חודש ספטמבר הוא אחד החודשים היפים ביקום שלנו, במעבר בין הקיץ לסתיו ובין החורף לאביב. הוא קשור בשלל צבעי השלכת שבין אדום לוהט לבין כחול חם במקומות רבים העלווה המרהיבה מרתקת עיניים למעלה. במקומות אחרים מרחבים מכוסים בשלל צבעים של פרחים שפורצים מן האדמה. מעל - להקות עננים קלים נעים, יחד עם הציפורים. ספטמבר יש בו הרבה סמלים, ואחד הבולטים שלו היא אבן ספיר, אבן חן יקרה. בקיצור. חודש מרתק- ספטמבר. הרג, ורצח, תוצרת בית, וטרור ערבי רצחני בדרום ליד אילת היו דווקא בחודש אוגוסט. אצלנו ספטמבר הפך לסיוט בשל ה''חשש'' מן הדיון בעצרת האומות המאוחדות על הכרה במדינה פלשתינאית.
• • •
בפוסט במאי השנה הבאתי ציטוט של צבי בראל, פרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון, במאמר תחת הכותרת ''
עד ספטמבר המחורבן'' (''הארץ'', 15.5.2011) הוא כותב שם בין היתר:
ראשי שב''כ, מוסד או גנרלים לשעבר אינם נבחנים על פי האיכות הרטורית שלהם. הם מופקדים על האימה, וזאת אינה זקוקה להרבה מילים או לניסוח פואטי. איראן, חמאס, חיזבאללה, טרור, טילים וכמובן מדינה פלשתינאית עצמאית, זהו כול אוצר המילים שנדרש כדי לנסח את אסטרטגיית האימה של ישראל.כשריד שואה שמלווה את המדינה הזאת, כצעיר מתבגר וכבוגר, את הישגיה, הצלחותיה,מכשוליה, את דרכיה רצופות הכאב והשכול- לא קל לי לפרסם מאמר כזה יום לאחר פיגועי טרור קשים ומתואמים ליד אילת. אפשר מאוד בהשראת איראן או דמשק ואולי אפילו כמעשה פרובוקציה גם נגד הרשות הפלשתינאית. אשר למצרים, כוחות מצריים חיסלו שניים מן המחבלים, באותו גבול ארוך וכמעט פרוץ. ואשר לחמאס ספק רב הוא אם הוא מעוניין לחמם את הגבול כעת. אבל
כשם שיש זילות פוליטית בכול הקשור בשואה ככה יש זילות בקורבנות אדם שלנו בזירה הפוליטית. הפוסט, אם כן, הוא בעתו, וכל דחייה, תהיה בה משום צביעות.
בכול זאת אין לנצל את חודש ספטמבר ככה שנשק האימה יופנה לא כלפי האויב אלא כלפינו. זה מעורר חלחלה. מערכת הביטחון שלנו המציאה נשק חדש ''קשת מסתובבת'' שיורה בעת ובעונה אחת קדימה ואחורה. כוון אחד הוא לעבר ציבור המפגינים למען צדק חברתי, אשר פירושו ההכרחי של תוצאת המחאה הוא בין היתר הורדת שכבה אחת של הקצפת מעוגת מערכת הביטחון. אזכור ה''נשק'' בידי כתבי,פרשני,שליחי משרד הביטחון בערוצי החדשות, בא להזכיר לנו, שכאן זה לא שווייץ, כפי שהתבטא גדול הגיאוגרפים, אהוד ברק. הכוון השני הוא לעבר החודש הנורא, ספטמבר, כאשר עצרת האומות המאוחדות תתבקש להצהיר על תמיכתה בהקמת מדינה פלשתינאית. משום כך כבר הופיעו ידיעות כי המשטרה נערכת לפנות בכוח את אלפי האוהלים, פינוי שיוסבר בצורך להתכונן לאותם ימי ספטמבר הסוערים שמחכים לנו. לפי הידיעה של אמיר אורן הפרשן הצבאי והאסטרטגי של עיתון ''הארץ'', לפני כמה שבועות תרגל האלוף גרשון הכהן את פיקוד המרכז, בהתמודדות עם תרחישי ספטמבר.
לפי הפרוט של אמיר אורן נראה לי כי כול ההכנות של זרועות הביטחון ביבשה בים ובאוויר לנוכח הארמדה שנעה לעזה (המשט) היו בעצם הסחה למערכה הגדולה של ספטמבר. הפרוט של אורן כולל אמון אלפי שוטרים, עשרות מפקדות משימתיות, פלוגות מיוחדות, פרשים, הצטיידות באמצעים מיוחדים בהוצאה של 70 מיליון שקלים מתוך 200 מיליון שהוקצבו למטרה זאת. גם הקבינט מדיני ביטחוני, עסק בימים האחרונים ב''הערכות'' לקראת ספטמבר. לא הערכות של הצעה חלופית לפתיחת משא מן אלא הערכות ביטחונית, צבאית.
