פורום ארץ הצבי

http://www.faz.co.il/story_6581

מתקפת הדה-לגיטימציה נמשכת
הלבן שבעיניים / ע. צופיה (יום רביעי, 29/06/2011 שעה 7:00)


מתקפת הדה-לגיטימציה נמשכת

ע. צופיה



התופעה הידועה בתקשורת בארץ ובחו''ל בשם ''הדה-לגיטימיזציה של מדינת ישראל'' התגברה מאוד לאחר סיום ''האינתיפאדה השנייה'' לאור הבנת הפלשתינאים כי בכוח הזרוע לא ישיגו את מטרותיהם ועל רקע התחזקות השפעתם של הריכוזים האיסלמיים בעיקר במערב אירופה. תופעה זו התחבבה מאוד על אישים שונים, בעיקר בפוליטיקה ובאקדמיה. אישים שהגדירו את השקפת עולמם כשמאלנית.

בתקופה האחרונה היינו עדים ל-‏3 תופעות כאלה בארץ.


טקס סיום בוגרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

להפתעת מאות המשתתפים בטקס, בסיומו לא נוגן ההמנון הלאומי ''התקווה''. מחאת המשתפים לא עזרה והטקס הסתיים ללא נגינת ההימנון.

כאשר הובא הדבר בפני ראשי האוניברסיטה הם הביעו את צערם על כך והבטיחו כי הדבר לא יקרה שנית (אוניברסיטת חיפה מבהירה...).
אי ניגון ההמנון אינו דבר שבמקריות או הנובע משכחה. אי ניגון ההמנון היה בכוונה תחילה. יש אומרים, בכדי לא לפגוע ברגשות הסטודנטים הערביים. לפני דקות אחדות שמעתי מרצה בכיר בפקולטה למשפטים, שם, מסביר לכתב ערוץ 1 למה לא נוגן ההמנון: האוניברסיטה אינה מוסד ציוני.

אתם הבנתם את זה: האוניברסיטה אינה מוסד ציוני. היא כנראה נמצאת על המאדים וממומנת על ידי חייזרים מנוגה.

על הנהלת האוניברסיטה להשעות לאלתר את מארגני הטקס. ואם ינומק הדבר ''בשכחה'' בלבד עליה לנזוף בהם קשות ולדרוש התנצלות בפני כל הסטודנטים באוניברסיטה (מכתב תגובה).

בינתיים פורסם כי ניתנה הוראה מחייבת שבכל טקס רשמי יושמע בסיומו ההמנון.


ניר: לשבור את מפרקות אנשי הימין

מרצה לכימיה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע נוהג לכתוב באתר שלו בפייסבוק מגוון הערות נגד מדינת ישראל והנהגתה. לאחרונה, בעקבות יום ירושלים, כתב הנ''ל כי צריך לשבור את מפרקותיהם של אנשי הימין שהשתתפו ''ברקוד הדגלים'' ב''יום ירושלים'' (מרצה בפייסבוק).

במקביל מחו מרצים באוניברסיטה על קיום אירוע, בתחומי האוניברסיטה לכבוד אנשי המילואים מבין הסטודנטים הלומדים שם.
נשיאת האוניברסיטה, הגב.כרמי, גינתה את מעשי ודברי המרצים הנ''ל ורמזה כי כתוצאה מאירועים דומים בעבר חלה ירידה חדה בתרומות לאוניברסיטה ופועל יוצא מזה, ירידה בכמות המחקרים המתבצעים במסגרתה.
סנט האוניברסיטה העביר תקנות חדשות בעניין עובדים באוניברסיטה הקוראים או תומכים בחרם אקדמאי או החותמים על מניפסטים ומזדהים כאנשי האוניברסיטה.


השופטת רות רונן

עמותת ''גישה'', היא אחת מעשרות העמותות הישראליות המתקשטות בנוצות של זכויות אדם, חופש וכדומה. העמותה הנ''ל לקחה על עצמה לדאוג לחופש התנועה של הפלשתינאים.

לפני כשנתיים בעקבות הסגר על רצועת עזה הגישה העמותה עתירה לבית המשפט המחוזי, כנגד משרד הביטחון, בדרישה להמציא לה מסמכים ומידע על מדיניות הכנסת והוצאת סחורות ברצועת עזה ומסמך המפרט את ''המינימום התזונתי הנדרש'' לקיום החיים ברצועה.
בהחלטה חריגה החליטה השופטת להיענות לבקשה ואף חייבה את משרד הביטחון לציין את שמות קציני צהל שחיברו את ההנחיות והמסמך על התזונה.
בקובלנה שהוגשה לנציב תלונות הציבור על שופטים, השופט אליהו גולדברג, נטען כי עמותת ''גישה'' נתמכת על ידי ''הקרן החדשה לישראל'' בסכומים ניכרים וכי בעלה של השופטת הוא תורם גדול ומכובד של הקרן הנ''ל.

השופטת טענה כי מעולם לא שמעה על העמותה הנ''ל, אך השופט גולדברג מצא כי בעתירה שהגישה העמותה צוינו מטרותיה ומקורותיה הכספיים והיה על השופטת לשקול את פסילתה מטיפול בעתירה.
העניין הועבר לטיפול שר המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון.

המעניין בהחלטה על העתירה הוא החלטה של השופטת לחשוף את זהות קציני צה''ל העוסקים בנושא. לאור הנחישות הרבה הקיימת במספר ארצות אירופאיות להעמיד קציני צה''ל לדין נראית החלטה זו תמוהה מאוד ואפילו מסכנת חיי אדם.
כיצד הייתה מגיבה השופטת אילו החליט מישהו לחשוף את שמות השופטים, כתובתם ומספר הטלפון שלהם?


סיכום

למרות שתמוה הקשר בין האירועים באקדמיה ופסק הדין של השופטת בכל זאת יש המשותף ביניהם: ראשית, ישנו הרצון לדכא את הלאומיות היהודית אם על ידי הפסקת השימוש בסמלים לאומיים או בקריאה לאלימות כנגד אנשי הימין (תופעה שקיימת גם בחוגים הימניים כלפי אנשי שמאל). שנית יש כאן נסיון לרפות את ידיהם של העוסקים בביטחון המדינה, במקרה הזה קציני צהל שעוסקים בכניסה ויציאה מרצועת עזה וסטודנטים המשרתים במילואים.

כל זה נכנס תחת המטריה הרחבה של הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת העם הלאומי וכמדינה עצמאית בכלל.
קשה לנו להתמודד עם נגע זה בחו''ל, אך פה בארצנו עלינו ''לגדוע'' תופעות אלו בעודן בראשיתן ובנחישות רבה.
המשותף לרוב העוסקים בדה-לגיטימציה היא היותם מועסקים על ידי מוסדות ציבוריים הכבולים להסכמי עבודה המקשים על ההנהלות לנקוט בצעדים כנגד אותם עובדים.
אני מנחש, ברמה גבוהה של ודאות שאילו אותו מרצה לכימיה באוניברסיטת באר-שבע, או המרצה למשפטים מאוניברסיטת חיפה היו מועסקים במוסד פרטי, למשל, הבינתחומי בהרצלייה, הרי למחרת כבר היו עוסקים בחיפוש משרה חדשה.








מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.