בין גאולה לחירות

במילון התנ''ך (יהושע שטיינברג - הוצאת יזרעאל, 1969 ובקונקורדנציה לתנ''ך של ד''ר שלמה מנדילקרן, הוצאת שוקן, 1978) לא מצאתי את המילה ''חירות''. גם המונח ''בני חורין'' שמצוי בהגדת פסח, לא מצוי בתורה. ''גאולה'' מצאתי בווריאציות שונות - בשניהם. משום כך לעניות דעתי ''גאולה'' לא משקפת את הפרדיגמה של ''חרות'', אם זה המונח הנכון. ההבדל בין חירות לבין גאולה, לטעמי, הוא שחירות היא בראש וראשונה פריקת עול של הגורם המשעבד על ידי המשועבדים או העבדים.הם שקורעים את השלשלאות. גאולה היא שחרור, פדות, בידי שמיים, בידי אלוהים, כפי שהדבר כתוב בתורה וחוזר ומופיע בהגדת פסח. ההבדל, כמובן, אינו סמנטי. הוא מהותי מאוד והוא הליבה של סוגיית הנורמה העליונה שלפיה מתנהלים חיינו. האמונה, במקרה של גאולה היא האמונה בהשגחה העליונה. כשמדובר בחירות, במרכז הוויה עומד האדם שלחופש נולד. אפשר שניתן לעשות סינתזה בין השניים מן הבחינה שאלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם. טרם הגענו לסימביוזה בעניין זה.

• • •

אני מבקש לציין כי לקראת כתיבת מאמר עיינתי, כמובן, במקורות. אבל לא עיינתי בשום חומר התייחסותי, כולל המפרשים הגדולים של התורה, האריות והנשרים. רש''י, הרמב''ם, הרשב''א, אבן עזרא, וכל הקולקטיב של מפרשי ה''תוספות'' ביניהם הרשב''ם, רבנו תם, הרא''ש וכיו''ב, שחלקם מוכרים לי פחות או יותר וחלקם - לא. רציתי ככול האפשר להיות חף מכול הפרשנות. סיבה אחרת היא שלעיין בכול הלבירינט הזה של החומר זאת עבודת חיים פלוס. ואגב בהקשר זה, כלומר התנ''ך וההגדה, אולי זה יבוא כהפתעה לקוראים רבים, הגדת פסח לדורותיה, תפוצתה גדולה יותר מאשר התנ''ך בכול עם ולשון. זה נתון שנחקר ונכלל בסקירה של פרופסור מנחם בלונדהיים מן האוניברסיטה העברית בסדנה מיוחדת שהתקיימה בשעתו בנושא תפוצה תקשורתית יהודית .

נתייחס, אם כן, לנושא של שחרור מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה- יציאת מצרים. המעשה היחיד שמוזכר בתורה על מרידה אנושית פיזית נגד הדיכוי כמו הכאת עבדים עברים על ידי הקלגסים של פרעה היא התקוממות של איש אחד- משה. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל (שמות ב', יא-יב). משה שימש מחתרת של איש אחד כנגד עול הכובש. ולא זו בלבד, הוא אמנם בדק אם אין מישהו בסביבה, אך כנראה שלא בדק טוב. שכן פעולה זאת לא הייתה לרוח אותם עבדים שאת סבלם ביקש לנקום. כאשר משה ראה שני עְברים נצים והוא ביקש להתערב לטובת המוכה, זה לא רק שהטיח כנגד משה הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי..., אלא גם כנראה הלשין באוזני אנשי פרעה. ה-ראייה. הידיעה הגיעה אל פרעה והוצא נגדו צו מעצר, ומשה נאלץ לברוח למדיין.

