העולם הערבי בוער והפלשתינאים מתפייסים

מוחמד בואזיזי, בעל דוכן ירקות, בעיר תוניס בתוניסיה, שהוחרם על ידי המשטרה המקומית, הצית, לאות מחאה, את עצמו ובכך נתן את האות לשרשרת הפיכות עממיות בעולם הערבי שממשיכה להפיל רודנים. לאחר חודש של הפגנות רחוב לא-אלימות, שליט תוניסיה נמלט, באישון הליל, עם משפחתו הרחבה והרבה הרבה כסף לערב הסעודית (דיווח מיוחד...).

מיד לאחר מכן החלו הפגנות המוניות בכיכר אל-תחרירי בקהיר. מובארק, שליט מצרים, החליט להישאר ולהילחם על כבודו, אך, בלחץ ההמון, הוא ויתר על השלטון ועתה הוא עומד להפסיד גם את חירותו האישית.
משם עברה להבת החופש של ההמונים ללוב של מועמר קאדפי. בניגוד להפיכות הקודמות, פה, ההמונים פתחו מיד במרידה מזוינת שכמעט ''העיפה'' את קאדפי מארצו, אך התאוששות ''מופלאה'' של צבאו כמעט חיסלה את צבא המורדים. רק התערבות צבאית של מדינות אירופה וארה''ב, לצד המורדים, מטה את הכף לטובתם וכנראה לא ירחק היום וקאדפי ומשפחתו יחפשו מקלט במדינה אחרת.
בלוב עדיין נלחמים בכל הכוח, בתימן ההמונים על סף ניצחון וגירוש הרודן, ובבחריין צבא סעודי הציל את המלך ובינתיים גם את שלטונו והלהבה אחזה בסוריה.

למעלה מחודש שמדי יום נערכות הפגנות ענק כנגד שלטונו של באשר אסאד ומקורביו בממשלה, בצבא ובענפי המשק העיקריים. אסאד מנסה כל דרך בכדי להציל את שלטונו. החל מיריות על מפגינים, נאומי פיוס, ביטול חוקי חירום ועתה, שילוח הצבא ישירות כנגד המפגינים. כ-‏600 מפגינים, לא אלימים, כבר נהרגו על ידי שוטרים וחיילים וההפגנות נמשכות מלוא העוצמה (ירי וגופות ברחובות סוריה...). לא צריך להיות נביא בכדי לקרוא את הכתובת על הקיר. שלטון משפחת אסאד והעלווים בסוריה עומד בפני סיום.

על רקע הלהבות בתוניס, במצרים, בלוב, בתימן, בבחריין, הרי ברחוב הפלשתינאי קורה ההיפך הגמור. הרשות הפלשתינאית וארגון החמאס חתמו על הסכם איחוד ופיוס (ברמאללה מרוצים אך...). ההסכם נחתם אתמול, בראשי תיבות, בקהיר ובשבוע הבא יבואו המנהיגים לחתום עליו במלואו. ההסכם אינו חדש, הוא מחכה לחתימת החמאס כבר שנה וחצי ועתה הם החליטו שהגיע המועד לחתום ובכך הפתיעו את כולם.

קיימת סקרנות רבה לגבי הסיבות שהניעו את החמאס לחתום על ההסכם דווקא עתה. עד להתרחשויות האחרונות בעולם הערבי הייתה בחמאס תחושה של כוח ועליונות כלפי הרשות הפלשתינאית. בעוד הרשות נלחצת על ידי ישראל וארצות המערב להגיע לאיזו שהיא פשרה מדינית וגיאוגרפית עם ישראל הרי החמאס המשיך להתריס כנגד מדינת ישראל: לירות רקטות, מדי פעם, לערי ישראל, לגרום לה לשיבושים במהלך החיים הסדירים בדרום הארץ, להערים על ישראל והמצרים ולהעביר דרך המנהרות ברפיח כל מה שליבם חפץ ומנגד לאלץ את ישראל להעביר לרצועה מזון וכסף בגלוי וללא אפשרות לנצל זאת ללחץ על החמאס.

הצפי היה שתוך זמן קצוב גם הגדה תהיה בשליטתם. אך בחודש האחרון קרו כמה מאורעות מכוננים במצבו של החמאס:

א. בסיבוב הירי האחרון לא הצליח החמאס להחדיר אף טיל לעיר ישראלית ומנגד חוסלו חוליות רבות ומנהיגים צבאיים נהרגו. מפלה צבאית לכל דבר ועניין.

ב. הרשות הפלשתינאית נחלה הצלחות מדיניות גדולות בהצהרות של מדינות רבות בזכותה למדינה פלשתינאית בגבולות 67, ללא כל התניות. הדבר הציג את החמאס כגורם חסר חשיבות מדינית.

ג. התערערות שלטונו של אסאד בסוריה. כל מי שיבוא במקומו יוציא את סוריה מ''ציר הרשע'' ויפסיק את התמיכה הבלתי מסויגת שלה בארגונים כגון החמאס. הדבר גם ימנע מאירן את הגישה הישירה שהייתה לה לחופי הים התיכון עם כל המשמעויות לכך.

ד. נפילתו של מובארק, יריבם העיקש והתחזקות השפעתם של ''האחים המוסלמים'' במצרים יצרו את האפשרות שמפקדת חמאס-חו''ל תעבור למצרים.

ה. מאז מבצע ''עופרת יצוקה'' חל שינוי בהתנהלות החמאס. כתוצאה ישירה מהמבצע נאלץ חמאס להפסיק את הירי לעבר ישראל וגם נאלץ למנוע מזרמים אחרים מלירות על ישראל. כלומר: מגוף בעל ''התנגדות פעילה'' הוא הפך לסוג של שוטר של ישראל ברצועת עזה. למרות שרשמית יש ניכור מוחלט בין החמאס לישראל, בפועל יש כל הזמן מגעים בדרכים שונות בכדי לקיים את החיים לאורך הגבול המשותף. בסבב הירי האחרון הושגה הפסקת אש ממוסדת בין הצדדים.

כל זה דחף אותם לחתימה חפוזה על הסכם ''שחיכה'' להם שנה וחצי. כל זה למעשה מצמצם את הבדלי הגישות בין החמאס לרשות הפלשתינאית. שניהם אינם עוסקים יותר ב''התנגדות פעילה'', שניהם עוסקים, במידה זו או אחרת, במניעה ושניהם מחפשים את הדו-קיום היומיומי עם מדינת ישראל. אך כנראה שאת המועד המדויק לחתימה קבע המצב הפוליטי בסוריה (הסכם פתח-חמאס בראי השינויים...).

ההסכם בא בזמן טוב גם לרשות הפלשתינאית. מצד אחד זה פותר את בעיית הבחירות שמזה זמן רב מעיקה על פעילותה הסדירה. כזכור הרשות נמנעה מלערוך בחירות לפרלמנט ולנשיאות מחשש שהחמאס יזכה בבחירות. עתה, אמנם יערכו תוך שנה בחירות, אך בניהול ובפיקוח של הרשות. אמנם החמאס הוא פרטנר בעייתי לשיחות שלום אך מנגד אבו-מאזן בא לשיחות כמייצג את כל הפלשתינאיים וללא ספק שכוחו, בנקודה זו, התחזק.

חשוב, בנקודה זו לבחון מה יקרה אם המשטר בסוריה יתחלף. לי, אישית, אין ספק שכל משטר, חליפי לאסאד, שיקום בסוריה יקטין מאוד את שיתוף הפעולה עם אירן ויקדם מאוד את שיתוף הפעולה עם תורכיה, מצרים ומערב-אירופה. כתוצאה מכך יחלש מאוד מעמדה של אירן במזה''ת, ארגון חיזבאללה יפסיק להיות איום על ישראל וארגון החמאס יעלם כארגון טרור. ספק אם האיראנים ימשיכו בתכנית הגרעין בקצב הקודם.
איך נראה המצב מנקודת המבט הישראלית:

א. ההתקרבות בין מצרים לחמאס, על רקע התחזקות ''האחים המוסלמים'' במצרים עשויה לגרום לפתיחה גורפת של הגבול בין המדינות וכתוצאה מכך להסרת המצור, אך גם הסרת האחריות הישראלית למצב בתוככי הרצועה. השפעה מצרית גוברת ברצועת עזה תגרום למצרים לשאת באחריות לנעשה שם מכל הבחינות ובעיקר מבחינת הטרור. מובארק כל הזמן ''ברח'' מאחריות זו ולכן סגר את הגבול הדרומי של הרצועה.

ב. התמסדות החמאס במסגרת הרשות הפלשתינאית תקטין את רצונו לנהל מבצעי טרור ''פרטיים'' כלפי ישראל, או בכלל.

ג. ההימנעות מטרור, אם מרצון ואם מאונס, דבר שאנו רואים בחמאס כבר תקופה ארוכה תאלץ אותו להיכנס למסלול מדיני ולקבל את ''תנאי היסוד'' של הקהילה הבינלאומית בעניין.

ד. בגלל נקודות הפתיחה ''הקשות'' (אי הכרה בקיום מדינת ישראל ועוד...) תזדקק ישראל למתווכים. יתכן שדווקא המצרים והירדנים יהיו המתווכים האולטימטיביים.

ה. אני מאמין שאחדות פלשתינאית פורמת הרבה מ''הקשרים'' שהקשו על המגעים הדו-צדדים. מו''מ עם מנהיג פלשתינאי שמייצג את כל הפלשתינאים ומשוחרר מהשפעה כובלת, דוגמת אירן, תהיה תכליתית יותר.

עשוי להיות מצב של קיפאון מדיני בינינו לבין הפלשתינאים עד לקיום בחירות ברשות ואולי בחירות חדשות בישראל. מנהיג חכם לא ייתן למצב כזה להתקיים ויחל מיד בשיחות עם הצד השני לקידום הסכמות שונות ומניעת ריקנות מדינית בין הצדדים.

אני מאמין כי לאחר שמהלך האחדות הפלשתינאית ילמד בישראל ובעולם הנהגת המדינה בראשות נתניהו וברק תפעל בהתאם.

---