פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (ב')
יוסף אורן (שבת, 16/04/2011 שעה 13:05)


אין חסינות למנהיגים בספרות הישראלית (ב')

יוסף אורן



גירסה של המאמר התפרסמה ב''האומה'' חוברת 181 תחת הכותרת ''דיין, שרון ושמיר כגיבורי ספרות שליליים''.

השימוש בחומרי-רקע תקופתיים הינו שכיח ביצירות ספרות, ובמיוחד כאשר מדובר ביצירות ריאליסטיות, כי אלה מוסיפים לאמינותה של היצירה ולרלוונטיות שלה לקורא. אלא שרק קוראים מדורו של הכותב יקבעו בקלות את הזמן של עלילת סיפור, אם יוזכרו בה בשמם מנהיגים שהיו מעורבים באירועים ובפרשיות שהתרחשו בתקופתו, ואילו קוראים מדורות מאוחרים יצטרכו להיעזר בלכסיקון אישים כלשהו כדי להבין, מדוע זכו ישראל גלילי או יגאל אלון להיכלל בעלילת רומאן ריאליסטי משנות ה-‏60' או ה-‏70' ולא כל שכן גם להיזכר באלו אירועים היו מעורבים. לפיכך, אין שום וודאות ששמות שני המנהיגים ''הנשחטים'' ברומאנים שיעמדו לדיון בהמשך עודם זכורים לקוראים שנולדו אחרי השנה שבה התפרסמו רומאנים אלה.


האיש שתום העין

בזכות התפקידים הרבים שמילא לאורך זמן בחיי המדינה, זכה משה דיין להופיע ביצירות של הסופרים הישראליים יותר מכל המנהיגים האחרים שהצמיח דורו. אך שום תיאור שלו לא היה כה ביקורתי כמו זה שהופיע בעלילת ''חיוך הגדי'' (1983) – הרומאן הראשון של דויד גרוסמן.

סיפורו של משה דיין הוא יחיד בסוגו. הוא היה המנהיג הנערץ ביותר אחרי בן-גוריון עד מלחמת יום-כיפור, אך עקב תוצאותיה הטרגיות של המלחמה הזו הלכה והתפוגגה ההערצה אליו מאז שהסתיימה ועד פטירתו בשנת 1981. באופן אכזרי לא זכרו לו אחרי מלחמת 1973 את תרומתו הגדולה למדינה בכל השנים הקודמות. ואכן, באמצעות אחד מגיבורי ''חיוך הגדי'' – קצמן, שהכיר את דיין אישית – מנה גרוסמן בעלילת הרומאן ''חיוך הגדי'' את כל חטאיו של דיין ואף הפליג להסבר פסיכולוגי לא-מחמיא בעליל לעשייתם.

אחרי שקצמן השתתף ''בכתישת קלקיליה במלחמה'', זימן אותו דיין כדי למסור לידיו את הפיקוד על מחנה הפליטים שזרמו מקלקיליה לשכם. אך בשיחה שהתקיימה ביניהם במעמד זה דימה קצמן כי הצליח ללכוד כמה מקווי האופי החמקמקים של דיין (129). גם לאחר זמן – כאשר שוחח על דיין עם אורי, עוזרו בעל ''חיוך הגדי'' – זכר קצמן את ההגדרה שבאמצעותה סיכם את לעצמו את האופי של דיין: דיין היה בעיניו כזאב הכלוא, הבודק בכל רגע, בתנועה נכפית, את פינות הסוגר שלו. כל חייו היו רצף עצבני של התנועה הזאת. בצעירותו היה מסכן עצמו עד מוות בשדות הקרב, ולא ידע מהו הדוחף אותו כך. אחר-כך היה נואף עם נשים לעין כל, ומפר את חוקי המדינה, צולל ויורד לקברים עתיקים ובוזזם, וגם בכך לא היה לו די. משהו עדיין היה חסר: תשובה לשאלה מציקה שהרעילה את חייו ולגלגה על תבונתו. אחר-כך זינק אל הפסגה הפוליטית, וכְבשהּ, כשם שכבש קודם לכן את הפסגה הצבאית; הוא נעשה עשיר מאוד ולהוט עוד יותר אחר עושר; לבסוף אף נשאה אותו מרירות חיפושיו עד לג'ונגלים הממולכדים של וייטנאם, ועדיין לא ידע... שהסוגר הזה שבו הוא כלוא, בנוי מן החומר הגמיש ביותר שבנמצא, שעשוי הוא להימתח עד אין קץ, כי אין לו קירות או גג. ואין לו קרקעית. ואדם יכול לדור בו כל ימיו, ולא לגעת בו ממש. ולא להכיר את עצמו על-פי המגע הזה, והוא נידון להמשיך ולנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים, ולקטול אחרים בדרכו, ואל גבולו הצונן שלו – לא יגיע (226).

