שלא כמנהגי אני מביא הפעם בפוסט לא מאמר אחד אלא שניים. אם יש בכלל מכנה משותף בין השניים, הרי הוא זלזול בכבוד האדם, בין אם מדובר בישראלי המפגין ובין אם מדובר במנהיג המצרי המודח, חוסני מובארק שהובא למשפט בצורה מבישה ומעוררת שאט נפש. מעבר לכך שניהם שייכים לענייני היום, וככה אני מתייחס אליהם.
• • •
1. הזלזול של השלטון כלפי המוני המפגינים הוא ראשית סופו הפוליטי
בתחלואי חברה כמו במחלות, הרוב שסובל מהם יודע שכואב. לא טוב לו . אין לו כסף לרכוש, או לשכור דירה,אין מספיק מיטות לאשפוז, אין מספיק רופאים ואחיות לטיפול, אין מספיק תקציבים לסעד. קשה לדרוש מן הציבור את ההבחנה וקשה יותר לדרוש ממנו את התרופה. זאת צריכים לספק מומחים לדבר או הממסד. אלא שהממסד הוא המקור לזיהום והוא שגרם לשיבוש המערכות ואחראי במידה רבה לפגעי החברה. לכן הוא, זמנית ,אולי יכול לטפל, וגם זאת נקודתית, אבל לא הוא שיבריא את החברה ולכן עליו ללכת. מוקדם ככול האפשר. אחרים צריכים לעסוק במאמצי ההבראה.
אחד הביטויים שהשתרשו בתיאור ובהגדרה של מאבקים חברתיים הוא שהמוחים, המפגינים והמביעים העדר נחת ''טיפסו על עץ גבוה'' ומי שמטפס על עץ גבוה, אלא אם הוא קוף, חייב לרדת. בעצם גם קוף יורד מדי פעם. אצלנו האנשים עולים מן הבור כדי להסתכל במציאות ובשלטון שהאחראי לה, בגובה העיניים.במהדורת ''מבט'' המגישים השתמשו במונח במעט לעג, או אפילו בשמץ של שמחה לאיד בדומה לבעל הבית שלהם, ראש הממשלה. ואילו יו''ר ההסתדרות החדשה
עופר עיני, איש יהיר כמעט כמו
ביבי, כשם שקצב מועד לפגישה עם ראש הממשלה, קצב לשוכני האוהלים ברוטשילד יומיים, כדי לגבש הצעותיהם. אינני חושב שהמפגן אתמול ליד בית ההסתדרות שינה את דימויו כמי שישב על הגדר.כול מקום, הפעם הוא לא דרש שיגבשו הצעות, אלא שיגבשו חזית - וזאת דרישה הולמת.
אין לך אבסורד גדול יותר מאשר לדרוש מאנשים שצועקים על כול מיני עוולות, מצוקות וכאבים שהם ינסחו את המרשם. יו''ר ההסתדרות החדשה הוא שהיה צריך לדעת מה היא הדיאגנוזה. והוא יודע אותה, אך הוא במידה כזאת או אחרת שותף ל''לשיטה'', כפי שכינה אותה הסופר אתגר קרת. איש לא מנסה, ואילו ניסה לא היה מצליח ,לחזור לאותם ימי צנע של שנות החמישים, שהיו כורח המציאות. לזה לא צריך לא את הניתוח של נגיד בנק ישראל ולא את ההבחנה של עודד שחר. אבל איש לא מונע מן הדור הקיים של מנהיגים לעשות דברים שגם הם כורח המציאות.
