גירסה של המאמר התפרסמה ב''האומה'' חוברת 181 תחת הכותרת ''דיין, שרון ושמיר כגיבורי ספרות שליליים''.אף ש''שחיטת'' מנהיגים מתבצעת בעקביות בעיתונות, מתברר שהיא שכיחה גם בספרות, ובמיוחד בסוגה הפוליטית של הספרות, שהיא סוגה לגיטימית לחלוטין בספרות היפה. ואכן, הדוגמאות שיובאו בהמשך – כולן מתוך יצירות של סופרים מוכרים ומוערכים – יוכיחו שאין הצדקה לנטייה אשר קיימת במקומותינו – לא רק בין הסופרים, אלא גם בין חלק מהחוקרים ומבקרי-הספרות – להתעלם לחלוטין מהסוגה הזו או להציב אותה כסוגה ספרותית נחותה, בנימוק האומר, כי מאחר שהסוגה מגיבה על האקטואלי, אין לה ערך על-זמני.
האמת היא, כמובן, הפוכה: לא רק שהסוגה הפוליטית איננה נחותה מהסוגות התימאטיות האחרות של הספרות, אלא שהיא גם אחת הסוגות המשגשגות בסיפורת של שנות המדינה. וכל בדיקה ספרותית בלתי-משוחדת, כזו שאיננה תלושה מהחיים וגם לא מתהדרת ב''אמנות לשם אמנות'', תוכיח שגם בה יכול סופר להגיע לאיכויות כתיבה גבוהות, שהרי לא הנושא קובע את ההצטיינות בכתיבה, אלא העמידה של הכותב בשורה של דרישות אחרות, שהעיקריות ביניהן הן: התעוזה המחשבתית, העמקות הרעיונית, היכולת לגלף דמויות ולהמחיש מצבים בעזרת מילים, הרעננות והעוצמה של השפה ומציאת מבנה מותאם ויעיל להכלת כל אלה.
אדון קנאות
אף שהסוגה הפוליטית החלה ממש לשגשג בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת ששת-הימים, היתה לה נוכחות צנועה יותר גם בעשורים הראשונים לקיום המדינה, בין השנים 1967-1948. ההוכחה הבולטת ביותר לקביעה זו נמצאת ביצירות מסוף שנות ה-50' של קבוצת סופרים חדשה שהוגדרה אחר-זמן כמשמרת השנייה בספרות הישראלית – משמרת ''הגל החדש''. א.ב. יהושע בלט ביניהם בתעוזה שהפגין בסיפור ''מסע הערב של יתיר'', שבו הבליע את הסתייגותו מעמדת בן-גוריון בפרשת ''עסק הביש'' בתיאור הנלעג של ''אדון קנאות''.
הקורא מתוודע אל ''אדון קנאות'' בקטע אירוני המפרט את מעלותיו של העומד בראש הפירמידה השלטונית ונושא בתואר המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה. האירוניה משתמעת מן ההערות הזרועות בקטע הזה ואשר משקפות הטלת ספק בתכונותיו הטרומיות: ''
הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול'' ו''מידותיו,
כך אומרים, מידות צדק הן''. ומיד אחרי הערות אלה מגיע גם התיאור הגרוטסקי של ''אדון-קנאות'' עצמו. העומד בראש ההיררכיה השלטונית מגיע לביקור אל יתיר בקרונית מצועצעת אדומה. הצבע המהפכני-סוציאליסטי של הקרונית משתלב בעיתוי הדרמטי שבחר לבואו – בתחילתה של סערה עזה.
אחרי שהגיח מהקרונית בהופעה דרמטית-תיאטרלית זו, נתגלה לעיני האתת המקומי של המסילה, המספר על כך, במראהו האמיתי העלוב: גוץ ובעל כרס קטנה, המסתיר את כיעורו בעזרת מעיל גדול וכובע משונה. התיאור הפיזי הזה מזכיר מאוד את בן-גוריון, אך אחר-כך נוספות עובדות המחזקות את הזיהוי של בן-גוריון עם ''אדון קנאות'', המתעטר בעלילה בעוד כינויים של אלוהים. בהמשך מאשֵר למעשה ''אדון-קנאות'' בניד ראש ובאמירה עמומה את ביצוע פעולת החבלה ברכבת, אך אחרי שאסון הסטת רכבת האקספרס מהמסילה התרחש, הואשם כאחראי לו דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור של יתיר, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפני תוצאותיה, המזכיר ביושרו את מי שהואשם על-ידי בן-גוריון כאיש שנתן את ההוראה אשר הניבה את ''עסק הביש'' – פנחס לבון.