בקיצור אנו נערכים לקראת ה-אינתיפאדה שתהיה האימא והאבא של כול האינתיפאדות ביחד. ואכן המאמר הראשי של עיתון ''הארץ'' ב-12 באוגוסט, כותרתו היא ''
היסטריית ספטמבר''. המאמר מזכיר ומנתח את ההתנהגות ההיסטרית של ממשלת ישראל כולל האיום של שר האוצר להקפיא את העברת הכספים לרשות, איום שמדי פעם בפעם מושמע בחלל, אך אין לו סיכוי להתממש. איום סרק וגם לא חכם שכן הוא יפגע בראש וראשונה בנו. וכי מי היצואן הגדול ביותר לרשות, אם לא ישראל. שנית יש גם וושינגטון. בסיכום המאמר נאמר ש
אם תגובות היסטריות של ישראל לא יביאו לקריסת מערכות בשטחים, הדרך תהיה פתוחה למשא ומתן.
Oh what a lovely war – הוי איזו מלחמה נפלאה
הפרשנים הצבאיים בעיקר בערוצי התקשורת החזותיים וברדיו, מעבירים את המסרים של משרד הביטחון ללא כול מתן רקע פוליטי, כאילו הביטחון שלנו הוא טהור, נקי, ומרוט פוליטיקה וכולו ביטחון צרוף. הם מכול מקום ברוב המקרים הם דובריו. בכך הם משרתים במקרים מסוימים לא את הביטחון אלא את האסטרטגיה והטקטיקה הפוליטית של מערכת הביטחון, לא כלפי האויב הפוטנציאלי אלא כלפי האוהב הוודאי, הציבור הישראלי. מדיניות זאת קובעת אקסיומה, והיא שאפשר לחתוך בבשר החיי בכול התחומים, למעט נגיעה בפרה הקדושה של הביטחון. ובהקשר זה שימוש בפגיע הרצחני אתמול ליד אילת, בדיון על תקציב מערכת הביטחון, יהיה דבר נורא על כל המשתמע מכך, כפי שציינתי. והנה הסנונית. ככה כותב אתמול (18.8.11) אנשיל פפר, שמשמש לעתים כתב צבאי, ב
אתר ''הארץ'':
אין מדובר רק בהזזה של כוחות ויחידות ( של צה''ל בדרום). הצורך בהשלמה מהירה הרבה יותר של עבודות בניית הגבול ( עם מצרים) ותגבורו באמצעי תצפית מתקדמים, יצריכו תוספות של מאות מיליוני שקלים לתקציב הביטחון. הספין של משרד האוצר שלשום, על קיצוץ בתקציב הביטחון, הסתיים כעבור 48 שעות עם פתיחת האש (הדגשה שלי: צ. ג.). יחד עם זאת אין בכוונתי לקפוץ על עגלת אלה שתולים את הפיגוע במחדל של כוחות הביטחון שלנו. אין מסגרת הרמטית נגד טרור. אין.
אבל ככה מקודמת הנבואה של השר לריב ומדון, אביגדור ליברמן, כי בעקבות החלטת העצרת נהיה צפויים לאלימות ושפיכות דמים.אוגוסט הרי מבשר את ספטמבר. וזאת ציניות מחרידה.
לפי שעה נראה לנו כי בכול מה שקשור לרשות הפלשתינאית לא זו בלבד שהיא אינה ''משתפת פעולה.'' עם אלופי התרחישים שלנו, אלא להיפך היא עושה כמעט הכול כדי שנבואה זאת לא תתממש. גם הם עושים תרגילים שהפגנות ועצרות לא יגלשו לעבר ישראל, גם הם מתאמנים לבלום כול ניסיון של פרובוקציות. ככול שניתן. זאת לא רק כטקטיקה אלא כאסטרטגיה. פיגוע הטרור אתמול באזור אילת לא בא מכוון הרשות הפלשתינאית.
הרשות החליטה, בתבונה רבה, כי אמצעים לא אלימים פלוס הסברה טובה אפקטיביים במציאות כעת הרבה יותר מאשר טרור. הם ניסו אותו והוא נכשל. את האיומים הם משאירים לישראל. השיטה החדשה היא הצלחה.קרנם בעולם כמי שמסוגלים לשלוט בתוך שטחי הרשות עולה. גם אצלנו, בקרב אלה שלא ירצו להסיט את תשומת הלב מישראל שדורשת שוויון צדק חברתי ורווחה שהם הערובה הגדולה ביותר לביטחון-חוץ ופנים.משום כך הפלשתינאים רואים עצמם כבשלים לנהל מדינה. בדיוק כמו הישוב היהודי בארץ ישראל, שממנו למדו הפלשתינאים. ואילו אנחנו תלמידים נאמנים, כפי שציינתי, של הפלשתינאים משנת 1948. תעלול ההיסטוריה.