''האגוֹרָה'' האתונאית ברוטשילדבמפגש עם קבוצת שוכני אחד האוהלים ברוטשילד, אכן נשאלה השאלה: ''מה ניתן לעשות?''. התשובה אולי נשמעה פשטנית, אבל האנשים, אינטליגנטיים וקשובים, קבלו אותה: ''המשיכו לא לשתוק'' - אמרתי להם. ''כי זה בדיוק מה שאלה למעלה מחכים. שתתעייפו. היה אם תתמידו יקרו שני דברים. תהיה לכם הרגשה שאתם עומדים באתגר ובנחישות ואלה למעלה יצטרכו לקחת אתכם ברצינות - אוכלי סושי או חומוס''. ועוד נקודה מעניינת עלתה, ויפה שהיא באה דווקא מצד אלה הנפגעים. ''הרי זאת לא תוצאה של ממשלה אחת אלא של כמה ממשלות של הזנחה ארוכת שנים''. שאלה של אישה אחת. על כך התשובה הייתה אף היא פשטנית אבל מציאותית. אמרתי להם: ''ראו, גם השתיקה שלכם הייתה רבת שנים, אבל עכשיו התעוררתם. בדיוק ככה המצב המקביל אצל הדרג הקובע. זה בא במשמרת שלו, מה גם שהמשמרת שלו רצופה מחדלים רבים. ותפקידו לעשות ולא להסביר רטרוספקטיבית''.
בכלל, כאשר אתה נפגש בנסיבות כאלה עם חבורת אנשים, צעירים ומבוגרים יותר, סטודנטים ובעלי מקצוע, נשים וגברים, בכפיפה אחת, יש לך הרגשה כי האגוֹרה של אתונה העתיקה, שֶבָה נוסדה הדמוקרטיה, הועתקה לשדרות רוטשילד. הרגשה נפלאה. אין פה הרצאות והטפות, גידופים ותירוצים. יש פה שיג ושיח אמיתי. כאן הוא מקיף את כול טבעת הבעיות החברתיות ולא רק בעיית הדיור, שהיא חרוז אחד במחרוזת העיוותים.
העדר דיור בעיקר לדור העתיד, מצב שרותי הבריאות,שרותי הסעד, ניצולי השואה במצוקה, מובטלים ועוד אחים ואחיות כאלה, הם לא בנים חורגים להורים אלמונים. לכול אלה יש אב ואם בדמות השלטון ובת זוגו הפלוטוקרטיה. ויכול ביבי נתניהו להתלוצץ בחברת ראשי הרשויות המקומיות, חסידיו, ולהניע את ראשו לכאן ולשם. או לראות במפגינים ילדים מפונקים ''אוכלי סושי'', הוא אבי השיטה הזאת. ומכול מקום הוא שעומד בראש הקודקוד. גם נשיא המדינה ממרום שבתו יכול לומר לאנשים שלא צריך משא ומתן אלא דיאלוג לטענות צודקות. מילים אלה הם אפילו לא אספירין. אולי הם עושים טוב לרגע לאלה שחסו בצלו של הנשיא,או עושים לו טוב. לעם זה לא הזיז. זה לא משום שכוונותיו של הנשיא אינן טובות, אבל מעשים וישימות אין בהם.
יש בכנסת שלנו כמה בעל יושרה, ובראשם היו''ר
ראובן ריבלין, איש ישר דרך וישר מצפון, תלמיד ראוי של
זאב ז'בוטינסקי שעל תורתו המדינית רבים חולקים ואני בתוכם, אבל על הנורמות המוסריות שהוא קבע, גם רבים מיריביו מסכימים. גם
מנחם בגין ידע את נפש העם והתרחק מן השררה של ההון. הוא לא היה נותן להרים אצבע על מערכת המשפט כפי שעושה זאת מי שמתיימר להיות תלמידם של בגין וז'בוטינסקי. יש גם בממשלה אי אלה שרים שהנושא המוסרי החברתי בוער בעצמותיהם. אבל הם בישבם שם שותפים למחדל. ואם מגיעים לחיתוכי רוחב של התקציב- הם יצעקו ובצדק. מה החכמה להוסיף לדיור, אם השמיכה התקציבית יורדת מסעד. ומה יועיל אם מושכים את הכיסוי למעלה לחינוך, אם מבושות העוני נחשפות. זאת תכונה של שמיכה קצרה. אבל יש עוד שמיכות בצד- שמתם לב?
