המאמר פורסם לפני מספר ימים במדור ''דעות אחרונות'' של ''ידיעות אחרונות''. שלום ירון לונדון, שמי ערן ואני חי כבר כמעט שנה בניו-יורק, מתגורר בדירה נאה, במגדל גבוה ליד הסנטרל פארק הנפלא, ולומד באוניברסיטה פרטית משובחת. בעוד מספר חודשים לא רב תסתיים תוכנית הלימודים, ובאופן טבעי המחשבות על העתיד רצות קדימה.
אחרי שנה בארה''ב אני יכול לסכם ולומר שבעיקר - נוח כאן. נוח לדבר בארוחות הצהריים על אחוזי הצפייה בסופרבול או על איכות הסביבה בסין. נוח להעביר כמה שעות ביום-יום בלי לשמוע חדשות מדכאות על פיגועים ותאונות דרכים. נוח ללמוד שנה רצופה בשקט, בלי מילואים. נוח שיש רכבת תחתית, שחוסכת תלאות של פקקים וחנייה. נוח להתקלח כמה זמן שרק רוצים, בלי שייסורי המצפון מתחילים להטיף לך על מצב הכנרת.
באמת נוח לי כאן. אני גם יכול לנבא בביטחון שיהיה לי כאן עוד יותר נוח בעתיד: המשכורת הממוצעת של בוגרי המקצוע שלי היא פי (!)12 מזו שבארץ, האתגר המקצועי גדול בהרבה, ומעגל החברים ימשיך להתרחב.
אז למה אני חוזר לארץ, אתה שואל במאמרך ''על כנפי היאוש?'' כי דווקא השהות פה גרמה לי להבין שאין לנו מקום אחר זולת הארץ שלנו. אני מבין כאן שישראל היא המקום היחיד בעולם שבו באמת ארגיש בית. אני מבין שלמרות כל המילואים והמלחמות, בישראל אני בכל זאת חש הכי בטוח. אני מבין שישראל היא המקום היחיד שבו הזהות שלי כיהודי לא תפריע לי לפחות לחלום להגיע הכי רחוק שאפשר.
אני גם מבין שחשוב לי להיות חלק ברגעים ההיסטוריים הללו, שהעם היהודי חזר למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות. ובעיקר, השהות פה גרמה לי להבין שבעידן של זכויות אדם אין לעם היהודי עתיד ללא המדינה הקטנה הזו. והעתיד הזה יקר לליבי.
אנשים שעזבו לחו''ל נוטים לומר שהם עשו זאת בשל איכות החיים. אבל איכות חיים אינה נמדדת רק בגודל הבית או בנוף הנשקף ממנו, היא גם לא נמדדת בכמות הכסף שאתה מרוויח ואף לא בצבע שלו. איכות חיים נמדדת קודם כל במשמעות של החיים שאתה חי, היא נגזרת מתחושת השייכות לאנשים סביבך, מתחושת השלמות עם הזהות שלך, היא מתחזקת מעצם הידיעה - אי-שם בתת-מודע - שבעצם המגורים במדינה שלנו אתה חלק ממשהו גדול יותר. גדול ממך. לפעמים גם גדול מההיגיון.
נכון, נוח באמריקה, אבל מסתבר שהאדם מעדיף משמעות. ומשמעות יהודי ימצא אך ורק בארץ.
אשקר לעצמי בגסות אם אומר שאין מה לתקן במדינה שלנו. יש, והרבה. חזון חברת המופת שחלמו להקים כאן האבות המייסדים שלנו - רחוק מלהתממש. חוסר השוויון בין עשירים לעניים - מקומם. חוסר השוויון בין יהודים לערבים - משווע. מגזרים שלמים שנהנים מזכויות אך לא מוכנים לשאת בחובות - מתרחבים. השלום, שכבר שנים לוקח צעד אחד קדימה ומיד שניים אחורה - מתסכל. דור המנהיגים, החושש להנהיג ומצליח להפתיע כל פעם מחדש בניצול ציני של המנדט שקיבל מאיתנו – מייאש.
ובכל זאת, משהו באופי הישראלי שלי לא נותן לי להתייאש, לא מוכן להרים ידיים, כאשר ממול ניצבת משימה שאין גורלית ממנה. אולי זה הגיל, אולי השלב בחיים, אבל אני ורבים מבני דורי, צאצאים גאים של התנועה הציונית, עדיין מלאי תקווה לגבי עתיד ישראל, ובעיקר מרגישים שהכל , עדיין, תלוי בנו.
הכותב הוא תלמיד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק
למה אני כן חוזר לארץ
