נפילת הרודן

סילוקו של רודן מכס השלטון ממלאת כל שוחר זכויות אדם סיפוק רב. הסיפוק עולה על גדותיו אם על חורבות הרודנות עולה משטר דמוקרטי, והסיפוק הוא קצר ימים אם הרודנות מתחלפת בעריצות חדשה.
מכאן יובן כי אך טבעי שאני נמנה עם אלה שהריעו על סילוקו של מועמר קדאפי מהשלטון שאורכו כמעט כאורך הדיקטטורה הישראלית בשטחים הכבושים.

עם כיבושה של טריפולי בידי המורדים התגלו תמונות זוועה של טבח המוני שבוצע בידי אנשי קדאפי, אולם מדיווחי הכתבים שם מתברר כי גם המורדים לא טומנים ידם ומבצעים פעולות נקם.
האם במקום משטר קדאפי תקום דמוקרטיה, או שמא נראה בכינונה של עריצות חדשה על חורבתה של הקודמת? מוקדם לשפוט.

המורדים הסתייעו בהפצצות מהאוויר של מטוסי נאט''ו, ששיתקו במידה רבה את כוח האש של צבא קדאפי, ובכך החישו את ניצחון המורדים. צרפת מילאה תפקיד מוביל בהפצצות. שעה שמטוסי נאט''ו החלו בהפצצות בלוב, התלבטתי אם להגיב. מחד, היה ברור לי שהדבר לא נעשה מסיבות אלטרואיסטיות של שמירה על זכויות אדם. שהרי צרפת, אנגליה ואיטליה ניהלו יחסי תקינים עם קדאפי, והוא אף הוזמן לביקורים ממלכתיים עם כל הכבוד שזוכים לו ראשי מדינות. אולם גם אם התערבות נאט''ו לא נעשתה מסיבות של מוסר צרוף, אלא מתוך חישוב קר של הימור על המורדים כסוס מנצח, שיביא גם רווחים מתמלוגי הנפט הלובי, לא משנה את העובדה שהבסת הרודן קדאפי היא מטרה חיובית.

מי שכן ראה בהפצצות מטוסי נאט''ו פעולה מוסרית שראויה להערכה ואפילו הערצה, הוא הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי. הוא דחק בנשיא סרקוזי למלא תפקיד ראשי בהפצצות על כוחות קדאפי בלוב.
הוא כתב בעניין זה דברים מעוררי השראה. אני מצטט: אני מצדיע לצוותי האוויר האירופיים, במיוחד הצרפתיים, שיצאו למלחמה שאינה מלחמתם, אלה שמשימתם הייתה להציל חיי אזרחים, לפי המנדט שהעניק להם האו''ם... אי אפשר להתכחש לכך שצרפת בהנהגת הנשיא ניקולא סרקוזי נטלה עליה את היוזמה ללוות את לידתה של לוב החופשית... המורדים בסיוע צרפת ובעלי הברית האחרים כתבו דף חדש בתולדות ארצם... הדבר שהוכחד הוא התפישה המיושנת של ריבונות, שלפיה כל הפשעים מותרים אם הם נעשים בתחומה של מדינה מסוימת. מה שנולד הוא רעיון האוניברסליות של זכויות לא כנדר דתי חסר כיסוי, אלא כמחויבות נחושה למען כל מי שמאמין באמת באחדות המין האנושי ובערכה של הזכות להתערב (אושר צרוף...).

איזה פאתוס מוסרי. כמעט בכיתי מרוב אושר כשקראתי את דברי הפילוסוף ברנאר אנרי לוי.
לפני שהדמעות החלו זולגות הן נעצרו, כי נזכרתי שהמוסר וזכויות האדם האוניברסליות של הפילוסוף לוי, הם מאד גמישים כאשר מדובר בכיבוש הישראלי, עריצות אכזרית בת 44 שנים, שנתיים יותר מעריצותו של קדאפי.

לא זו בלבד שהפילוסוף ברנאר אנרי לוי לא יציע לנשיא סרקוזי להפעיל את כוחות נאט''ו לסייע לפלסטינים במאבקם נגד דיכויים בידי ישראל, אלא יראה במי שיציע זאת אנטישמי. מה שמוכיח כי האוניברסליות שלו בתחום זכויות האדם סובלת מנכות והמחויבות שלו לאחדות המין האנושי נעצרת כשמדובר בדיכוי ישראלי. זו תופעה שאינה ייחודית לברנאר אנרי לוי. חתן פרס נובל שלום, אלי ויזל, נגוע באותה תסמונת. כאשר התבקש במלחמת לבנון הראשונה לגנות את ההפצצות הישראליות על ביירות שפגעו באוכלוסייה אזרחית, בהם ילדים, נשים וזקנים, סירב וגייס לכך את אושוויץ. (במאמר מוסגר, אחזור על מה שכתבתי בעבר לא פעם, שלא ברור לי על מה ולמה קיבל ויזל את פרס נובל לשלום). פעם היה היהודי שם נרדף לאוניברסליות. מאז קיומה של ישראל הוא התחלף בשבטיות לאומנית.

---

החצוצרן

יעקב פרי היה ראש השב''כ בשנים 1988 עד 1994. בתקופתו שוכללו שיטות העינויים במרתפי השב''כ. בשש שנות כהונתו עברו עשרות אלפי פלסטינים חקירות מלוות בשיטות עינויים שהמציא המוח הישראלי, שהשאירו אצל רבים צלקות לכל חייהם. היו גם מקרים בהם עונו עצירים למוות, ''תאונות עבודה'' קוראים לכך בשפה הצינית של חוקרי השב''כ.