התייחסתי בהרחבה לנושא זה בפוסט באוקטובר 2010 ומכיוון שאני לא מרבה להשתמש במונח-''כזכור'', בין השאר מכיוון שלא כולם צריכים לזכור, בייחוד את הפוסט שלי, אביא קטע ממה שכתבתי אז. ספק אם ההצעה הפלשתינאית להכרת האו''ם במדינה הפלשתינאית יהיה לה תוקף מעשי מיידי. תוקף כזה יכולה לתת מועצת הביטחון.ובמועצה ארה''ב תטיל ויטו, ודי בכך שלא תהיה להחלטה תוקף מעשי. אמריקה הביעה הסתייגות להכרה במדינה פלשתינאית, אבל לאורך ימים היא לא תהיה מוכנה להיות ה''ילד הרע'' של העולם ו''ילד טוב ירושלים''.
בנאומה ביום ששי שעבר (אוקטובר 2010) במכון סבאן, אמרה שרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון ''האדמה בין ירדן לים התיכון סופית, ושני הצדדים יודעים בדיוק אילו חלקים שייכים למי .עליהם להסכים על קו אחד על המפה שיפריד ישראל ופלסטין, עם גבולות פלסטינים קבועים עם ישראל, ירדן ומצרים. המנהיגים הפלסטינים צריכים להיות מסוגלים להראות לעם שלהם שהכיבוש יסתיים, ומנהיגי ישראל צריכים להראות לעם שלהם גבולות מוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית, שיגנו על בטחונה של ישראל''.
החלטת עצרת האום תקדם את המו''מ לשלום
שר החוץ של הרשות הפלשתינאית ריאד אל מלכי הצהיר באמצע השבוע כי עדיין יש זמן למנוע את הדיון בעצרת האו''ם בעניין המדינה הפלשתינאית על ידי חידוש מיידי של מו''מ רציני. אבל ההערכה שלי היא שאם לא תהיה התפתחות בלתי צפויה, הפלשתינאים לא יכולים לסגת ויעלו את הבקשה בפני העצרת והיא תזכה ברוב מוחץ. בעצם לא יהיה בכך חידוש. שכן גם ישראל הרשמית מכירה בצורך להקים במדינה פלשתינאית, וראש הממשלה ביבי נתניהו נתן לכך ביטוי בנאום בר אילן ובהזדמנויות לאחר מכן. האקט יהיה אקט סמלי, וזה מה שהפלשתינאים מבקשים בשלב זה. הייתי אומר כי בהשוואה להחלטת העצרת על הקמת מדינת ישראל בשנת 1947 הפלשתינאים במצב קצת דומה. אז המנדט הבריטי עדיין היה קיים בארץ,וכיום הכיבוש הישראלי עדיין קיים.אז היו לישוב ערים ויישובים תחת מרות המוסדות הלאומיים, וגם כיום יש לרשות שטחים כאלה וזרועות הביטחון שלה מקיימים את הסדר. אז החלטת העצרת ריסקה חלקים שבהם נמצאת כיום ישראל, כיום יש לרשות את רצועת עזה.
ההבדל היחיד הוא שאז ישראל הייתה צריכה להילחם כדי לזכות בעצמאות,מול כול מדינות ערב, הפעם הפלשתינאים לא יזדקקו למלחמה. הם יקבלו, פחות או יותר, את מבוקשם ללא מלחמה,אם ינהגו בתבונה ועד כה הם נהגו ככה. אשר לישראל היא לא זקוקה שהרשות הפלשתינאית תכיר בה כמדינה יהודית. ישראל זקוקה שהיא וממשלתה יפעלו שזאת תהיה מדינה יהודית.
החלופה היא שהקמת מדינה פלשתינאית ע''י הפלשתינאים עצמם, היא שתהפוך אותנו למעשה למדינה יהודית דה פקטו . זה עדיף בעיני על הסטאטוס קוו המאובן שסופו מדינה דו לאומית. ככה או אחרת: אם אמריקה תתעייף מן העיסוק הסיזיפי בזירת המזרח תיכון, כפי שממליץ הפובליציסט של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, היא תיתן לכדור להתגלגל לאירופה ולמגרש של מועצת הביטחון. אבל אז אנו נבוא אל וושינגטון שהיא תספק לנו נוסחה כדי שלא נעמוד מול העולם כולו.
בינתיים, אם לא להסתכן בהרהורי לב, המציאות לא מלבבת. הידיעה כי נשיא המדינה ניפגש שלוש פעמים עם נציגו של אבו מאזן והשיחות נפסקו לאחר פגישה בין הנשיא לבין ראש הממשלה, היא אינדיקציה למצב. ביבי לא הולך לשום מקום, גם לא בחזית הכלכלית חברתית, אלא אם כן גוררים אותו. הוא גם לא ילך למו''מ אם זה לא ייכפה עליו.
מדובר לא באמריקה אלא בעם ישראל. בדיוק כמו שהעם המאוחד כיום מכפי שלא היה זמן רב, מנסה לכפות עליו סדר עדיפות פנימית אחרת. וזה מה שעשוי לקרות לאחר החלטת עצרת האו''ם על הקמת מדינה פלשתינאית. בסופו של דבר הפתרון לרוב הבעיות הישראליות, כולל גם הביטחון, בפנים ולא רק בחוץ, הוא שלום.
מזוויע לראות ולשמוע שחיינו כאו בתוך הארץ הם הפקר. הרג בכבישים, רצח של אנשים חפים, של מאבטחים ובעלי עסקים. אין יום ללא הרג ורצח. גרוע מזה: מקבלים זאת כחלק מן החיים. העברת משאבים לתגבור כוחות בפנים לאכיפת החוק במשטרה ושל בתי המשפט היו ממעיטים במידה ניכרת את המערב הפרוע הזה. האזרח שואל: מדוע חושבים על ביטחון בגבולות ולא על ביטחון כאן בבית שלנו, ברחובות, בשכונה, בשוק. בינתיים טוב היה לשמוע ממארגני המאה כי עם כול הכאב וההזדהות עם המשפחות של הנרצחים בפיגוע הם לא חושבים לסטות מדרך המחאה. מכאן ש ''וועדת טרכטנברג'' האולטימטיבית היא שלום.ומי שנגדו הוא נגד העם, והעם יאמר את דברו גם בסוגיה זאת. הוא כבר אומר.
הדיווח ב''קול ישראל'' (והוא נאמן עליי) לפני כמה ימים שראש הממשלה לא ייסע לעצרת האו''ם כדי שלא להוסיף כאילו חשיבות לאירוע שבו תידון הבקשה להכיר במדינה הפלשתינאית, לא מלמדת על העצרת אלא על ביבי ודובריו. התוספת שמי שיסע הם או שר החוץ או נשיא במדינה היא איוולת במערומיה. היא מתפרשת א. ששר החוץ הוא קוץ בישבן של הזירה הבינלאומית, ולכן הוא נשלח, מתוך זלזול במוסד הבינלאומי. ב. הנשיא בהופעתו (במקום ביבי) מוריד מערכו של האירוע. ספטמבר זה כנראה מוציא מנהיגים מדעתם. והתקשורת בעקבותיהם.
טוב תנהג ישראל, אם תעשה מה שלא עשתה עד כה והיא לקיים משא ומתן עם הרשות הפלשתינאית על בסיס החלטת העצרת, ואם זכור לכם, יש גם החלטת מועצת הביטחון 242 שמדברת על החזרת שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. לדעתי עשוי לקרות פסיכולוגית מה שקרה לאחר מלחמת יום הכיפורים כאשר מצרים ניגשה למו''מ של שלום איתנו מתוך תחושת ניצחון במלחמת יום הכיפורים. לדעתי זאת הייתה עילה, כי בפועל ישראל הייתה המנצחת. ניצחון גדול יותר מאשר במלחמת ששת הימים,לנוכח הנסיבות. גם לפלשתינאים, תהיה הרגשה דומה והיא תעלה את המוראל שלהם. זה יהיה המתכון לשלום. וספטמבר השחור עשוי להפך לספטמבר הוורוד. או לאיזו פריחה מאוחרת, כמו פרח קקטוס השרוך במרפסת ביתי בעבר בירושלים. Indian Summer.
ומכיוון שפתחתי בנימה לירית על ספטמבר אסיים זאת בנעימה לירית.בקטע מן השיר ''
ספטמבר'', מתוך המחזמר ''ניקרבאקר הולידיי''. הלחן של קורט וייל והמילים של מקסוול אנדרסון. הושר בין היתר על ידי פרנק סינטרה. אולי מצוי בסוף הקטע איזה סמל למציאות הפרוזאית שלנו.
Oh, it's a long, long while from May to December
But the days grow short when you reach September
When the autumn weather turns the leaves to flame
And you ain't got time for the waiting game
|
הו! הזמן הוא ארוך, ארוך בין מאי לדצמבר
אך הימים מתקצרים כאשר מגיעים לספטמבר
כשהעלווה של הסתיו הופכת את העלים לשלהבת
ואין לנו זמן למשחקי סחבת
|
''ספטמבר השחור''