הדימוי שבו הישווה קצמן את נערצו דיין ל''זאב כלוא'', המתרוצץ חסר-מנוחה בתוך סוּגר בלי להבין את מניעיו לנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים, מופיע בהמשך הרומאן בסצינה שבה ייהרג קצמן עצמו, בנסותו לשחרר את עוזרו, אורי, מידי חילמי, רועה הכבשים מהכפר ענדל. בסצינה זו רואה קצמן בעיני רוחו את פניו דומים לפניו של נערצו בעל ''חיוך המוקיון הזכוכיתי'', שהוא-הוא ''החיוך הזאבי''. ורק ברגע מותו מצליח קצמן לדלות חיוך רך ומופתע, את ''חיוך הגדי'' של אורי, ''ממעמקים רחוקים מאוד, מאיזו קרקעית נשכחת ונכספת'' בנפשו (281-280). דיין הובלט ברומאן הזה של גרוסמן כסמל הרוע והאכזריות – רוע ואכזריות שמקורם בטבע הנפש הזאבית שהיתה לו. ועל-פי זאת הצדיק גרוסמן את סופו של קצמן, המייצג ברומאן את ''הכיבוש'', כי רק במותו יכפר קצמן על הפשעים שביצע כלפי הפלסטינים בשליחות המדיניות של דיין – האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול (223).


''מיכאל'' המסוכן לעצמו

בעוד שגרוסמן יצא בביקורת זו על המדיניות של דיין אחרי מלחמת ששת-הימים ברומאן שהתפרסם כשנתיים אחרי פטירתו של דיין ב-‏1981, בחר מאיר שלו ברומאן ''עשו'', שהופיע בשנת 1991, כמטרה ל''שחיטת'' מנהיג, שממדיניותו בנושא ''הסכסוך'' סלד, את יצחק שמיר, כאשר עדיין כיהן כראש-הממשלה של מדינת-ישראל בין השנים 1990-1988 וגם בשנת 1992.

''עשו'' הוא הרומאן המגובש ביותר של מאיר שלו, ובה-בעת גם הפוליטי מכולם. ואם אין מזהים במועד, שהוא כתוב בצופן האלגורי – מחמיצים לחלוטין את ''הבשורה'' שהצפין המחבר בעלילתו: כי הנה מתקרב מועד הסבב השני במאבק בין התאומים על ''הירושה'', שבשנת תש''ח זכה בה ''יעקב'', ובסבב הזה ישיב לעצמו ''עשו'' את מה שהפסיד בסבב הראשון. דומה, כי מיותר לציין שזהו ''התסריט'' שעליו מתרפקים הפלסטינים וכדי להגשימו יזמו את כל המלחמות נגד ישראל, אחרי תבוסתם במלחמת 1948.

ואכן, עלילת ''עשו'' מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח, אשר מתוך הזדהות עם העוול שעשה יעקב לעשו בסיפור המקראי מכנה את עצמו ''עשו'' בעלילת הרומאן, מספר בגיל 55, כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה 30 שנה קודם לכן, כאשר שניהם היו כבני 25. כדי להבין על איזו ירושה נאבקו אז, צריך לשים-לב לתאריכים הפזורים בטקסט.

עלילת המשפחה מתחילה בשנת 1898 – כשנה אחרי שהתקיים הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשוויץ. באותה שנה פיקד סבא מיכאל, שהגיע ממניעים דתיים בראש צליינים לארץ-ישראל, על גרירת פעמון אדיר שנועד לכנסייה הפרובוסלבית בירושלים. ב-‏1927, כשהתאומים היו בני 4, העמיסה הגיורת שרה, בתו של אותו סבא מיתולוגי, אותם ואת אביהם, אברהם לוי, על עגלת הפטריארך, ומילטה בה את בעלה וילדיה מירושלים אל הכפר בעמק, והקימה בו מאפייה לפרנסתם. התאומים שותפו מילדות בעשיית הלחם ובמכירתו.

ברבות הימים התגלה יעקב כנחרץ במעשיו מאחיו ''עשו''. הוא השתלט על המשקפיים, שהיו אמורים להיות בשימושם המשותף, וגם דחק את רגלי אחיו בחיזורו אחרי לאה, הנערה היפה שהגיעה לכפר. הורי התאומים לא היו תמימי דעים בזיהוי היורש שראוי להפקידו על הפעלת המאפייה אחריהם. בעוד האם, שרה, תומכת ביעקב, נזף האב, אברהם, במועמד שלו – ב''עשו'': אתה חושב שכל העולם זה רק סיפורים מהספרים של יחיאל שלך? עוד מעט כבר צריך להחליט מי יקבל את המאפייה. אתה רוצה את הירושה או שאתה רוצה להישאר רעב, כמו חתול שגרה בפח-זבל של אלמנה? (שם, עמ' 273).

וכך, כעשרים שנה אחרי שהוקמה המאפייה ב-‏1928 – ולפיכך אנו כבר בשנת 1948 – הוכרע הסבב הראשון על הירושה בין התאומים בנאמנת מלאה למסופר בפרקי ספר ''בראשית'': יעקב זכה במאפייה וגם בלאה היפה, ותאומו, ''עשו'', עזב את הכפר, היגר לאמריקה ושם, בגלות, התקיימה לגביו נבואתה של אמו: לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה (שם, עמ' 311).

כלומר, בסיום הסבב הראשון ב-‏1948 זכה יעקב בכל – באדמה, באישה ובמאפייה – בעוד ש''עשו'', הטוען השני לירושה, נושל מכל אלה והפך באמריקה לאיש של מילים ומתכונים. רק כעבור 30 שנה, אחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו, שב ''עשו'' לכפר ילדותו. שובו של ''עשו'' בהווה של העלילה, בשנת 1978, הציף מחדש את המאבק בין התאומים על הירושה – על המאפייה ועל האשה. התאריכים הקובעים שפורטו עד כה מלמדים שבעלילתו של הרומאן הוצפנה אלגוריה על הסכסוך הערבי-ישראלי, ושלא במקרה נקשרה האלגוריה הזו לסיפור הקדום במקרא על היחסים בין התאומים יעקב ועשו.

במשך 30 השנים שחלפו בין זכייתו של יעקב בירושה ב-‏1948 ועד שובו של אחיו מאמריקה לכפר ב-‏1978, התאמץ יעקב להבטיח שצאצאיו יחזיקו בנכסי המשפחה אחריו. את בכורו, בנימין, הכשיר להיות יורש, וכבר בגיל 6 הטביע ברצפת הבטון החדשה שיצק במאפייה את כף ידו של הילד, בצד כף היד של עצמו, וחרט במלט הרך יעקב לוי ובנו בנימין אופים, אפריל 1955 (שנה לפני מלחמת סיני) והבהיר לילד את המשמעות הסמלית של המעשה: אתה תגדל ותעבוד כאן, כמו אבא וכמו סבא (עמ' 347-346). תקווה זו של יעקב לא התגשמה, כי כעבור 12 שנים, בשנת 1967, נהרג בנימין במלחמת ששת-הימים. אך לא איש כיעקב יניח לירושה להישמט משושלתו. כדי להעמיד יורש תחליפי לבנימין, אנס יעקב את לאה ועיבר אותה. כך בא לעולם מיכאל, שעליו משגיח יעקב כעל בבת-עינו (281).

