|
| יוסף אליעז (יום שלישי, 23/08/2011 שעה 12:00) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
|
|||
לא הראית ביסוס לטענה שלך שכאילו הפירסומים התקשורתיים בפרשה מהווים היוו גורם מעודד להתאבדות. טוב שיש פירסומים בנושא הזה כי אין שום סיבה שאנשים יסבלו בשארית חייהם. אין שום סיבה שמישהו חיצוני יקבע לחולה שמרגיש שמצבו סופני, הם מתי הסבל שלו עבר את הגבול. | |||
|
|||
הבעיה היא הפסטיבל והחגיגות התקשורתיות והזמן הרב שהוקדש לנושא . בסך הכל התאבד אדם . כאלה יש רבים בכל שנה . אבל להם אין חברים שהמיקרופון מודבק לפיהם או המצלמה לפרצופם . אנשים חולי אגו-מאניה , תאוות פיטפוט אין סופי , סלבריטאים בפרוטה . הם מי שעשו את החגיגה סביב מותו . רק אגו-מאניאק כמו דן-בן-אמוץ או השדרן שלא שמעתי את שמו מעולם , מכינים הוראות והנחיות איך לחגוג את מותם . | |||
|
|||
זה מוכיח לי שהתקשורת והשמאלנים הם מתאבדים במהותם. מי שהולך בדרכי השמאל,מגיע לידי אובדנות. לדוגמא-השמאל תמיד ריחם על האויב.ובכך עודד אותו. כל המרחם על האויב הערבי,הוא אובדני. | |||
|
|||
היום שוק המידע הוא עצום עד אין סופי, ומכיל מגוון מידע עצום. היחיד מתמודד מול מסה של מידע ולכן גם משקיע בכל דבר מעט יותר. החבר'ה שלפני 250 שנה לא זכו לעושר המידע הזה. גם העיתונים היו מעטים ויקרים. ובני הנוער חיכו בכליון עיניים לשירי המשוררים שלהם, שהיוו מוקד תרבותי עצום. הם הלכו לשמוע את השירים והסיפורים מוקראים במועדוני בירה ובבתי קפה ובסיום הקראתם הם היו דנים עליהם שבועות וחודשים ברצינות רבה, כשהם מחכים לשיר או לסיפור הבא. | |||
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |