הם] התורה ומצוות. וכן עם ישראל וארץ ישראל הם חתן וכלה, שעל ידי התורה ומצוות נמשך גילוי העצם [עצמוּת] בנשמת ישראל ואזי נעשו משפיעים לארץ, להמשיך בה גילוי עצמוּת אין סוף ב''ה בפנימיות ממש, בחינת [כמו] ''בעילה''.

את השתוקקות העם (''כנסת ישראל'') לאלוהיו, מדמה גינזבורג לתשוקתה הגופנית של אשה אל איבר בעלה; ''כנסת ישראל'' היא אשה שהגיעה ל''התעוררות והשתוקקות'' אל ''מקום הפקידה'' - הוא האיבר הנימול - ''מקום הברית הנצחית'':

והנה, עיקר עניין הפקידה בתורה הוא פקידת [בעילת] הבעל את אשתו. בקבלה, האשה הינה ענין המלכוּת בכלל, אשר היא הכח האלקי המיחד את כנסת ישראל לארץ ישראל ... בתחילה צריך להיות התעוררות והשתוקקות האשה לבעלה - ''פקד''... למקור ושורש מקום הפקידה, מקום הברית הנצחית, כנ''ל... ועל-ידי-זה ''בוא יבוא לא יאחר'' – ''יפקוד אלוקים אתכם'', כפשוטו ממש...

ודומה שאין צורך לבאר מהי הפקידה שפוקד אלוקים, ''כפשוטו ממש''.

הרב חנן פורת מפשיל אף הוא את הפרגוד שמעל מעשה הארוטיקה האלהית. במאמר שכותרתו ''בחדר המיטות'', הוא מתאר את המקדש כ''חדר אינטימי'', חדר התייחדות שבו נפגשים האדם והאלוהים, ומפגשם הוא כמפגש משכב בתולין. וכך נאמר בפסקה שכותרתה ''החדר האינטימי'':

הגדרת המקדש כנקודת מפגש, משווה לו אופי אינטימי - כמעט 'רומנטי'... עיקר יעודו לזַכות את המבקר בהיכלו ''לחזות בנועם ה''' ולחוש בבואו להראות פניו, ככלה הפוגשת את חתנה ביום חופתה.

במאמר אחר נוקט פורת, בעקבות חז''ל, דימוי זואולוגי, קיצוני בפראותו הדם-זרעית. ימים אחדים טרם ההתנתקות דימה פורת את קריאת הקב''ה לעמו שיחזוֹר לא''י, לקריאת אריה מיוחם אל הלביאה המצפה לו. פורת מבהיר לכל הזומם להפריד בין העם לארצו, שהם כאריה ולביאה בייחומם, כי מרה תהא אחריתו. הוא מביא דימוי של ר' יוחנן, ומבארו:

אמר ר' יוחנן: ''אוי לאומה שתימצא בשעה שהקב''ה עושה פדיון לבניו. מי מטיל כסותו בין אריה ללביאה בשעה שנזקקין [מזדווגים]זה לזה?'' דימויו של ר' יוחנן מדהים ומעלה צמרמורת: הנה ריבון העולמים שואג כארי לכנסת ישראל הלביאה - בת זוגו - לשוב אחרי אלפי שנות גלות ולהתייחד עמו בארץ ישראל... מי הוא זה אשר מלָאוֹ לִבּוֹ לעמוד בדרכם ולהטיל כסות ביניהם בשעה שהם נזקקים [מזדווגים] זה לזה, כאן בארץ החיים?

בעוד פורת מסתפק בדימוי יחסֵי האל ועַמו להזדווגותם של חתולי-על, בוחר הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג''ר) לדמות את ריגושו של העוסק בתורה כריגושו של יהודי בשעה שהוא בועל איילה. תחת הכותרת ''תורה שבע''פ היא האינטימיות בין הקב''ה לישראל'', כותב הרב:

אזכיר מדרש הקשור לענייני דיומא - פורים: ''למה נמשלה תורה לאיילת אהבים? לומר לך מה [כשם ש] איילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, כך תורה חביבה על לומדיה כל שעה ושעה כשעה ראשונה [עירובין נד, ע''א]. ובמקביל: ''למה נמשלה אסתר לאיילה? לומר לך, מה [איילה] רחמה צר וכו', כך אסתר היתה חביבה על אחשוורוש כל שעה ושעה כבראשונה''.

כשקראתי לראשונה את המשל הפרוורטי הזה נותרתי שמוט לסת, בפועל: האמנם מה שמעורר רחם איילה בגופו של חכם קדמון - השתוקקות זבת איבר אל חטא מקראי נורא, משכב בהמה - היא דרך להביע את העונג שבעיסוק בספר הקדוש מכל? והנה, בא הרב שג''ר ובוחר בדימוי החז''לי הזה, כדי להעיד, בסוף המאה העשרים, על אהבת כנסת ישראל לאלוהים ולתורתו. הרב מוסיף לדימוי הסוטה הזה, ומביא גם את דימויה של אסתר המלכה לאותה איילת משכב שרחמה צר ומענג.

מה קורה שם, בראשם של חכמי היהודים לדורותיהם?

היהדות אינה נזירית, אמת. אך ההוויה הדם-זרעית המתוארת כאן הביאה אותי אל תובנה בלתי בשלה, הרהור פסימי: דת הגורסת כי בעלותנו על הארץ היא פועל יוצא של נוהל חיתוך פין מדמם כהלכתו, יש בה תו פרוורטי מסוכן; דת המביאה את אהבתה לאל ואת שבחי כתביה הקדושים אל מחוזות של הזדווגות האריות ומפגש איבר הזכרות האנושי עם רחם האיילה - עלולה להתיר כל זוועה. זהו סופה האפשרי בהחלט של בלילת הזרע, הדם והקודש.

---