אלא שמיכאל רחוק מלהיות יורש ראוי. ואלו המוזריות שלו: יש לו ראיית לילה מושלמת, הליכתו משונה מגוחכת ונעשית בליווי תנועת ידיים מופרזות – למיכאל הילוך עליז, ספק מהלך קדימה ספק מנתר לצדדין, ואת שתי זרועותיו הוא מנופף כמנסה להמריא (137), כי אינו מבחין בין דמיון למציאות ונוהג לבדות סיפורים חסרי-שחר על מלאכים המלמדים לעוף. בנוסף לכך הוא מתנחל בכל מיני מקומות בבית ובכללם גם על יצועה של אמו (378-376). וחמור מכל: אין הוא מסוגל להרגיש כאב, ולכן אינו יכול להימנע מסכנות. לפיכך, מפקיד יעקב את שמעון, בנה הבוגר והחיגר של דודוץ', להגן על היורש המסוכן לעצמו, אשר בו מגולמת תקוותו האחרונה, שהירושה לא תישמט מזרעו.


מיכאל ושמעון

ב-‏1991, השנה שבה התפרסם הרומאן, היה עדיין סיכוי שהקוראים יזהו פרשה פנים-משפחתית זו כאלגוריה פוליטית, וגם יבינו על אלו מאורעות הגיב מאיר שלו בתיאורו של מיכאל – היורש המסוכן לעצמו. אך גם להם, ולא כל שכן לקוראים שהינם כיום בני 20, ואשר שמגיעים לרומאן הזה לראשונה השנה, בשנת 2011, כבר נחוץ להציג את המידע הבא: ב-‏1983 בסיום מלחמת ''שלום הגליל'' (הלא היא מלחמת לבנון הראשונה) פרש מנחם בגין מתפקידו כראש הממשלה. פרישתו הותירה את הליכוד, מפלגת השלטון, ללא מנהיג. כך הגיח לראשות הממשלה מחליפו של בגין – יצחק שמיר, איש לח''י מרכזי ומראשי המוסד, שכינויו במחתרת היה ''מיכאל''. ועל ''מיכאל'' זה מוסב כל התיאור הסאטירי ששולב ברומאן ''עשו'' על היורש המגוחך והמסוכן לעצמו, שעל שמירתו הפקיד יעקב את שמעון.

גם שמעון מוכר לנו מהפוליטיקה של שנות ה-‏80', השנים הסמוכות לפני שנת פירסומו של הרומאן. אחרי הבחירות ב-‏1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שבה העבירו שמעון פרס ויצחק שמיר את ראשות הממשלה ברוטציה ביניהם. וממשלה זו המשיכה להתקיים גם אחרי הבחירות ב-‏1988, אך הפעם עמד שמיר-''מיכאל'' בראשה עד שהופלה בעזרת ''התרגיל המסריח'' ב-‏1990. הרומאן ''עשו'' הגיב במועד פרסומו על שיתוף הפעולה של שמעון פרס ומפלגת העבודה עם מפלגת ימין, שאז עדיין האמינה בארץ-ישראל השלמה, ועם ראש-ממשלה – הלא הוא שמיר-''מיכאל'' – שלא הכיר בשום זכות ירושה של ''עשו'' על ארץ-ישראל.