סיפור זה שהתפרסם ב-1959 יחד עם סיפורים קצרים נוספים – שבהם הוצגו הניצבים בראש הסולם ההיררכי של מערכות שלטוניות שונות בצורה נלעגת – בישר את הצפוי להתפתח בהמשך יצירתו של יהושע. ב-1963 פירסם יהושע את הסיפור ''מול היערות'' וב-1970 ואת הנובלה ''
בתחילת קיץ – 1970'' – שתי עלילות אשר הכשירו את המעבר שלו אל הרומאנים הפוליטיים שהתפרסמו בשתי פעימות, שבכל אחת מהן פירסם ארבעה רומאנים.
בפעימה הראשונה, בין השנים 1990-1977, נדפסו בזה אחר זה הרומאנים ''
המאהב'' (1977), ''
גירושים מאוחרים'' (1982), ''
מולכו'' (1987) ו''
מר מאני'' (1990). ברומאנים אלה הציג את השקפתו על הצורך להפריד את ניהול המדינה מהחזון של הציונות ומהוראות ההגשמה והביצוע שלה. בפעימה השנייה, בין השנים 2007-1997, אחרי אתנחתא מהכתיבה בסוגה הפוליטית ברומאן ''
השיבה מהודו'', הופיעו הרומאנים ''
מסע אל תום האלף'' (1997), ''
הכלה המשחררת'' (2001), ''
שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'' (2004) ו''
אש ידידותית'' (2007), שבארבעתם הציע יהושע לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים על-ידי קביעת גבולות 1967 כגבולות הקבע של המדינה.
מדף היצירות של יהושע מדגים את ההשפעה הגדולה שהיתה לתוצאות מלחמת 1967 על השגשוג של הסוגה הפוליטית בספרות הישראלית כולה ועל פריחתה במיוחד בסיפורת. המחלוקת על ''השטחים'' הרחיבה את מעגל הכותבים ששילבו ביצירתם, בין באופן גלוי למדי ובין באופן מוצפן יותר, את השקפתם הפוליטית. קורא שהתמיד לקרוא בתמימות את עלילות הרומאנים האלה של יהושע ושל חקייניו הרבים כעלילות ריאליסטיות על-זמניות החמיץ את הרובד הפוליטי הסמוי שהיה בהם, כי כדי לגלות את שייכותם לסוגה הפוליטית היה עליו לקרוא את עלילותיהם בצופן האלגורי שבו נכתבו.
באמצעות הכתיבה של סיפור-מעשה בצופן האלגורי, שרוב הקוראים לא אימנו את עצמם להשתמש בו, ועל-ידי שימוש ברמזים דו-משמעיים, שבשעת הצורך אפשר גם להתכחש לפיענוחם כפוליטיים, הצליח יהושע במשך שנים לייצב את מעמדו בספרות הדור כמספר שמבטא את דעותיו בנושאים אקטואליים על המתרחש במדינה רק במאמרים שהוא מפרסם בעיתונות ובכתבי-העת, אך אינו ''מטמא'' את עטו בנושאים אלה בספריו הבלטריסטיים. הקריאה של הרומאן ''
שליחותו של הממונה למשאבי אנוש'' בצופן האלגורי תוכיח עד כמה התאמץ יהושע להצפין את המשמעות הפוליטית ביצירתו כדי לזכות בהערכת הקהל, אף שגם בו ''שחט'' מנהיג פוליטי, אשר להשקפתו בנושא ''הסכסוך'' התנגד.
זה שטובל במשמניו
ברומאן ''
שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'' הגיב יהושע על הטרור שביצעו הפלסטינים נגד אזרחים ברחובות הערים בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה – זו שכונתה בפי הפלסטינים ''אינתיפאדת אל-אקצה''. אך במקום לגנות את מבצעי הטרור באזרחי ישראל ממניעים דתיים-ג'יהדיסטיים, ובמקום להאשים את הפלסטינים בהעדפת השימוש בטרור על קיום הידברות עם ישראל שתסיים את הסכסוך הערבי-יהודי, הסב יהושע ברומאן זה את האשמה כלפי האוכלוסיה הישראלית והטיח בה אשמה מוסרית –
אשמה של הזנחה ואטימות (50).