לא ראיתי ולו שר בממשלה שיאמר הבה נבדוק את ההשקעות בתחום שרותי הביטחון וההתנחלויות ונראה כיצד שם ניתן להוריד שמנת ולחתוך גם קצת מן הבשר החי. מאחז בודד אחד - אם הוא נהרס,ומוקם,וכוחות צבא מגויסים כדי לדאוג שהוא לא ישוקם והוא משוקם, וכוחות מג''ב באים כדי לפזר וחוזר חלילה. חשבתם כמה אירוע זוטר כזה מסתכם בסך הכול. אפשר מאוד ואילו אותם כוחות משטרה היו בשכונות, היו פחות רציחות. אילו נעו יותר בכבישים היו פחות תאונות. זאת כמובן רק דוגמה.
אשר למגזר הציבורי החרדי חייבים להשתמש בגזר. יש לתת לו זריקת דחף אינטנסיבית כדי להביא אותו להרוויח לחמו בכבוד. התורה אינה קרדום לחפור בו, אלא אם היא מביאה פרנסה לתלמיד חכם שמלמד אותה, ואז הוא מורה הוראה. את כול השאר יש להביא לסדנאות ויש להם מה ללמוד ויש להם גם מה לתת. צריך לעזור להם לעזור לעצמם. לא ילמדו - לא רק שלא ירוויחו אלא לא יקבלו.
עתודת הפלוטוקרטיה באוצר
המדינה קיימת למען האזרחים ולא להיפךויש עוד מקום אחד שיש להטיל עליו את אלומות הזרקור. זאת הפקידות הבכירה של האוצר. חבורת ''דן חסכן'' של המדינה. אילו היה אצלנו חוק שפקיד בכיר באוצר מנוע מלמלא תפקיד בכיר במסגרת שוק ההון במשך עשור, אפשר והיינו זוכים בפחות ''גאונים'', אבל הקוסמים הקיימים חותכים את בשרינו בשיעורי גילוח ואחר כך הם גולשים להם בנחת החוצה או צונחים במצנח זהב ומצטרפים לממלכת ההון והבצע ושודדים אותנו.
ועוד משהו התגלה בקצף על פני המים המזוהמים. שרי ממשלה כמו שר הסביבה
ארדן ב''מבט'' ( יום ב') וגם סגן ראש הממשלה
סילבן שלום ב''חצי היום'' ועוד אי אלה אישים האשימו ''טרמפיסטים'', שעולים על גל המחאה. זה מלמד אתכם על תפיסת תפקיד האופוזיציה בקרב אנשי השררה של היום. האופוזיציה לא עולה על ''טרמפ''. היא צריכה לתפוס את ההגה ולהוליך את המחאה. בשביל זה היא קיימת בחברה הדמוקרטית. העובדה ש ''מבט'' ועוד מגזינים של חדשות לא נותנים פתחון פה ראוי לאופוזיציה, לא הופכת אותם בחזקת ''טרמפיסטים''. כן! מקומה של האופוזיציה היא בכיכרות, בשדרות במאהלים, בבתי החולים, במוסדות הסעד ובכול המוקדים המוגלתיים ברקמה החברתית. אמרתי זאת בעבר. האופוזיציה לא נלחמת מספיק על מתן ביטוי במדיָה ובראש וראשונה בערוץ הציבורי. לא די שכתבי השטח גם בערוץ 1 עושים מלאכתם נאמנה בניגוד למנגנון המערכתי שמונחה על ידי שיקולים אחרים, אלא שיש לגָבות את הכתבות הללו בהשמעת קולם של אלה שרוצים להחליף את השלטון. החלפת שלטון היא חלק מן הדמוקרטיה בכול מקום שבה היא קיימת. האופוזיציה חייבת לכפות על ראשי רשות השידור שיאפשרו לציבור הצופים לראות את המציאות מן הזווית שאנשי האופוזיציה מאירים אותה.
