במתח רב עקבו כל אמצעי התקשורת בארץ, במזה''ת ובארצות רבות בעולם אחר נאומו של נשיא ארה''ב, אובמה, בנושא עמדת ארה''ב למתרחש במזה''ת (אובמה: גבולות 1967 עם תיקונים מוסכמים). את סיום נאומו הקדיש הנשיא לסכסוך הפלשתינאי-ישראלי, עמדת ארה''ב והדרכים לחיסולו.

הנשיא הדגיש את הצורך בשתי מדינות לשתי עמים, את ההכרות ההדדיות, את הצורך באבטחת בטחון מדינת ישראל, פירוז המדינה הפלשתינאית וקביעת שטחה בחפיפה לגבולות 1967 עם תיקוני גבול מוסכמים. הנשיא שלל את המהלכים חד-צדדים, כגון הפניה לאו''ם להכרזה על מדינה פלשתינאית ואינו רואה בכך דרך לפתרון הסכסוך.

מי שעוקב אחר מהלך העניינים במזה''ת בעשרים השנים האחרונות ימצא כי הכרזת הנשיא אובמה אינה שונה מהותית מהעמדות שהציגו ממשלות ברק ואולמרט, מהמתווה של הנשיא קלינטון ותכנית ''מפת דרכים'' של הנשיא בוש.
אין גם הבדל מהותי מהנקודות שהציג שר הביטחון ברק לאחרונה ויש דמיון רב עם הנקודות שהעלה ראש המשלה בנאומו האחרון בכנסת.

הפערים בין הצדדים הוא בטקטיקה של המשא ומתן ולא במהותו. לשם קידום העניין דרוש מומחה ממדרגה ראשונה לניהול משאים ומתנים.
כרגע לא נראה בשטח אדם כזה.

---