האשמה המוסרית אשר מוטחת ברומאן זה בפרצופה של החברה הישראלית מתבססת על המקרה של יוליה רגאייב – עובדת זרה שנספתה בירושלים בפיגוע שביצע מחבל-מתאבד פלסטיני בשוק של העיר. כחודש לפני הירצחה בפיגוע נשכרה לעבוד כעובדת זמנית במאפייה ירושלמית גדולה, אך מעסיקיה לא טרחו לברר מדוע הפסיקה להגיע למשמרת הלילה שלה ומדוע גם לא באה לגבות את השכר המגיע לה עבור החודש שבו עבדה. עיתונאי המקומון (''הנחש''), שחיפש הזדמנות להוקיע את הקפיטליסטים ו
את חוסר ההגינות הציבורית והאנושית של המצליחנים, שדורסים בדרך את האחרים (39), חשף את הסיפור והאשים את המפעל באדישות לגורל העובדת שנספתה בפיגוע.
בעקבות פרסום המקרה במקומון, נזעק בעל המאפייה לגונן על שמה הטוב של המאפייה שלו, והטיל על הממונה למשאבי אנוש במפעל את חקירת הנושא ואת ביצוע ''הכפרה'' שתסיר מעל המאפייה שלו את קלון אי-ההתעניינות בסיבת היעדרותה של יוליה מהעבודה. כמנהגו ברומאנים הפוליטיים הקודמים שלו, קשר יהושע גם בעלילת הרומאן הזה את האשמה המוסרית לציונות, על-ידי הבלטת בעל המפעל כצאצא של מייסדי המאפייה, אשר הוקמה על-ידי סבו ואביו בתחילת המאה הקודמת, כאשר התחילה התנועה הציונית לפעול בארץ-ישראל. וכדי להבליט את ההסתאבות של הציונות הדגיש שעיקר רווחיה של המאפייה נבעו מהספקת לחם למחנות הצבא שהוקמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים.
מכאן ואילך התמקד יהושע בשינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית של הממונה בהשפעת המקרה שהוטל עליו לטפל בו. מאחר שבעבר היה קצין בצה''ל וביטחוניסט בהשקפתו על ''הסכסוך'', התנגד תחילה לדרישת בעל המפעל לבצע פעולות שתצטיירנה כהודאה של המפעל ביחס אדיש לגורל העובדת הזמנית שנרצחה בפיגוע, אך ככל שלמד להכיר את הרקע של המנוחה, החל ליזום בעצמו פעולות המעידות עליו שהחל להרגיש תחושת אשם עקב מה שאירע לה בירושלים. התהליך המדורג של השינוי בהשקפתו הפוליטית של הממונה מבשיל אצלו במהלך הביקור במקלט האטומי במולדתה של יוליה – מקלט שנבנה כאשר שררה ''המלחמה הקרה'' בין ברית-המועצות וארצות-הברית, אך הוסב לאתר תיירות אחרי שהופשרו היחסים בין המעצמות.
כדי לבקר במקלט האטומי סטה הממונה מהמסלול המתוכנן של מסע ''הכפרה'' עם הגופה של יוליה, שנועד לקבור אותה בטקס נוצרי ובנוכחות משפחתה בכפר שבו התגוררה. סקרנותו והתעכבותו במקלט הזה אמורים להדריך את הקורא לבצע אנלוגיה בין האיוולת בשיקוליהם של שליטי ברית-המועצות, אשר בזבזו על בנייתו הון רב בימי המלחמה הקרה עם המערב, במקום להפיג את המתח עם המערב בדרכים דיפלומטיות, לבין האיוולת שמייחס יהושע למדיניות של ממשלת הימין בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה. כשם ששליטי ברית-המועצות התמקדו רק בהיערכות למלחמה בין שני הגושים, שבה יופעל ''נשק יום הדין'', כך ממוקד גם ראש הממשלה של ישראל רק בהכנות למלחמה כזו.
השינוי שחולל הביקור במקלט הזה בהשקפת הממונה על ''הסכסוך'' מומחש בחלום שחלם שם. בחלומו נדחק הממונה למקלט האטומי ביחד עם המקומיים
כדי להינצל עם כולם ממכת הנגד של האוייב, אחרי שההנהגה המקומית הפעילה קודם לכן את ''נשק יום הדין'' במסגרת הטקטיקה הלוחמנית המחושבת כי עדיף להנחית על האוייב ''מכה מקדימה''. וכמו האחרים גם הוא נושא עיניו אל היושבים מאחורי הפרגוד על במה קטנה באולם הצר והמחניק – מנהיגים
שלעולם לא יבינו את האיוולת שבמחשבתם – מנהיגות אשר
בקלות-דעת חסרת-אחריות נתנה את הפקודה האיומה, במקום להשקיע את מאמציה בהשגת שלום עם המערב.