התקשורת תמיד הייתה חזית, וכיום היא חזית קריטית. למדיה, בעיקר לפן האקטואליה שלה, יש שני תפקידים. אחד הראשי: לדווח מן השטח, ודומני כי בתחום הזה כפי שציינתי אנשי השטח מסקרים את האירועים כפי שהם. החלק השני הוא חלק התחקיר, לחפור בשורשי הבעיה וגם להאיר ולהעיר. כאן המדיה לוקה בחסר. ערוץ 1 לוקה גם בהעדר איזון פוליטי. בכך אשמה בין היתר האופוזיציה, כפי שציינתי. היא לא רק צריכה לצעוק על הממשלה ועל הקואליציה מאיזה פינה נסתרת, אלא לדאוג לכך שקולה יישמע, בדיוק כפי שביבי דואג שכול אימת שהוא רוצה להשמיע דברו לאומה, הוא מכניס את המצלמות לישיבת הממשלה. המצלמות הן משתתפות קבועות בישיבות אצל ביבי. לאופוזיציה אין חדר קבינט ולכן הם יכולים גם לעלות על ערמת שחת בחברת פרות ולהשמיע משם את קולם ולעמוד על כך שמצלמות ערוץ 1 יהיו שם, לא רק בגלל המיית הפרות אלא בגלל המסר של האופוזיציה.
אם האופוזיציה תלמד משהו מן החברה בשדרות רוטשילד ובכיכרות וברחבות בתל אביב, בירושלים, בחיפה ובבאר שבע. זה יוסיף לא רק יָעָצים את האירועים אלא גם את הדמוקרטיה, שגורמים משפיעים בשלטון מנסים לחתור תחתיה. ואשר לציבור. לנוכח הזלזול שמגלים ראש הממשלה וחצרו בתביעותיו, יש להפוך אותם ללא רלוונטיים. כלומר יש להפנות את האנרגיות כלפי הכנסת והמפלגות כדי להגביר את הלחץ למען יקיץ הקץ על הממסד הזה. או בהרכב שונה של הממשלה, וזה עדיין ניתן. או ללכת אלא העם. הפעם העם למד דבר או שניים. הגיעה שעתם של המנהיגים שגם הם ילמדו.
אם מה שקורה הוא ''גל פופוליסטי'' כהגדרת ראש הממשלה בכנסת שלשום, כי אז הגל תכליתו היא אחת- לשטוף את השלטון הזה החוצה.
2. צדק ומשפט בארץ הנילוס
''צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות כי נעשה'' או במקור: ''Not only must Justice be done; it must also be seen to be done.'' . במשפט של הנשיא המצרי המודח חוסני מובארק הקביעה הזאת מתקיימת במלוא מובנה, המכוער והאכזרי. ועצם המראות הללו היו צריכים לעורר ביקורת ושאט נפש, גם מצד אלה בעולם הנאור שהכירו בכך שהוא עמד בראש שלטון רודני אשר מקורו במהפכת הקצינים במצרים כנגד המלוכה המושחתת של פארוק.
משפטי ראווה מזוהים בדרך עם משטרים טוטליטריים שביניהם לבין חוק וצדק כפי שהוא מקובל בעולם הדמוקרטי המרחק הוא אסטרונומי. ודווקא משפטים ''פתוחים'' אלה שמו ללעג ולקלס את אותם מיצגים שנערכו בתקופה הסטליניסטית בברית המועצות או בתקופה הנאצית של
היטלר. משפטו של הנשיא המודח חוסני מוברק הוא לכאורה משפט שמבוסס על תביעה שבמהותה אין עליה עוררין והיא שמוברק ומשפחתו וחוג מקורביו לא רק שניהלו את המדינה בצורה לא דמוקרטית אלא שילחו ידם באוצר המדינה להעשרת הונם.
יחד עם זאת לא המשפט אלא ההצגה שבו היא לעצמה תוצר של המון אשר מבקש ''לראות צדק'' ואין כמו מראה עיניים אשר בימינו זאת הטלוויזיה. Seeing is believing .וככה צפה העולם כולו באדם חף מפשע כול עוד זה לא הוכח בבית המשפט, כאשר הוא שכיב מרע, ונתון בכלוב של חיות ובהמות. והעולם שותק. זאת מאותה סיבה שהעולם הנאור מתפתל באופן הגינוי, והבעת שאט נפש מהרג ההמונים בידי המשטר הסורי. וזה כולל גם אותנו. וכאשר אני מדבר על התייחסות הרי זה לאו דווקא של השלטון שלנו . הרי גם הוא שתק במשך שנים על טבח העם הארמני בידי התורכים, ורק כאשר ממשלת תורכיה החלה להזעים פנים כלפינו, הכנסת הזדהתה עם סבל העם הארמני.
