פרשת קצב: הכובע בוער

השופטת יהודית שבח, חברה בהרכב השופטים שדן באישומים כלפי הנשיא לשעבר, משה קצב, אשר הרשיעו אותו פה אחד, במעשי אונס ועבירות נוספות, ואשר הייתה בדעת מיעוט בעת הכרעת גזר הדין במשפט קצב, הבעירה את הכובע על ראשם של גורמי האכיפה והתקשורת

בגזר הדין היא מתחה, ביקורת קשה על היועץ המשפטי הקודם, מני מזוז, על גורמי האכיפה השונים (משטרה ופרקליטות) שהדליפו חומרי חקירה ועל התקשורת, ללא יוצא מהכלל, שערכה ''משפט שדה'' לנאשם ולמעשה חרצה את דינו בטרם החל המשפט. בהקשר זה אמר מ''מ נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט חשין, כי התקשורת מצאה את קצב אשם לכן דינו בבית המשפט כבר נחרץ בטרם החל משפטו.

השופטת תקפה במיוחד את הצהרותיו של היועץ מזוז,שנאמרו בטרם החל המשפט, בהם קבע כי קצב הינו עבריין מין סדרתי. היא גם מאשימה את גורמי האכיפה שהדליפו פרטים רבים מחומרי החקירה במטרה להבאיש את דמותו של הנחקר עד כדי יצירת מצב שהנאשם לכאורה הפך לדמות נתבעת ומבוזה בעיני הציבור.

מי שהוביל את המסע הציבורי כנגד הנאשם קצב הייתה התקשורת, ללא יוצא מהכלל, כאילו שמישהו תיאם זאת בין שלושת העיתונים החשובים, שתי רשתות הרדיו ושלושת ערוצי הטלוויזיה. הסוג הזה של אחידות דעות תקשורתית, שאינה ייחודית רק לנאשם קצב, היא תופעה שמעידה שהלוחמים לכאורה על חופש הביטוי הם הראשונים שמגבילים אותו כאשר הדבר תואם את מטרתם.
מעניין כיצד יגיבו גיבורי חופש הדיבור אם יוצע להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק כיצד יתכן שכל העיתונאים (כמעט) והעיתונים נוקטים באותה גישה כאילו מישהו אחד מכוון אותם.
המסע הציבורי כנגד קצב הביא לתופעות משונות. למשל הקצאת זמן שידור חי, ב''פרים-טיים'', בכל הרשתות, לא' מבית הנשיא למרות שהפרקליטות כבר קבעה שאין ממש בהאשמותיה כלפי קצב (ולכן שמטה אותה מכתב האישום ואפילו לעדות לא הייתה ראויה) ולמעשה היא נשארה סתם סחטנית שכשלה.

יש אולי קוראים שיחשבו שהעיתונאים חקרו פשפשו ודובבו אנשים בכדי להגיע לידיעות שפרסמו. לא דובים ולא-יער. העיתונאים מזמן צמודים לכיסאותיהם ולצגי מחשביהם ומפרסמים רק מה שמדליפים להם (כמו במקרה של האלוף גלנט). מי שהדליף כל הזמן ובצורה מכוונת היו קציני המשטרה שחקרו את הנשיא לשעבר. הם החזיקו את הפרוטוקולים של החקירות ואף אחד אחר לא יכול היה לגרום לכך שחלקים מהם פורסמו תוך יום או יומיים בכל אמצעי התקשורת. מאחר והחקירה לוותה מתחילתה בפרקליט מפרקליטות המדינה הרי יש להניח בוודאות רבה שזה נעשה בידיעתו ואולי גם ביזמתו. אנו יכולים לחזות זאת באופן תדיר, ערב פתיחת משפטים חשובים מתפרסמים פרטים ''פיקנטיים'' מחקירת המשטרה. מאחר והפרטים המתפרסמים אינם מטיבים עם הנאשמים הרי המסקנה ברורה: המקור בגורמי האכיפה.
המטרה: בניית דעת קהל המוטה נגד הנאשם ולטובת התביעה. ההישג: השפעה על השופטים.

המסקנה המתבקשת היא שהתקשורת שמתהדרת ביכולתה להביא מידע אמיתי לציבור היא למעשה כלי בידי גופים שונים החפצים להטות את דעת הקהל לטובתם. תמים מי שחושב שהשופטים אינם מושפעים מהתקשורת. האם, השופט ג'ורג' קרא, כמשל, שהחל משנת 2006, בטרם שיער שהוא עשוי להיות ראש הרכב במשפט קצב, לא קרא בשקיקה את כל הכתוב על ''פרשת קצב'' ?

ודאי וודאי, והיה הרבה מה לקרוא. האם ''שטיפת-מוח'' תקשורתית במשך כ-‏3 שנים אינה משאירה את חותמה בראשו של כל אדם ?
לכן, לטעמה של השופטת שבח היה על בית המשפט להתחשב במערכה התקשורתית יוצאת הדופן שליוותה וליבתה את ''פרשת קצב'' והציגה את הנאשם כאדם עלוב, נתעב ובזוי ולהביא זאת בחשבון בעת קציבת עונשו.
לדעתה היה על בית המשפט להסתפק ב-‏4 שנות מאסר בלבד.

לטעמי השנים 2006-2010 היו שנות מאסר של הנאשם קצב ולכן היה בית המשפט צריך להסתפק בעבודות שרות, הטלת קלון, מאסר על תנאי ופיצוי כספי מכסימלי לקורבנות. זה גם היה מהווה לקח לגורמי האכיפה והתקשורת שניסיון לבצע ''משפט שדה'' וחריצת דין מוקדמת עשוי להקל על העונש שיוטל על ידי בית המשפט עד כדי זיכויו כ''הגנה מן הצדק''.

---