בימי כהונתו פעל בעזה מתקן עינויים שהיה מוכר כ''מתקן החוף'' או ''אנצאר 2''. ב-‏1990 היכו החוקרים למוות את שייח עלי. פתלוג שהובא לישראל על ידי ארגוני זכויות אדם, בדק את הגופה, ואישר כי האיש מת ממכות. הידיעות על עינויים קשים באנצאר 2 הביאו לפתיחת חקירה על ידי מבקרת המדינה דאז מרים בן פורת. הדו''ח שכתבה ב-‏1992 היה כה קשה עד שהוחלט לא לפרסמו.

העינויים לא הופסקו. זכור גם המקרה של עבד חריזאת, שטולטל למוות בעת חקירתו בשב''כ ב-‏1995 (בכהונתו של ראש השב''כ שלאחר פרי, כרמי גילון) ובית המשפט העליון גיבה את החלטת פרקליטת המדינה דאז דורית ביניש (היום נשיאת בית המשפט העליון), שלא להעמיד את החוקרים לדין פלילי.

כאשר אנחנו מציינים את זכרה של חנה סנש שעונתה קשות במרתפי העינויים של המשטר הפשיסטי בהונגריה, ראוי שנזכור כי עמיתיהם בישראל לא למדו את הלקח. העריצות ניצחה את הדמוקרטיה גם כאן.

מאז תחילת הכיבוש עברו את מרתפי השב''כ מאות אלפי פלסטינים. היקף החדירה של השב''כ לבני העם הפלסטיני הוא עצום בממדיו. אם פעם תתרחש בישראל מהפיכה דמוקרטית, ויפתחו את ארכיוני השב''כ לעיון הציבור כפי שהתרחש עם ארכיוני השטאזי במזרח גרמניה, לא אופתע אם יתברר כי השב''כ תכה את השטאזי בנוקאוט בהיקף ועומק החדירה לחיי בני אדם בכל המישורים: מעצרים, עינויים, הפחדות, הלשנות, שוחד וכו'.

איש מראשי השב''כ לא הועמד לדין על הפרות זכויות אדם או ביצוע פשעי מלחמה. כולם עשו חיל בחברה הישראלית לאחר שסיימו את תפקידם. חלקם הלכו לפוליטיקה, הפכו לחברי כנסת ושרים, אחרים הלכו לעסקים. יעקב פרי פנה לעסקים, והפך לחלק מאצולת הממון הישראלית, זו שחוסה תחת התואר הון ושלטון.

כאשר פרי היה ראש השב''כ שלט החוק האוסר על ציון שמו המלא, ומותר היה לציינו באות הראשונה של שמו. היו גם כאלה שכינו אותו ''בעל החצוצרה'' משום מיומנותו כחצוצרן ואהבתו למוסיקה.

התופעה של גנרלים וראשי שירותים חשאיים העוסקים בעבודה המלוכלכת של פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם, ובה בעת רואים עצמם בני תרבות, מוכרת. אצל היהודים התופעה מעלה זיכרונות היסטוריים קודרים בגלל השואה. אותם קצינים גרמנים שביום רצחו ובלילה שקעו בכורסה בביתם והאזינו למוסיקה האהובה עליהם. יחד עם זאת צריך להדגיש כי התופעה אינה מתייחדת לגרמנים. בכל מדינה, בה מתקיימים מנגנוני דיכוי ואלימות, ניתן למצוא את הפיצול הזה אצל אנשי צבא שביד אחת הורגים וביד השנייה מגלים אהבה או משיכה למושג הרחב הקרוי תרבות.

לאחרונה החליט יעקב פרי להשתלב בחיי המוסיקה של ישראל. זמר צעיר בשם עידן יניב שנולד ב-‏1986, שנתיים לפני שפרי מונה לראש השב''כ, העלו יחד ערב מוסיקלי במועדון הזאפה בהרצליה. הדבר זכה לחשיפה ידידותית בתחנת הרדיו הצבאית גלי צה''ל, ולפרסום במדריך התרבות היוקרתי של עיתון ''הארץ''. השלווה בחיי הרוח והתרבות בישראל לא הופרה. מה בסך הכל קרה? בעל העינויים שהוא גם בעל החצוצרה עושה תרבות ואין מחאה, זולת כמה תימהונים, כמו כותב שורות אלו, שמדמיין את זעקות המעונים שהופכת את נגינת החצוצרה לקקפוניה צורמת.

---

בשר תותחים

לאחרונה פירסם ''מעריב'' כתבה לכבודו של ואחיד אל הוזייל עם התמנותו למפקד הגדוד המדברי. ואחיד הוא בדואי אזרח ישראל המשרת בצבא. לרגל המינוי קיבל דרגת סגן אלוף. הגדוד המדברי מורכב מכמה מאות בדואים שהתנדבו לשרת בצבא (חוק גיוס חובה לא חל עליהם).
לראשונה מונה בדואי למפקד הגדוד. עד כה המפקדים היו יהודים. לכאורה סיבה למסיבה. גם ערבים מגיעים בצבא לעמדות בכירות. למעשה ביטוי לצביעות ישראלית.

אזרחי ישראל הבדואים הם האוכלוסייה המופלית ביותר בישראל. הישוב רהט בו מתגורר המג''ד החדש, הוא עיירה בדואית שבהרבה מובנים מזכירה עיירת שחורים בדרום אפריקה של האפרטהייד. אבטלה גבוהה, שירותים ברמת עולם שלישי. במצב זה יש בדואים שמוצאים מפלט בגיוס לצבא כמקור לקיום כלכלי. כפי שהיו שוטרים שחורים ששירתו תחת משטר האפרטהייד כך יש בדואים המשרתים בצבא הרומס את זכויות עמם. הגדוד הבדואי מוצב בגבול עזה, ביטוי לגישה הצינית שערבים יהרגו ערבים.

---