וכעת מעפיל התיאור אל העומד בראש ההנהגה הבלתי-אחראית הזו:
ואף שבגלל הפרגוד נראים המנהיגים רק כצלליות של דובים אכזריים... נדמה לחולם שהוא מזהה את כולם ואפילו כבר התנסה במעשיהם בעבר – במיוחד זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם (עמ' 199). בפיזיות עתירת המִשְמנים של המנהיג הבליע יהושע את הרמז לאריק שרון, שאותו בחר ''לשחוט'' ברומאן הפוליטי הזה. האנלוגיה בין מנהיג הארץ הרחוקה למנהיג מדינת ישראל בשנות האינתיפאדה השנייה אינה נכפית על הקורא רק בעזרת המראה הדומה של מנהיגי שתי המדינות, אלא גם בסיפא של החלום. כצפוי – ממשיך הממונה לחלום – אכן נוחתת המכה הנגדית של האויב על המקלט
וריח רע, מבחיל ומחניק מתפשט בחלל המקלט, שהוא גם אולם-התעמלות, ועל קירותיו קבועים סולמות-עץ. כמה מן המנהיגים המבוהלים מטפסים עליהם עכשיו לעבר החלונות הגבוהים והצרים אל צמרת ירוקה של ברוש, שהחולם זוכר אותו מילדותו, ולראשונה בחייו נפשו יוצאת אליו (200).
בהמשך מתחלף החלום הקודם של הממונה, שהוא חלום החרדה על המוות במקלט, בחלום מישאלה ארוטי, על עצמו כתלמיד בשמינית החברתית בביה''ס התיכון המאוהב במורתו. אחרי שאיחר לשיעור ומצא שהכיתה ריקה, התברר לו, כי חבריו הסתלקו מהשיעור של מורתם להנדסה ולכן עומדת הנהלת ביה''ס לפטר אותה. ומאחר שהמועמדת לפיטורין היא יוליה רגאייב, אשר בחלומו אינה ''עובדת ניקיון אלא מורה להנדסה'' יפת-מראה שהוא מאוהב בה, הוא מנסה למנוע את פיטוריה על-ידי המנהל ושני סגניו. ובעודו מתלהט ''באביונה עזה'' הוא מחבק את המורה ומכסה אותה בנשיקותיו, ובה-בעת
ממלמל או חושב: למה לוותר... למה להיכנע... היש בעולם צלב שראוי להתאבד עליו? (202).
הניגוד בין שני החלומות, שהממונה חלם באותו לילה, מעיד על השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת הביקור במקלט האטומי. השינוי מתבטא במחשבה שחלפה במוחו בסיומו של החלום השני, לפיה אין צלב – כלומר: אמונה או חזון – ''שראוי להתאבד'' למענו. פירוש זה מתבסס על סופו של החלום הקודם, המסתיים בהיזכרות שלו בצמרת ברוש מימי ילדותו בירושלים. ההיזכרות של הממונה בעץ הברוש ובשקט האופייני לירושלים בימים שהיא מכוסה בשלג צח, מבטאת את געגועיו לימיה של המדינה לפני מלחמת ששת-הימים – שהיו ימי ''הילדות'' המוסריים שלה, בטרם שדבק בה חטא ''הכיבוש'' – כאשר בירתה היתה מחולקת על-ידי חומה בעיבורה. הכיעור של ירושלים, אחרי שהעיר ''אוחדה יחדיו'' בסיום מלחמת ששת הימים והפכה לעיר ''מתייסרת ומרופטת'' המורעלת במחבלים-פיגועים-מתים, ממחיש את שנות ''הבגרות'' הבלתי-מוסריות של המדינה בעיני הממונה, ששינה את השקפתו הפוליטית במהלך הביקור במקלט האטומי.
במראה הדוחה של ''זה שטובל במשמניו'', שעורר אצל הממונה געגועים לילדותו בירושלים החצויה, ביטא יהושע את בשורתו הפוליטית ברומאן הזה – כדי להחזיר לירושלים מוכת הטרור הפלסטיני את ''השקט הגמור'' שידעה עד הכיבוש ב-1967, צריך להפוך שוב למוחשי את
קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית (85). או במילים אחרות: לדעת יהושע, צריך לחזור ולחלק את ירושלים בין הישראלים לפלסטינים ובכך להסיר את אחת מאבני הנגף העיקריות שמונעות את השכנת השלום בין שני העמים – פתרון פשוט והגיוני שמתעכב רק בגלל
זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם.
אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (א')