אני משער שאילו דובר משרד החוץ, במקרה שלנו, בחדווה ברוחו של השר שלו, היה מותח ביקורת על המשפט במצרים, ולא על עצם המשפט אלא על התנהלותו הקרקסית, אמות הספים היו רועדות לא רק בגבעת רם בירושלים אלא השלטונות המצריים היו סוגרים את צינור הגז, גם אחרי שהוא תוקן שלוש פעמים לאחר פיצוץ מעשה ידי טרוריסטים מצריים. ומי שהיה פותח פה גדול היה לא אחר מאשר שר המשפטים המצרי מוחמד אל גנדי אשר רשת ''אל-ערביה'' צטטה אותו כקובע שאם מובארק יורשע גזר דינו יהיה מוות. והוא, ולא אנשי התביעה, תחקר את מובארק בשארם א-שייח בבית החולים שבו שכב. שלא לדבר על כמה אמרי שפר של השר או דברי שקר - נכון יותר - שזה השמיע כלפי ישראל, ולא רק בכול הקשור להסכם הגז בין מצרים לישראל. ב''הארץ'' של אתמול מופיעה קריקטורה של
עמוס בידרמן (הנפלא) ובה רואים את מוברק שוכב בכלוב והכותרת היא ''
אביב במצרים'' (הכוונה להפגנות בכיכר א-תחריר).
אגב, הקביעה המפורסמת בדבר שהצדק צריך להיראות, לא באה במשפט מונומנטאלי אלא באיזה ערעור על עבירת תנועה בשנת 1924 בבית משפט באנגליה בראשות שופט בית המשפט העליון לורד היוארט- Lord Hewart (ויקיפדיה). ומאז זאת קנתה לה חזקה והמשמעות שלה היא שיהיו לכך הדים ציבוריים רמים. וככה ראינו במו עינינו אדם קשיש, חולה סופני, מונח על ערש דוויי ומוגש לו מיקרופון שיענה על שאלת השופט או התביעה, וזה עונה כמו מתוך איזה סרקופאג, שהמצרים התמחו בייצורו. גם
דמיאניוק הובא חולה בכסא גלגלים במשפט שמתנהל נגדו בגרמניה, אבל זה היה מראה שונה לגמרי. וחשבתי לי שמדינת היהודים אשר הביאה למשפט את אחד התליינים הגדולים בשואה,
אדולף אייכמן, שהיה אומנם בתא משוריין לבל ייפגע, אך לא בכלוב מסורג כמו חיה, ולא במיטה,ולא חולה סופני. אין לי ספק מה היה דינו של רוצח המונים זה, אבל יש לי ספק אם העם היהודי היה עורך לו משפט ''ראווה'', כזה שעורכים המצרים למנהיג שעד לא מכבר המונים סגדו לו, ונחשב לגיבור לאומי.
אני לא ערביסט ולא מכיר את מובארק. ראיתי כמו כולם הופעות שלו לעתים תכופות בהופעות פומביות או בראיונות.לאיש יש הופעה מחוספסת, גם אם לעתים נימת הדיבור הייתה של מטיף, וגם לנו הטיף, לעתים בצדק. אבל היה בשיח שלו מידה של פשטות ותבונה, שאמרה כי האדם יודע מה הוא שח ואל מי הוא שח.
אבל לא למובארק או לדמוקרטיה המצרית או לצדק ולמשפט המצרי אני מבקש להתייחס אלא לקול ענות החלושה, אם היה בכלל קול, שמראות אלה התקבלו בעולם ואני כן רוצה להתייחס לעובדה שהאיש הזה טרח לשמור על השלום איתנו, גם אם זה היה אינטרס מצרי ולאו דווקא ישראלי. לכול שלום יש פרטנר. אבל זאת עובדה. סאדאת עשה איתנו שלום ואסור לשכוח זאת, ומובארק שמר עליו וגם זאת אסור לנו הישראלים לשכוח.
הצורה שבה הובא מובארק לדין היא תעודת גנאי למשפט המצרי .היא לא חושפת צדק אלא מראה עוועים והיא תעודת עניות לשותקים לנוכח מראה זה.
על עצים מטפסים קופים - אנשים עולים מן הבור