משום כך פתח מאיר שלו את הרומאן בפרקים שבהם סיפר את קורותיו של הדוכס אנטון כאשר הגיע לביקור בירושלים בשנת 1898 – פרקים שלכאורה יכול היה לוותר עליהם, מאחר שאינם מתקשרים ממש לקורות המאבק על הירושה בין התאומים יעקב ו''עשו''. בירושלים נפל הדוכס אנטון ברשתן של צועניות הנוואר. הן פיתו אותו וגררו אותו למחילות התת-קרקעיות של ירושלים. ושם קיעקעו על אפו במיקרו-גרפיה את 12 הפסוקים הראשונים מפרק כ''ה ב''בראשית''. הפסוקים האלה מספרים כיצד פתר אברהם את המאבק על הירושה בין יצחק וישמעאל: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם (וישמעאל בכללם – י. א.), נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

סיפור מיתי נוסף, על האופן שמאבקים על ירושה הוכרעו בין יורשים בתקופת האבות, הבליע מאיר שלו באנקדוטה ששילב בגוף הרומאן, בסיפור על סאלומו סאלומו – סבו של שמעון – זה שיעקב מינה אותו לשמור על הילד מיכאל שאינו מרגיש כאב. סאלומו סאלומו נודע בבגרותו כמיקרו-גראף מחונן, אך כבר כילד התפרסם כבעל זיכרון מופלא. בהיותו בן 9 שינן את רשימת השמות בפרק ל''ו ב''בראשית'' וידע לקרוא אותה בעל-פה קדימה וגם אחורה. בפרק הזה משולבים, כידוע הפסוקים המספרים כיצד נפתר המאבק על הירושה בין יעקב ועשו: ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו היא אדום – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

שני הסיפורים מהמקרא חוזרים על אותו פתרון: כאשר שני יורשים תובעים לממש את זכותם בירושה, אין מחלקים אותה ביניהם, אלא יורש אחד זוכה בכל והיורש השני חייב לקבל עליו את דין הטרנספר. מאיר שלו בחר ללחום בסיפורים המיתיים האלה מחיי האבות בתורה, כי להנחתו עליהם מבסס הימין הפוליטי את הפתרון שהוא מציע לפלסטינים בימינו: להגר מזרחה לנהר הירדן ולהגשים בממלכת ירדן את שאיפותיהם הלאומיות. למעשה התגייס מאיר שלו ברומאן ''עשו'' להציג כפתרון בלתי-מציאותי לסיום הסכסוך במזרח-התיכון את פתרון הטרנספר מרצון של הפלסטינים – שכדי להחדירו בשיח הפוליטי ייסד רחבעם זאבי (''גנדי'') ב-‏1988 את מפלגת ''מולדת''.

באמצעות הלעג לפיזיות של שמיר-''מיכאל'' ולתכונות הייחודיות שלו אשר מסכנות אותו עצמו, ביקש שלו להבהיר שהסכסוך במזרח-התיכון לא ייפתר באופן שנפתרו הסכסוכים על הירושה בין יצחק ובין ישמעאל ובין התאומים יעקב ועשו בסיפורים המיתיים המסופרים בתורה. אפילו התוצאה של סבב הירושה הראשון משנת 1948, שהותירה בידי הצאצאים של יעקב הרבה פחות מהגדה המערבית לירדן, ובוודאי פחות מחזון ארץ ישראל השלמה, הולכת ומתברר כתוצאה זמנית. כעבור 30 שנה, ב-‏1978, השנה שבה מתרחשת עלילת הרומאן ''עשו'', כבר האמין מאיר שלו, שמתקרב סבב שני ותוצאותיו תהיינה שונות.