רק במדיין נחה על משה רוח אלוהים מתוך הסנה הבוער ובישרה לו על הצלת העם מידי המצרים. לתכלית זאת אלוהים מורה למשה לשוב למצרים וממנה אותו כשליח לפרעה שיצווה בשם אלוהים על מלך מצרים שיוציא את העם מארצו. מסופר שבעניין שובו של משה הייתה מחלוקת בחצרו של פרעה בין חוגי הצבא לבין היועצים המדיניים. דווקא אנשי הצבא המליצו על מתן היתר למשה לשוב בנימוק שצבא מצרים לא עומד כנגד חילות של יהודים שלא קיימים, אלא כנגד האלוהים שלהם, ולפיכך משה הוא פרטנר למו''מ. פרעה קיבל נימוק זה. משה מקבל אשרת כניס. מכאן ואילך כל המעשים, הנסים והמכות הם בידי הקב''ה באמצעות שגרירו-משה, כאשר אחיו אהרון משמש לו כדובר, שכן משה היה כבד פה. כדי להסיר כול ספק מסופר בהגדה: ''ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך, ולא על יד שרף ולא על ידי שליח. אלא הקב''ה בכבודו ובעצמו''. העם הוא פסיבי. הוא מתבונן בנסים והנפלאות, ואינך שומע ממנו כלום, למעט פה ושמם טענות ומענות. הדו קרב הוא בין משה שליח האלוהים לבין פרעה וחייליו. משה, רועה צאן במקצועו, מנהיג את צאן מרעיתו וזה נשמע לו כעדר. כשהוא אומר לעם להתפנות - הוא מכין את עצמו. הוא אופה מצות כפי שנצטווה לעשות, לקראת היציאה ממצרים, ואילו מרים הנביאה, אחות משה, מחוללת בהודיה על קריעת ים סוף על ידי אלוהים, לאחר יציאת מצרים. מצרים מאחור המדבר מלפנים- עמודי האש והענן, ובתווך הקב''ה.

אולם יש לציין כי אנו מדברים בעם בהתהוותו הראשונית. ערב רב של עבדים שלא יודעים חופש מהו, וסדרי שלטון מלבד שלטון הנוגש, זרים להם. הם זקוקים לאיזה בקו''ם וזה ניתן להם במדבר הגדול ולתקופה של 40 שנה.

---

מְתי מדבר ומֵתי מדבר

ואכן הליכה בנתיב התנ''ך, מלמדת כי התקופה שבה היו היהודים במדבר הייתה העידן הנשגב והמכונן של ''מסה ומעש'' דרך לא זרועה, בהיסטוריה שלהם. במדבר הם היו נתונים רק לחסדי האל. החל בצרכים הבסיסיים של מזון. ובעניין זה הם לא היו שתקנים. ברגע שהתלוננו על הסיר הבשר שהשאירו במצרים. בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע (שמות ט''ו, ג) אלוהים המטיר להם מָן מהשמים וכול שהיה עליהם לעשות הוא ללקט אותו. יחד עם זאת הם למדו בצד גם כמה ערכים. ערך השוויון: ... לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר... (שמות ט''ז, יח). ואם לא די בכך, והרי מטבעו של אדם שהוא חמדן, אנוכי, אוגר- אי אפשר היה לאגור את המן, כי הוא נמס בלילה, וצריך היה לחכות לאספקה טרייה לעת שחרית. ואם היה חוסר במים ומשה התלונן באוזני אלוהים שעוד מעט והעם יסקול אותו, אלוהים צווה על משה להכות בצור ונבעו מים. לאלה שלא היו צמחונים היה גם השליו, עוף רך וטעים לחיך, שלא היה צריך לצוד אותו. הוא נצמד לרשת הביטחון.

מכאן שאלוהים שהכניס אותם לארץ צייה דאג לצרכיהם. אלוהים נתן לעברים את הכול ולקח מהם את הכול- את גופם ונשמתם בעודם בחיים. ולא זו בלבד שלא טרחו הרבה בימי חול, אלא ניתנה להם גם חופשת שבת. במצב אידיאלי כזה, אין זה פלא שבמעמד הר סיני אכן אמרו ''נעשה ונישמע''. התורה הפכה לליבת כור ההיתוך, להגייה יומם ולילה, קרדום לחפור בו. מתת שמיים. אולם באותו מחנה מעבר גדול ומתמשך הונחו בשביל העם היסודות לקודקס החוקים מן החשובים ביותר לאנושות כולה .קודקס שמכיל בתוכו את כול אורחות החיים. החל מן הנעשה ברשות הפרט ,ניקיון, סדר,ודיני המשפחה באוהל וכלה במערכת החוקים מפורטת בכול תחומי החיים, חוק,משפט- אזרחי ומשפט פלילי, סחר, רכוש,דיני ממון. מן הקודקס לא נעדר אלמנט הזמניות של הנדל''ן, חוק שמנע הצטברות הון ויצירת שכבת טייקונים. האדמה לא ניתנת לנצח אלא ליובל, את העבד צריך היה לשחרר אחרי תקופה מסוימת, התורה עודדה התנדבות. במדבר נוסד גם הלמ''ס של התקופה. לא בדיוק לפי השיטה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אלא של מפקָדים. הערכות שבטית בימי שלום ובמימי מלחמה- מערכת נורמות שאין לה תקדים בהיקפה ובפרוט שבה. במדבר הם למדו גם את מלאכת הבניין (המשכן) העיצוב והאסטטיקה, בלבוש, בעיצוב ארון הקודש, בהרכב הצבעוני של החושן. בקיצור הייתה חוקה, היו חוקים, חוקי האל, הייתה הרשות המבצעת- משה על פי מצוות האל, והרשות השופטת- אלוהים.

---

מהרסייך ומחריביך

נחטא לנאמר אם לא נזכיר גם את מלאכת הסיף, החרב, ההרג. גם הוא נלמד במדבר. זה היה לאחר מעשה ''עגל הזהב'', אשר הוצב ע''פ הוראותיו של אהרון אחי משה. את המחיר לא שילם אהרון, אלא העם. בדיוק כמו היום. כבר הזכרנו שמשה לא היה פציפיסט כאשר הרג את המצרי. הפעם יצר ההרג שבו, על שהפרו את חוקיו, חוקי אלוהים, לא ידע גבול. ככה הוא צווה את אנשי שבט לוי, שבטו, שהיו לו המשמר הפרטוריאני, בשם אלוהים, כמובן: שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. גם זה שימש תקדים היסטורי. אם נאמנים עלינו דברי חז''ל והתיעוד של יוסף בן מתתיהו, הרי בתקופת המלוכה (בעידנים היווני והרומי) היהודים הרגו יותר ביהודים מאשר באויביהם. בייחוד מצד הפורשים והקנאים, האמיתיים והפליליים. הזכרתי תופעה זאת בהתייחסות לספרו של יוספוס פלאביוס שתורגם מחדש.

ואשר למדבר, כולו היה ''עיר אלוהים'' מה שהפילוסוף הנוצרי סיינט אוגוסטין קרא לימים ביצירתו Civitas Dei השלטון היה ברור: בראש הקודקוד מעל לכול עומד אלוהים. משה הוא נציגו עלי אדמות. אהרון אחיו הוא הכהן הגדול והכוהנים הם השכבה העליונה בהיררכיה (כמו הפילוסופים במדינה של אפלטון). אחריה באים הלויים (ה''שומרים'' אצל אפלטון) אשר כפי שראינו היו זרוע האכיפה.ביסוד הפירמידה נמצא העם. לא כמקור השלטון, אלא ככנוע לשלטון האלוהי.

אותו מסע ארוך שהזכרתי זכה לפרושים רבים אחד מהם וזכור לי מגרסא דינקותא. לפי פרוש זה השהייה של 40 שנה במדבר, כלומר שני דורות, סיבתה היא שלארץ ישראל לא נכנסו, לא רק משה המנהיג אלא כמעט כול דור המבוגרים שיצא ממצרים, וזאת כדי למחוק את זיכרון העבדות. ולא זו בלבד, אלא ש''לא ידע איש את (מקום) קבורתו (של משה) עד היום הזה'' (דברים ל''ד-‏6) אפשר ובכך ניתן הרמז הראשון שתקופת ''החלוקה'' ההיסטורית הסתיימה. וצריך לצאת לעבודה.לכבוש מקום תחת השמש לעבוד ובזיעת אפך לאכול לחם. ספק אם הרמז הובן במהלך ההיסטוריה היהודית.

בהקשר זה היות בני ישראל במדבר 40 שנה אינו מזוהה, בימינו, דווקא עם תקופת הזהר. להיפך המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בבקשו לתת ביטוי בראשית המאה ה-‏20 למלכוד שבו נמצא העם ולחוסר האונים שלו, כתב את הפואמה ''מֵתי המדבר האחרונים'' (משה מוציא יהושע מכניס) שבאחד המאמרים הזכרתי את הפתיחה. להלן כמה בתים מן השיר תוך פסיחה-פֶסָחית על כמה.

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה; עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה. רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה – וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה. רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים – וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא פְּגָרִים. ... יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים, דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים. עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים. ... לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר! לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם – לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָייִם! לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים – בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים! כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם, עוֹד לֶאֱלֹהַּ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָייִם. וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּייָּה – תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה.