א. הפליטים הערבים-פלסטינים משפלת החוף של ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי (יפו עד עזה)

פרופ' אפרים קארש פירסם מאמר תחת הכותרת: ''How Many Palestinian Arab Refugees Were There?''. המאמר פורסם באפריל 2011 ב- Middle East Forum .

פרופ' קארש הביא במאמרו רשימות של פליטים מאזורים שונים של המנדט הבריטי:
רשימת הפליטים לאזור יפו כללה בין 120,690 ל- 125,300 פליטים.
רשימת הפליטים לאזור עזה (כלל חלקים מישראל כיום וחלקים מרצועת עזה ) כללה בין 58,850 ל-‏61,400 פליטים.

פרופ' קארש הזכיר בשתי הרשימות יישובים שהוזכרו במאמר של פרופ' משה ברוור, ''ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בישראל''. המאמר פורסם ב-‏1975 ב-Economic Review.

פרופ' ברוור מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב הוא חוקר בעל שם עולמי.

נושא מאמרו היה ההגירה של פועלים מצריים לארץ בתקופת המנדט והתיישבותם במישור החוף בין יפו לרפיח. אומנם גם מהגרי עבודה מארצות אחרות הגיעו לאזור, אך המאמר מתרכז בפועלים המצריים.

עפ''י מחקר זה החלה ההגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ בשנים 1917, 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-‏40, כלומר תקופת מלחה''ע השנייה. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ.

ההגירה ממצרים הושפעה במידה רבה מגידול ענף הפרדסנות היהודית שגדל פי 10 בתקופה בין 1920 ל-‏1930 והיה זקוק לכמות גדולה של ידיים עובדות. כמו כן, מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים היו זקוקים לפועלים. הפועלים המצריים ניצלו את אפשרויות התעסוקה הנירחבות והשתקעו בארץ באזור החוף הדרומי.

גידול האוכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר ע''י הריבוי הטבעי, כתב פרופ' ברוור, לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שירותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האוכלוסין בכפרים אלה. פרופ' ברוור הגיע למסקנה שלפחות 1/3 מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים בלבד.

פרופ' קארש הביא במאמרו את מספרי הפליטים ממספר יישובים שהוזכרו במאמרו של פרופ' ברוור:

• בית דגן – 3,840 פליטים,
• פאג'א – 1,200 – 1,570,
• קוביבה – 1,720 – 1,870,
• סאלמה – 6,730 – ,7,610,
• סואלימה – 800,
• יבנה – 5,400 – 5,920,
• יאזור – 4,030,

עפ''י מימצאיו של פרופ' ברוור גדלה אוכלוסיית יישובים אלה במאות אחוזים:

• בית דגן – 127%,
• פאג'א – 630%,
• קוביבה – 211%,
• סאלמה – 476%,
• סואלימה – 1,040%,
• יבנה – 214%.

פרופ' פרד.מ.גוטהיל פירסם מאמר בשם: '' The Smoking Gun: Arab Immigration to Palestine, 1922 – 1931, שפורסם בחורף 2003 ב- Middle East Quarterly.

פרופ' גוטהיל ערך השוואה בין ההכנסה השנתית לנפש במצרים ואצל ערביי פלשתינה המנדטורית, בין 1932 ל-‏1936. הוא מצא שבעוד שההכנסה השנתית לנפש במצרים הייתה 12 ל''יש, ההכנסה השנתית לנפש של ערביי פלשתינה המנדטורית הייתה 19 לי''ש.

פרופ' גוטהיל הסביר שההבדל נבע מהיווצרות הון ופיתוח תשתיות בשתי הארצות. לכלכלה הפלשתינאית היה יתרון בשל השקעות הון של התנועה הציונית ובעלי הון יהודים וממשלת המנדט.

ממשלת המנדט ערכה ב-‏1941 סקר במספר כפרים ערביים בהשתתפותו של פרופ' ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים והם אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. המוכתר לשעבר של ייבנה, שברח לעזה ב-‏1948, העיד בראיון עמו בעזה, שב''כפרו ישבו מצרים רבים שהתיישבו ביבנה בימי האנגלים''.

הפועלים המצרים, שהיו, כאמור, חסרי קרקע, נהגו להתיישב בגושי מבנים ניפרדים והקימו, למעשה, שכונות מהגרים באותם כפרים.

פרופ' ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי ע''י השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג'נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האוכלוסין בין 50% ל- 80%, בין השנים 1922- 1944. באזור זה הייתה תנועת אוכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה - באזור זה נבע הגידול מריבוי טבעי והשיעור הממוצע של הריבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל-‏1,040%, כפי שמתברר מנתוני גידול האוכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו כן, נבדקו, לשם השוואה, שיעורי גידול האוכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג'נין. נערכו גם השוואות עם היקף הריבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

במסגרת המחקר נבדקה גם האפשרות שכפרי אזור מישור החוף גדלו כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. אבל, בבדיקה התברר שמאזור השומרון הייתה הגירה לחו''ל, לערים ירושלים, חיפה ויפו אך לא לכפרי מישור החוף. רק מעטים עברו לכפרי אזור החוף.

מסקנה: חלק ניכר מהפליטים מהכפרים במישור החוף הדרומי היו פועלים מצרים שהיגרו באופן בלתי-חוקי לפלשתינה המנדטורית, בשל אפשרויות התעסוקה היותר טובות בפלשתינה, שנוצרו תודות להשקעות ציוניות ובריטיות.

ב. ההגירה ממצרים למישור החוף הדרומי במאה ה-‏19 תחת השלטון העות'מאני

עפ''י מחקרים של פרופ' משה שרון (''The Bedouins of the Land of Israel under Islam'', 1988), שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ, ויוסוף סואעד (''שלטון השיח'ים הבדואים בחלק הצפוני של ארץ ישראל'', 1995) שחקר את שלטון השייח'ים הבדווים, מתברר ש ב-‏1814 היגר שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, והגירה זו תרמה להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העות'מאני. עקאל ובני שבטו שירתו את השלטון התורכי והסתכסכו עמו חליפות ובתקופה מסויימת אף השתלטו על הגליל. בין השנים 1832 – 1840 השתלטו על הארץ מוחמד עלי שליט מצרים ובנו איברהים פחה. בתקופה זו הייתה הגירה משמעותית ממצרים לארץ לאזורים שונים, כולל אזור החוף והערים עזה ויפו.

לסיכום, על סמך כל המחקרים הללו סביר להניח שהאוכלוסייה הערבית במישור החוף בפלשתינה המנדטורית מוצאה היה במידה רבה ממצריים. חלק לא מבוטל מהפליטים הערבים-הפלסטינים הנמצאים כיום ברצועת עזה הם מהגרי עבודה בלתי- חוקיים ממצרים לפלשתינה המנדטורית.

הפליטים הערבים-פלסטינים תובעים שיבה ליישוביהם מתקופת המנדט.

לשם השוואה:
ארה''ב גרשה בתקופת המשבר הכלכלי (1929 – 1939 ), אלפי מהגרי עבודה מכסיקנים בלתי חוקיים בחזרה למכסיקו. האם הם נחשבים לפליטים בעלי תביעה לגיטימית להיות מוחזרים לארה''ב?

---