להשלמת פירוש זה נחוץ להזכיר, כי בעלילת הרומאן ''עשו'' מיוצג גם השמאל. מייצגת אותו רומי, בתו ''האדומה'' של יעקב, המכירה בזכויות הירושה של דודה במאפייה, ולכן היא מעודדת אותו לחדש את המאבק באחיו ולתקן בכך את העוול שנגרם לו כאשר נושל ב-‏1948 מחלקו בירושה. ובאופן מרומז, מאיים הרומאן, שאם לא יורחקו מפלגות הימין מהנהגת המדינה, יתגלה כמופרך לא רק הפתרון התנכ''י על ארץ-ישראל השלמה, שעליו חולם המחנה הלאומי, אלא שבעטיו של ימין המונהג על-ידי שמיר-''מיכאל'' יישמטו מידינו גם תוצאות סבב הירושה הראשון משנת 1948 – מדינת-ישראל בגבולות שביתת הנשק, שהחזיקו מעמד עד שנפרצו ב-‏1967, במלחמת ששת-הימים.


העיקרון הפרשני

אף שבפתיחת המסה הובהר, כי הסוגה הפוליטית היא סוגה ספרותית לגיטימית ושאין היא נחותה כלל וכלל כל עוד היא נכתבת על-ידי כותבים טובים ומיומנים – עצם חשיפתן של היצירות שנדונו במסה זו כיצירות פוליטיות קוממה משום-מה את המחברים שלהן. שלושתם התנגדו לעצם הזיהוי של יצירתם כמשתייכת לסוגה הפוליטית, וכל אחד בדרכו לא רק שלל את פירושה ככזו, אלא גם מצא את ההזדמנות לגנות את הפרשן על כך ששקד לחשוף את היותה כתובה בצופן האלגורי – צופן המותאם במיוחד להבעת תגובה פוליטית על נושא אקטואלי בחיי המדינה ובוודאי לביצוע ''שחיטה'' של מנהיג אשר להשקפתו הפוליטית מתנגד הכותב.

מאחר שאי-אפשר לנהל דיאלוג ביקורתי עם סופר המתכחש למה שכתוב ביצירתו, וגם משום שקוראים רגילים לאמץ את עדותו של הסופר על יצירתו ונוטים להעדיף את פירושו על הפירוש שמציע לה מבקר-הספרות, אחזור על שני נימוקים שכדאי לקורא לשקול אותם, אם ברצונו לנקוט עמדה במחלוקת הזו. הנימוק הראשון – שום מבקר לא יצליח לפרש יצירה כפוליטית אם אין היא מכילה ''חומרים'' המאפשרים לפרש אותה ככזו. והנימוק השני – הספרות הישראלית היתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילו לא נכתבו בה יצירות בסוגה הפוליטית בכל שנות קיומה של המדינה, ובוודאי אילו לא שגשגה בה הסוגה הספרותית החשובה הזו מאז סיום מלחמת ששת-הימים ואילך. הסופר הישראלי איננו מנותק מהסובב אותו. גם אם אינו רוצה להיות מעורב בנעשה במדינה, הוא סופג את המתרחש בה בעל כורחו, ולכן גם מגיב על האקטואליה, אף אם החליט מראש לפעול כאסקפיסט ולהתנזר מתגובה על אירועיה.

על יסוד הנחות אלה חזרתי וניסחתי ברבים מפירושי לרומאנים של סופרי הדור את העיקרון הפרשני הבא, המסביר במה מתייחדת הספרות הישראלית מכל ספרות הנכתבת במקום אחר בעולם בעת הזאת: בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה – לנושא העל-זמני שמסופר בעלילתה – גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כפו עליה. ולכן, גם כאשר הטקסט מצטייר כ''שירה'' טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של ''פרוזה'' – תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת.

  • פירושים מקיפים ליצירות שנדונו במסה זו נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית ''תולדות הסיפורת הישראלית'': המאמר על הסיפור ''מסע הערב של יתיר'' נכלל בכרך ''הסיפור הישראלי הקצר'' (1987) המאמר על הרומאן ''עשו'' נכלל בכרך ''העט כשופר פוליטי'' (1992), המאמר על ''שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'' נכלל בכרך ''הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה'' (2005).



חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי